The Angel With God's Name Within

בְּֽכׇל־צָרָתָ֣ם ׀ (לא) [ל֣וֹ] צָ֗ר וּמַלְאַ֤ךְ פָּנָיו֙ הוֹשִׁיעָ֔ם בְּאַהֲבָת֥וֹ וּבְחֶמְלָת֖וֹ ה֣וּא גְאָלָ֑ם וַֽיְנַטְּלֵ֥ם וַֽיְנַשְּׂאֵ֖ם כׇּל־יְמֵ֥י עוֹלָֽם׃

In all their troubles [God] was troubled, And the angel of the divine Presence delivered them. In love and pity It was [God] who redeemed them, Raised them, and exalted them All the days of old.

חֹנֶ֤ה מַלְאַךְ־יְהֹוָ֓ה סָ֘בִ֤יב לִירֵאָ֗יו וַֽיְחַלְּצֵֽם׃

ח The angel of GOD camps around those who show awe, and rescues them.

וַיִּקְרָ֨א אֵלָ֜יו מַלְאַ֤ךְ יְהֹוָה֙ מִן־הַשָּׁמַ֔יִם וַיֹּ֖אמֶר אַבְרָהָ֣ם ׀ אַבְרָהָ֑ם וַיֹּ֖אמֶר הִנֵּֽנִי׃

אָמַר רַב נַחְמָן: הַאי מַאן דְּיָדַע לְאַהְדּוֹרֵי לְמִינֵי כְּרַב אִידִית – לַיהְדַּר, וְאִי לָא – לָא לַיהְדַּר. אָמַר הָהוּא מִינָא לְרַב אִידִית, כְּתִיב: ״וְאֶל מֹשֶׁה אָמַר עֲלֵה אֶל ה׳״. ״עֲלֵה אֵלַי״ מִיבְּעֵי לֵיהּ! אֲמַר לֵיהּ: זֶהוּ מְטַטְרוֹן שֶׁשְּׁמוֹ כְּשֵׁם רַבּוֹ, דִּכְתִיב ״כִּי שְׁמִי בְּקִרְבּוֹ״. אִי הָכִי, נִיפְלְחוּ לֵיהּ! כְּתִיב: ״אַל תַּמֵּר בּוֹ״ – אַל תְּמִירֵנִי בּוֹ. אִם כֵּן, ״לֹא יִשָּׂא לְפִשְׁעֲכֶם״ לְמָה לִּי? אֲמַר לֵיהּ: הֵימָנוּתָא בִּידַן, דַּאֲפִילּוּ בְּפַרְוָונְקָא נָמֵי לָא קַבֵּילְנֵיהּ, דִּכְתִיב: ״וַיֹּאמֶר אֵלָיו אִם אֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים וְגוֹ׳״.

Rav Naḥman says: This one, i.e., any person, who knows how to respond to the heretics as effectively as Rav Idit should respond to them, but if he does not know, he should not respond to them. The Gemara relates: A certain heretic said to Rav Idit: It is written in the verse concerning God: “And to Moses He said: Come up to the Lord” (Exodus 24:1). The heretic raised a question: It should have stated: Come up to Me. Rav Idit said to him: This term, “the Lord,” in that verse is referring to the angel Metatron, whose name is like the name of his Master, as it is written: “Behold I send an angel before you to keep you in the way and to bring you to the place that I have prepared. Take heed of him and obey his voice; do not defy him; for he will not pardon your transgression, for My name is in him” (Exodus 23:20–21). The heretic said to him: If so, if this angel is equated with God, we should worship him as we worship God. Rav Idit said to him: It is written: “Do not defy [tammer] him,” which alludes to: Do not replace Me [temireni] with him. The heretic said to him: If so, why do I need the clause “For he will not pardon your transgression”? Rav Idit said to him: We believe that we did not accept the angel even as a guide [befarvanka] for the journey, as it is written: “And he said to him: If Your Presence go not with me raise us not up from here” (Exodus 33:15). Moses told God that if God Himself does not accompany the Jewish people they do not want to travel to Eretz Yisrael.

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי: מִנַּיִן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְפַּלֵּל? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָדְשִׁי וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי״, ״תְּפִלָּתָם״ לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא ״תְּפִלָּתִי״, מִכָּאן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְפַּלֵּל. מַאי מְצַלֵּי? אָמַר רַב זוּטְרָא בַּר טוֹבִיָּה, אָמַר רַב: ״יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנַי שֶׁיִּכְבְּשׁוּ רַחֲמַי אֶת כַּעֲסִי, וְיִגּוֹלּוּ רַחֲמַי עַל מִדּוֹתַי, וְאֶתְנַהֵג עִם בָּנַי בְּמִדַּת רַחֲמִים, וְאֶכָּנֵס לָהֶם לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין״.

Along the same lines, Rabbi Yoḥanan said in the name of Rabbi Yosei: From where is it derived that the Holy One, Blessed be He, prays? As it is stated: “I will bring them to My holy mountain, and make them joyful in the house of My prayer” (Isaiah 56:7). The verse does not say the house of their prayer, but rather, “the house of My prayer”; from here we see that the Holy One, Blessed be He, prays. The Gemara asks: What does God pray? Rav Zutra bar Tovia said that Rav said: God says: May it be My will that My mercy will overcome My anger towards Israel for their transgressions, and may My mercy prevail over My other attributes through which Israel is punished, and may I conduct myself toward My children, Israel, with the attribute of mercy, and may I enter before them beyond the letter of the law.

וְכֵן אַתְּ מוֹצֵא, כָּל זְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל מְשֻׁעְבָּדִין, כִּבְיָכֹל שְׁכִינָה מְשֻׁעְבֶּדֶת עִמָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות כד,י) "וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר". וּכְשֶׁנִּגְאֲלוּ מַה הוּא אוֹמֵר? "וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר". וְנֶאֱמַר (ישעיה סג,ט) "בְּכָל צָרָתָם לוֹ צָר", אֵין לִי אֶלָּא צָרַת צִבּוּר, צָרַת יָחִיד מְנַיִן? תִּלְמֹד לוֹמַר (תהלים צא,טו) "יִקְרָאֵנִי וְאֶעֱנֵהוּ, עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה". וְאוֹמֵר (בראשית לט,כ) "וַיִּקַּח אֲדֹנֵי יוֹסֵף אֹתוֹ". וְאוֹמֵר (בראשית לט, כא) "וַיְהִי יי אֶת יוֹסֵף". וְאוֹמֵר: (שמואל ב ז,כג) "מִפְּנֵי עַמְּךָ אֲשֶׁר פָּדִיתָ לְּךָ מִמִּצְרַיִם גּוֹיִם וֵאלֹהָיו." וְכֵן אַתְּ מוֹצֵא, בְּכָל מָקוֹם שֶׁגָּלוּ יִשְׂרָאֵל, כִּבְיָכֹל גָּלְתָה שְׁכִינָה עִמָּהֶם: גָּלוּ לְמִצְרַיִם, שְׁכִינָה עִמָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: (שמואל א ב,כז) "הֲנִגְלֹה נִגְלֵיתִי אֶל בֵּית אָבִיךָ בִּהְיוֹתָם בְּמִצְרַיִם". גָּלוּ לְבָבֶל, שְׁכִינָה עִמָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: (ישעיה מג,יד) "לְמַעַנְכֶם שִׁלַּחְתִּי בָבֶלָה". גָּלוּ לְעֵילָם, שְׁכִינָה עִמָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: (ירמיה מט,לח) "וְשַׂמְתִּי כִסְאִי בְּעֵילָם". גָּלוּ לֶאֱדוֹם, שְׁכִינָה עִמָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: (ישעיה סג,א) "מִי זֶה בָּא מֵאֱדוֹם, חֲמוּץ בְּגָדִים מִבָּצְרָה".

וְאֵימָתַי נִמְסְרוּ לְשָׁלִיחַ, בְּשָׁעָה שֶׁעָבְדוּ עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, מִנַּיִן, שֶׁכֵּן אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה (שמות לב, לד): לֵךְ נְחֵה אֶת הָעָם, אָמַר משֶׁה (שמות לג, טו): אִם אֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים אַל תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה. וְעוֹד אָמַר משֶׁה רִבּוֹן הָעוֹלָם מַה בֵּינֵינוּ לְבֵין עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים לָנוּ נְבִיאִים וְלָהֶם נְבִיאִים, לָנוּ שַׂר וְלָהֶם שַׂר.

כי שמי בקרבו (שמות כג כא). שמו של הקב"ה משותף עם כל מלאך ומלאך, א"ל משה איני מבקש שילך עמנו מלאך, אם אין אתה מהלך עמנו אין אנו זזים ממקומינו, א"ל הקב"ה חייך אפילו מלאך לא אשלח לפניך, אלא הצרעה אשלח לפניך, שנאמר ושלחתי את הצרעה וגו' (שמות כג כח).

מפני מה זכה משה למאור פנים בעוה"ז מה שעתיד הקב"ה ליתן לצדיקים בעוה"ב מפני שעשה רצונו של הקב"ה ומתאנח על כבודו של הקב"ה ושל ישראל וכל ימיו היה מחמד ומתאוה ומצפה כדי שיהא שלום בין ישראל לאביהם שבשמים ומנין לך תדע לך כשהיו ישראל במדבר וסרחו במעשיהם אמר הקב"ה למשה (שמות לב) ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול מיד היה פתחון פה למשה להשיב ויחל משה את פני ה' אלוקיו ויאמר למה ה' יחרה אפך בעמך אשר הוצאת מארץ מצרים בכח גדול וביד חזקה למה יאמרו מצרים לאמר וגו' זכור לאברהם ליצחק ולישראל וגו' מיד היה לו עניה וינחם ה' על הרעה וגו' אמר משה לפני הקב"ה רבש"ע צדיק וחסיד אתה אלא מדת הדין מקטרג לפניך על כל באי עולם ועל כל מעשה ידיך שבראת בעולם ארד מלפניך ואעשה בהן מדת הדין אם כולם עבדו לעגל בלבב שלם ימותו כולם ביום אחד מיד ירד משה מלפני הקב"ה ויקח משה את העגל וגו' ויזר על פני המים וישק את בנ"י ויעמוד משה בשער המחנה ויאמר מי לי"י אלי וגו' ויאמר להם כה אמר ה' אלקי ישראל וגו' הרגו איש את אחיו וגו' ויפול מן העם וגו' כשלשת אלפי איש מעיד אני עלי שמים וארץ שלא אמר הקב"ה למשה לעמוד בשער המחנה ולומר מי לה' אלי ולשום איש את חרבו על ירכו ולהרוג איש את אחיו ורעהו וקרובו והוא אמר כה אמר ה' אלוקי ישראל וגו' אלא שהיה משה דן בעצמו ואמר בלבו אם אני אומר לישראל הרגו איש את אחיו ורעהו וקרובו יהיו ישראל דנין (קל וחומר) ויאמרו לי לא כך למדתנו רבינו סנהדרין שהרגו נפש א' מישראל פעם אחד בשבוע נקראת מחבלנית מפני מה אתה הורג ג' אלפים ביום אחד לפיכך תלה בכבוד של מעלה ואמר כה אמר ה' אלוקי ישראל שימו איש חרבו על ירכו וגו' מה ענין של אחריו כיון שאמר בשם הקב"ה מיד ויעשו בני לוי כדבר משה חזר משה הצדיק ועמד בתפלה לפני המקום ואמר לפניו רבש"ע צדיק וחסיד אתה וכל מעשיך באמונה וכי בשביל ג' אלפים שעבדו לעגל בלבב שלם ימותו ת"ר אלף מבני כ' שנה ולמעלה מלבד בני תשעה עשר וחמש עשרה ועשר ושתים וא' וכמה גרים ועבדים שנתוספו עליהם עד אין לדבר סוף מיד נתגלגלו רחמיו של הקב"ה ונתרצה עמהם משלו משל למה"ד למלך בשר ודם שסרח לפניו בנו הבכור תפסו בידו ונתנו לעבדו שר הבית ואמר לו צא והרוג את זה ותן אותו לחיה ולכלבים מה עשה אותו העבד הוציאו מלפניו והניחו בבראי והטמינו בבית אחר ובא העבד ועמד לפני המלך לסוף שלשים כטוב לב המלך עליו והיו עבדיו ובני ביתו מסובין לפניו כשהוא נושא את עיניו ואינו רואה את בכורו היה מכניס יגון ואנחה בלבו ואין כל בריה מכיר ומכניס יגון ואנחה בלבבו אלא עבדו של הבית מיד רץ והעמידו לפניו מיד נטל המלך כתר היפה שהיה מונח לפניו ונתנה בראש עבדו שר הבית לזה נדמה משה הצדיק כיון שעמד בתפלה בארבעה וחמשה מקומות והציל את ישראל מן המיתה היפה שהיה מונח לישראל שיהא להם ולבניהם עד עולם בשביל התורה שקבלו ואמרו נעשה ונשמע אותו הכתר יהא מונח בראש משה לעולם שנאמר וראו בנ"י את פני משה כי קרן עור פני משה (שמות לד) ושמא תאמר הואיל ונכנס משה לבית עולמו שמא בטל ממנו אותו הכתר של מאור פנים ת"ל (דברים לב) ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים מה אור פנים שלמעלה קיים לעולם ולעולמי עולמים כך מאור פניו של משה נכנס עמו לבית עולמו שנאמר ומשה בן מאה ועשרים שנה במותו לא כהתה עינו ולא נס לחה (דברים לב) ולא משה בלבד אלא כל ת"ח שעוסק בתורה מקטנותו ועד זקנותו ומת באמת לא מת אלא הוא עדיין בחיים לעולם ולעולמי עולמים שנאמר (שמואל א כה) והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלקיך מקיש הת"ח הצדיק אל אלוקים מה אלוקים יהא שמו הגדול מבורך חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים כך ת"ח שעסק בתורה כל ימיו ומת הרי הוא בחיים ועדיין לא מת והוא חי לעולם ולעולמי עולמים והיכן הוא נשמתו תחת כסא הכבוד מכאן אמרו אל ירבה אדם בכי ומספד על מיתו ולא יגון ואנחה אלא כשיעור שנתנו חכמים ג' ימים לבכי ומספד ז'ימים לאבל שלשים ימים לגיהוץ ולתספורת ולשאר דברים אחרים וכל הבוכה מכאן ואילך כאילו חובל בעצמו והרי זה מתחייב בנפשו שנאמר (ירמיה כב) אל תבכו למת ואל תנודו לו וגו' אמר הקב"ה אין אתם מרחמין עליו יותר ממני כיצד אדם עושה מריבה עם חבירו הולך הוא אצלו לרצותו והוא אינו מתרצה לו עד שמקבץ לו בני אדם הרבה ואחר כך מתרצה לו ואעפ"י שמתרצה לו יש לו מקצת קנאה בלבו אבל אני איני כך אם אדם עובר עבירה לפני אם חוזר ועושה תשובה הרי אני עמו ברחמים ואני מקבל את תשובתו ואין אני זוכר לו אפילו מקצת עוונותיו לכך נאמר אל תבכו למת וגו' בכו בכו להולך זה שעבר עבירה ושנה בה ושילש בה ולא עשה תשובה על אותו תבכו שנעקר מן העולם שנאמר כי לא ישוב עוד וראה את ארץ מולדתו ולא זה בלבד אלא שכרו של משה הצדיק שעמד בתפלה בארבעה וחמשה מקומות והציל את ישראל מן המיתה העלה עליו הכתוב כאילו הוא ברא אותם שנאמר ויזכור ימי עולם משה עמו (ישעיה סג) וכן כל חכם וחכם מישראל שיש בו דברי תורה לאמתו ומתאנח על כבודו של הקב"ה ועל כבודן של ישראל כל ימיו ומחמד ומתאוה ומצפה על כבוד ירושלים ועל בית המקדש ועל הישועה שתצמיח בקרוב בימינו ועל כינוס גליות מיד שורה רוח הקודש בקרבו שנאמר איה השם בקרבו את רוח קדשו (ישעיה סג) מכאן אמרו כל ת"ח שעוסק בתורה בכל יום תמיד בשביל להרבות כבוד שמים אינו צריך לא חרב ולא חנית ולא כל דבר שיהיה לו שומר אלא הקב"ה משמרו בעצמו ומלאכי השרת עומדין סביב לו וחרב ביד כולם ומשמרין אותו שנאמר (תהילים קמט) רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם וגו' חיים שלא בצער ושלא ביצר הרע לימות בן דוד ולעולם הבא כיצד עתיד הקב"ה לישב בבית המדרש שלו וצדיקי עולם יושבין לפניו והקב"ה נותן להם לנשיהם ובניהם ובנותיהם ועבדיהם ואמהותיהם צורך בתיהם ורוח הקודש שורה עליהם שנאמר (יואל ג) והיה אחרי כן אשפוך את רוחי על כל בשר ונבאו בניכם ובנותיכם וגו' וגם על העבדים והשפחות בימים ההמה אשפוך את רוחי ואומר (ישעיה לב) נשים שאננות קומנה שמענה קולי בנות בוטחות האזנה אמרתי שלא ביצר הרע שנאמר (יחזקאל לו) ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר ורוח חדשה אתן בקרבכם אלו מעשים טובים והסירותי את לב האבן מבשרכם זה יצה"ר ונתתי לכם לב בשר זה יצר טוב לקיים כל דברי תורה שהן כפולים בכל מקום.

(בילקוט גרס ולא עוד אלא) בשלשה דברים יסתכל אדם בכל יום בשעה שנכנס לבית הכסא אומרים לו ראה דרכך כדרכי בהמה ובשעה שמקיזין לו דם אומרים ראה שבשר ודם אתה ובשעה שהוא עומד על המת אומרים לו ראה להיכן אתה הולך ועדיין אינך חוזר בך אלא אתה יושב ומרבה לדבר דברים יתרים שנאמר (משלי י״ט:ג׳) אולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו ובשקר הוא מדבר והוא עובר על מה שכתוב בתורה (שמות כ״ג:ז׳) מדבר שקר תרחק וגו' ואומר (זכריה ח׳:י״ז) ואיש את רעת רעהו אל תחשבו בלבבכם וכיצד יעשה אלא אם עושה אדם את עצמו צדיק ולדבר אמת מוסרין לו מלאך שמתנהג עמו בדרך צדיקים ומדבר אמת ואם עושה אדם את עצמו רשע ולכחש ולדבר שקר מוסרין לו מלאך שמתנהג עמו בדרך רשעים ומכחש ומשקר ואם עושה אדם את עצמו לנהוג במדה בינונית מוסרין לו מלאך שמתנהג עמו בדרך מדה בינונית ואם עושה אדם את עצמו חסיד לסבול את הכל מוסרין לו מלאך שמתנהג עמו בדרך חסידים וסובל את הכל שנא' (ירמיהו י״ז:י׳) אני ה' חוקר לב בוחן כליות וגו' וע"י דוד נאמר (תהילים י״ח:כ״ו-כ״ח) עם חסיד תתחסד עם גבר תמים תתמם עם נבר תתברר ועם עקש תתפתל כי אתה עם עני תושיע ועינים רמות תשפיל.

כִּי לֹא יִשָּׂא לְפִשְׁעֲכֶם כִּי שְׁמִי בְּקִרְבּוֹ יֹאמַר, אַל תַּמֵּר בּוֹ שֶׁלֹּא יִשָּׂא לְפִשְׁעֲכֶם אִם תַּמֵּר בִּדְבָרוֹ, כִּי הַמֵּמֵר בּוֹ מֵמֵר בִּשְׁמִי הַגָּדוֹל אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ, וְרָאוּי לְהַכְחִידוֹ בְּמִדַּת הַדִּין. וְיִתָּכֵן שֶׁיִּהְיֶה שְׁמִי בְּקִרְבּוֹ מְחֻבָּר לְמַעְלָה, וּשְׁמַע בְּקֹלוֹ כִּי שְׁמִי בְּקִרְבּוֹ, וְקוֹלוֹ הוּא קוֹל אֵל עֶלְיוֹן:

For he will not pardon your transgression; for My Name is in him. He is saying: “Be not rebellious against him, for he will not pardon your transgression if you rebel against his word, for he who rebels against him, rebels against the Great Name which is in him, and he deserves to be cut off by the attribute of justice.” It is possible that the expression My Name is in Him, is connected to the above verses: hearken to his voice, for My Name is in him, and his voice is the voice of the Supreme One.

הנה אנכי שלח מלאך. כָּאן נִתְבַּשְּׂרוּ שֶׁעֲתִידִין לַחֲטֹא, וּשְׁכִינָה אוֹמֶרֶת לָהֶם כִּי לֹא אֶעֱלֶה בְּקִרְבְּךָ (שמות ל"ג):

הנה אנכי שלח מלאך BEHOLD, I SEND A MESSENGER [BEFORE THEE] — Here they were informed that they would once sin and that the Divine Majesty would have to tell them, (Exodus 33:3) “for ‘I’ will not go up among thee” (cf. Exodus Rabbah 32:3).

והמלאך הזה על דעת רבינו חננאל ז"ל היה מיכאל השר הגדול כענין שאמר גבריאל לדניאל (דניאל י״ב:א׳) ובעת ההיא יעמוד מיכאל השר הגדול העומד על בני עמך וכתיב (שם י) ואין אחד מתחזק עמי על אלה כי אם מיכאל שרכם. והוא שנראה ליהושע והוא שאמר לו (יהושע ה׳:י״ד) אני שר צבא ה' עתה באתי ופירשו רז"ל כי מה שיזכור בו כי שמי בקרבו באורו שנקרא שר צבא ה' כענין שכתוב (מלכים א ח׳:מ״ג) כי שמך נקרא על הבית הזה שנקרא בית ה'. ומה שאמר כי לא ישא לפשעכם כלומר יש לכם להשמר מפניו שלא תחטאו שאף ע"פ שאני שולחו איני שולחו לשאת עון כי אני הנושא והמוחה כענין שכתוב (ישעיהו מ״ג:כ״ה) אנכי אנכי הוא מוחה פשעיך ע"כ.

כַּד נַטְלָא מַטְרוֹנִיתָא, כֻּלְּהוּ נַטְלִין בַּהֲדָהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלהִים. וְכִי מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים אִתְקְרֵי. אָמַר רִבִּי אַבָּא אִין. תָּא חֲזֵי, הָכִי אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, אַתְקִין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קָמֵיהּ, הֵיכָלָא קַדִּישָׁא, הֵיכָלָא עִלָּאָה, (קדישא) קַרְתָּא קַדִּישָׁא, קַרְתָּא עִלָּאָה. יְרוּשְׁלֵים עִיר הַקֹּדֶשׁ אִקְרֵי, מַאן דְּעָאל לְמַלְכָּא, לָא עָאל אֶלָּא מֵהַהוּא קַרְתָּא קַדִּישָׁא, נָטִיל אָרְחָא לְמַלְכָּא, דְּאָרְחָא מֵהָכָא אִתָּתְקָן. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים קי״ח:כ׳) זֶה הַשַּׁעַר לַיְיָ' צַדִּיקִים יָבוֹאוּ בוֹ. כָּל שְׁלִיחוּתָא דְּבָעֵי מַלְכָּא מִבֵּי מַטְרוֹנִיתָא נָפְקָא, וְכָל שְׁלִיחוּתָא מִתַּתָּא לְמַלְכָּא, (נ"א דבעי מלכא) לְבֵי מַטְרוֹנִיתָא עָיִיִל בְּקַדְמִיתָא, וּמִתַּמָּן לְמַלְכָּא. אִשְׁתְּכַח דְּמַטְרוֹנִיתָא אִיהִי שְׁלִיחָא דְּכֹלָּא, מֵעֵילָּא לְתַתָּא, וּמִתַּתָּא לְעֵילָּא. וְעַל דָּא, אִיהִי שְׁלִיחָא דְּכֹלָּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים הַהוֹלֵךְ לִפְנֵי מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל, יִשְׂרָאֵל דִּלְעֵילָּא. מַלְאַךְ הָאֱלהִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב בֵּיהּ, וַיְיָ' הוֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם וְגוֹ', וְהַאי לָלֶכֶת יוֹמָם וְלַיְלָה, כְּמָה דְּאוּקְמוּהָ.

and when the Matrona moves they all move with her, as it is written: “and the angel of God, which went before the camp of Israel, removed and went behind them” (Ex. 14, 19). Is, then, the Shekinah called “the angel of the Lord”? Assuredly! For thus said R. Simeon: “The Holy One prepared for Himself a holy Palace, a supernal Palace, a holy City, a supernal City, which is called ‘Jerusalem, the holy city’. He who wishes to see the King, must enter through this holy City and thence take his way to the King this is the gate of the Lord into which the righteous shall enter’ (Ps. 118, 20).” Every message which the King wishes to send out is sent through the Matrona, and, conversely, every message sent from the lower spheres to the King must first reach the Matrona, and from her it goes to the King. Thus the Matrona is the messenger between the upper regions and the lower. For this reason she is called “the angel (messenger) of God”.

כִּי שְׁמִי בְּקִרְבּוֹ. וְאֵין לְאֵל יָדוֹ לִמְחוֹל עַל כְּבוֹדִי.

כי שמי בקרבו, and it is not in his power to forgive offenses against My honor.

השמר. כל מלאך עושה דבר השם לא יוסיף ולא יגרע, וככה שטן איוב מלאך היה, וככה היוצא לקראת בלעם, לשטן לו, והנה השומע בקול המלאך הוא שומע בקול השם הנכבד: ודע כי שמי בקרבו דבק עם השמר מפניו ושמע בקולו, כמו, ואף לאמתך תעשה כן (דבר' טו, יז) וכבר פירשתי כי השם הנכבד הוא שם העצם, כי הוא לבדו, גם ימצא תאר השם כי הוא הכל ומאתו הכל: וטעם בקרבו. משל לעגול שהנקודה היא קרובה אל כל מרחק, על כן היה כבוד השם בקרב המחנה, ונוסע בתוך המחנות, וכן כתוב כי אתה ה' בקרב העם הזה (במד' יד יד) וכתוב, ויוצר רוח אדם בקרבו (זכריה יב א), ואל תשתומם בעבור שהוא כתוב כי אם שמוע תשמע בקולו, ואחר כן, ועשית כל אשר אדבר והנה אתן לך משל, כל חכמי המדות הביאו ראיות גמורות, כי עצם הלבנה גוף מקבל אור השמש, כי הוא בעצמו אין נוגה לו, ובעבור זה תקדר השמש בהתחבר הלבנה עמה ביום ושניהם בגלגלים הדומים לגלגל המזלות, ואין הקדרות רק שתכנס הלבנה תחת השמש ושתיהן עגולות, והנה פני הלבנה שהם לצד השמש כלם אור, ופניה שהם למעלה ממנו חשך ולא אור, והנה תסתיר אור השמש גם במחצית חדש הלבנה בהכנס צל הארץ בין השמש ובין הלבנה לא ישאר ללבנה אור והנה ידענו כי אור הלבנה בלילה תאיר האויר, והנה אם אמר ראובן זה אור הלבנה יאמר אמת ואם אמר שמעון זה אור החמה יאמר אמת:

TAKE HEED OF HIM. Every angel follows God’s command. The angel does not add or subtract from what God has commanded him. The same applies to Satan, who tormented Job. He was an angel. It was the same case with the angel who went out to hinder Balaam. Now, whoever hearkens to the voice of the angel is hearkening to the voice of God the glorious. [FOR MY NAME IS IN HIM.] Note that for My name is in him is connected to Take heed of him, and hearken unto his voice (v. 21). It is like And also unto thy bondwoman thou shalt do likewise (Deut. 15:17). I have already explained that God’s glorious name is a proper name, as it refers only to the Lord. It is also found as an adjective. For God is all, and all comes from Him. [IN HIM.] God is said to be in him in the same sense that the center of a circle is equally distant to all points on the circumference of the circle. It is only in this sense that Scripture tells us that God’s glory is in the midst of the camp, and that the Lord’s glory journeys in the camps. It is thus written, that Thou Lord art in the midst of this people (Num. 14:14). Scripture likewise reads, And formed the spirit of man within him (Zech. 12:1). Do not be astonished that Scripture first reads, But if thou shalt indeed hearken unto his voice (Ex. v. 22) and then goes on to say, and do all that I speak (Ibid.). I will give you an example by which you can understand the above. All the scientists who study astronomy have proven beyond a shadow of a doubt that the moon is a body which receives its light from the sun, for the moon has no light. It is for this reason that the sun grows dark when the moon joins it during the day. The sun and the moon are both embedded in spheres that are similar to the spheres of the constellations. The darkness results only from the fact that the moon, which like the sun is circular, passes beneath the sun. Now the side of the moon which faces the sun is totally illuminated. However, the side which is above it is dark. It is not illuminated. Observe that the moon thereby blocks the light of the sun. The moon is also left without light even in the middle of a lunar month if the shadow of the earth comes between it and the sun. Look! We know that the light of the moon at night illuminates the air. Now if Reuben calls the light of the moon moonlight, he speaks the truth. If Simeon refers to the light of the moon as sunlight, he too speaks the truth.

וירא אליו ה' - האיך? שבאו אליו שלשה אנשים שהיו מלאכים, שבהרבה מקומות כשנראה המלאך קוראו בלשון שכינה, כדכתיב: כי שמי בקרבו שלוחו כמותו. וכן: וירא מלאך ה' אליו בלבת אש מתוך הסנה. וכתוב שם: וירא ה' כי סר לראות.

'וירא אליו ה. In what manner did G’d appear to Avraham here? Three men, who turned out to be angels came to him. There are numerous examples in Scripture where the angels or a single angel are described as “G’d”, i.e. seeing they are G’d’s agents they are described as ה', even though what is meant is an agent, an angel. To mention just one or two such examples: Exodus 23,21 כי שמי בקרבו, “because My Holy Name is within him.” Or, Exodus 3 3,2 וירא אליו מלאך ה' בלבת אש מתוך הסנה, “an angel of Hashem appeared to him in the form of a flame of fire in the midst of the thorn bush.” [the unusual fire which failed to consume, destroy, the thorn bush represented a Divine appearance. Ed.] Or, in verse 4 of the same chapter: וירא ה' כי סר לראות, “when G’d (i.e. the angel) saw that he had turned aside to watch the spectacle.”

והנה לפי כן אמר שכבר נשארה לו הממשלה הטבעית אשר מעת הבריאה במקומה ובתקפה ומה הי' שואל אלהך דאנח פלח ליה היכיל לשיזבותך (דניאל שם) הנה הוא שלח מלאך בריתו אשר הוא שר ופקיד על זה הטבע המעולה החכם וסגר פום אריותא משעת הבריאה ולא חבלוני כל קביל די קדמוהי זכו כו'. והזכות הוא ודאי המלאך המליץ העומד לעזרו והראה לו שכבר תהיה פתיחת פי האריות האלו אצלו מופת ונס כפתיחות פי הארץ כי כמו שתפתח הארץ את פיה בדרך נס לבלוע האנשים החטאים בנפשותם כן תהיה פתיחת פי האריות כנגד הרשעים הפושעים כמו שהיה בגובריא אליך די אכלו קרצוהו דדניאל כמו שנתבאר שם. ולזה אמר רבי ירמיה באותו המאמר שזכרנו צויתי את האריות שלא יזיקו לדניאל כי הוא אחד מהתנאים שהזכיר שם ומלאך הברית הזה הוא אשר בא ונכנס תוך הכבשן להציל לחנניה מישאל ועזריה מגו אתון נורא יקדתא כמו שנאמר בריך אלההון די שדרך מישך ועבד נגו די שלח מלאכה כו'.

מַלְאָךְ, וְכֵן ״וְהִנֵּה אִישׁ עֹמֵד לְנֶגְדּוֹ״ (יהושע ה:יג), ״וְהָאִישׁ גַּבְרִיאֵל״ (דניאל ט:כא), וְנִקְרְאוּ אִישִׁים הַמַּלְאָכִים שֶׁמְּדַבְּרִים עִם בְּנֵי אָדָם וְנִרְאִים לָהֶם בְּצוּרַת אִישׁ כָּמוֹהֶם בְּמַרְאֶה אוֹ בְּהָקִיץ. וְשָׁלַח הָאֵל זֶה הַמַּלְאָךְ לְיַעֲקֹב לְחַזֵּק לִבּוֹ שֶׁלֹּא יִירָא מֵעֵשָׂו, כִּי לֹא יָכֹל לוֹ, לְפִיכָךְ נֶאֱבַק עִמּוֹ וְלֹא יָכֹל לְהַפִּילוֹ, כֵּן עֵשָׂו לֹא יוּכַל לוֹ. וְנֶאֱבַק עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשַּׁחַר, רָמַז לוֹ בָּזֶה, כִּי תִּהְיֶה לוֹ אוֹרָה אַחַר שֶׁחָשְׁכָה, כִּי הַצָּרָה נִמְשֶׁלֶת לַלַּיְלָה וַחֲשֵׁכָה, לְפִיכָךְ בָּא אֵלָיו בַּלַּיְלָה וְנֶאֱבַק עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשַּׁחַר, רָמַז לוֹ שֶׁיִּהְיֶה לוֹ רֶוַח וְהַצָּלָה שֶׁהוּא כְּאוֹר אַחַר חֲשֵׁכָה.

והנה קראם בשם רבם באמרו אדוני אם נא מצאתי חן בעיניך. כי השגתן היא מגנת ביתן המלך (אסתר א ה'): וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו וירא וירץ לקראתם מפתח האהל וישתחו ארצה. כבר ידעת כי האנשים האלו היו מלאכים.

וישלח יעקב מלאכים. מַלְאָכִים מַמָּשׁ (בראשית רבה):

המלאך הגואל - מאמר ה' אשר יצוה את ידידיו יקרא שם מלאך, כי קול ה' חוצב להבות אש.

והיה הולך וגדול בזאת המדרגה כל עת עד שעלה בידו וזכה אליה קודם סלוקו מן העולם. בשלימות היותר אפשרי בכח האדם לזכות בעודו בזה העולם. כמו שמצינו במשנה תורה בפ' והיה אם שמוע שתחלה אמר לאהבה את ה' אלהיכם וכו'. ותיכף לו בפסוק שאחריו אמר בלשון מדבר בעדו ונתתי מטר ארצכם כו' שהוא הנותן והפועל. כי התבטל בעיני עצמו ממציאות כלל ורק השכינה לבד המדברת לכן אמר ונתתי. וז"ש ז"ל שכינה מדברת מתוך גרונו של משה. וכמש"ה פה אל פה אדבר בו ולא כ' אליו אלא בו בתוכו ממש.

And he continuously grew at this level, until it was possible for him—and he merited to experience it prior to his departure from the world to the maximum degree possible for a person to merit while still being in this world— as we found in the Mishneh Torah in the paragraph (D’varim 11:13) “And it will be so, if you hearken..”, that first He stated “to love God-YHV”H your God-Elohi”m…”, and immediately in the following verse he stated in the first person “and I will give you rain in your land…”, where he is the giver and actor, for in his own eyes he had annulled himself from having any existence and just the Sh’kheena alone is speaking [fem.]. That is why he said “and I will give”. And this is what they (OBM) stated (Zohar Pinkhas 232): “The Sh’kheena speaks from within Moshe’s throat”, and as the verse stated (Bamidbar 12:8): “Mouth to mouth I speak in him”, and it’s not written “to him”, but rather “in him”—literally within him.

האנשים הצדיקים אור תכלת זה מאיר על ראשיהם ואף על אשר היו חטאים ושבו בתשובה שלמה בכל לבבם ובכל נפשם ובכל מאודם דוגמת מלאכי השרת דכתיב ויבואו שני המלאכים וירא לוט ושם איתא בזוהר זה לשונו וירא לוט חמא ל לשכינתא וכי מאן יכול למחמי לשכינתא אלא חמא זהרא חד נהיר סלקא על ראשייהו וכדין ויאמר הנה נא אדנ״י באלף דלי״ת כמד״א ובנין שכינתא ההוא נהירו דנהיר קאמר עכ״ל ומינה למוד לו ירא דכתיב נמי גבי אברהם דהכי הוא פירושיה וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו וירא וירץ לקראתם וישתחו וגו׳ והסבה ששורה על ראשיהם מפני שהם חרדים מפניו ית׳ שנא׳ ונובה להם ויראה להם ושם אור זה יראה ומצא מין את מינו וניעור וכן הצדיקים תמיד יראים מפניו שאין מסיחים דעתם ממנו ית׳ ולכך שורה על ראשיהם ולכך נקראו הצדיקים מלאכי השרת כדאי׳ בסוף מסכת קודושין ובסוף פ׳ שני דנדרים מאן מלאכי השרת רבנן ואמאי קרי להו מלאכי השרת משום דמצויינים כמלאכי השרת ופירוש רש״י במלבושים נאים ע״כ והרמז שתמיד יעטו כמעיל חרדה מלפניו כדכתיבנא לעיל זכר לדבר חרדה ילבשו ועליהם אמר דוד ברכו ה׳ מלאכיו כדאיתא בזוהר ובמדרש ובכמה דוכתי בזוהר מפורש שמאיר אור זה על ראש הצדיקים ועל זה נאמר וה׳ בראשם ועכשיו הדבר נסתר ולעתיד יהיה נגלה דכתיב וה׳ עליהם יראה וגם בעולם הזה אחר הפרד הנשמות מן הגוף בבואה אל גן עדן עליהם יראה האור הזה לעיני כל היושבים שם וזהו שאמרו ז״ל צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם לא אמרו עטרות אלא עטרותיהם שכבר היו עליהם בעולם הזה בהסתר וראיה שגם על ראש בעלי תשובה מאירה ממר עוקבא שהיה בעל תשובה והיתה מאירה על ראשו כדאיתא בסוף פ׳ חמישי דשבת ובסוף פרק שלישי דסנהדרין שלחו ליה למר עוקבא לדזיו ליה כבר בתיה שלם וכתב שם רש״י ז״ל לדזיו ליה כבר בתיה כמשה שהוא בן בתיה לפי שמקרין אור פניו כמשה רבינו שגידלתו בתיה בת פרעה לשון אחר כבר בתיה כמשה שהוא בן בית דכתיב בכל ביתי נאמן הוא. לדזיו ליה על שם שהיה חכם וכתיב חכמת אדם תאיר פניו ומצאתי בספר הגדה שהיה מר עוקבא בעל תשובה ונתן עיניו באשה אחת ועלה בלבו מינא ונפל בחולי ואשת איש היתה לימים נצרכה אותה אשה כלום ממנו ומתוך דוחק׳ נתרצית לו וכבש יצרו ופטרה לשלום ונתרפא וכשהיה יוצא לשוק היה נר דולק בראשו מן השמים ועל שם כך קרו ליה נתן דצוציתא במסכת שבת על שם נצוצין דנורא הכא נמי להכי כתבי לוה הכי על שם האור שהיה זורח על ראשו עכ״ל בסנהדרין. וכן כתבו נמי בתוספות בשבת וא ואע״פ שהאור נסתר ל לעיני המון העם לחסידים הקדושים היה נגלה בזמן הגמרא ומי שיודע בעצמו שהוא צדיק גמור אוב על תשובה גמור צריך שיהיה תמיד בישוב ובכובד ראש ונותן לב על אור הזה שעל ראשו כי מה היתה לו ואם אינו רואה אותה בעיני בשרו תהיה האמונה חזקה בלבו כעין ראיה והרי אתה רואה במלכותא דארעא הגינ״י שאשרוש שיש על ראשיהם כובע לבן הוד מלכות על גבי הכובע שלהם והם מתפארים בו ונכבדים בעיניהם וזהו פירוש שני בפסוק החכם עיניו בראשו שכתבתי לעיל והכי מפורש בפ׳ בלק בזהר בדרש הינוקא וז״ל פתח ואמר החכם עיניו בראשו וכי באן אתר עיניו דבר נש אלא בראשו דילמא בגופיא או בדרועיא דאפיק לחכם יתיר מכל בני עלמא אלא קרא הכי הוא ודאי דתנן לא יהך בר נש בנילווא דרישא ד׳ אמות מ״ט דשכינתא שריה על רישיה וכל חכים עינוי ומלוי בראשו אינון בההוא דשריא וקיימא על רישיה וכד עינוי תמן לינדע דההוא נהורא דאדליק על רישיה אצטריך למשחא בגין דגופא דבר נש איהו פתילא ונהורא אדליק לעילא ושלמה מלכא צווח ואמר ושמן על ראשך אל יחסר דהא נהורא דבראשו אצטריך למשחא ואינון עובדין טבין ועל דא החכם עיניו בראשו ולא באתרא אחרא עכ״ל וסיפיה דקרא והכסיל בחשך הולך יפורש לפי דרך זה על רוח הטומאה הנקרא חשך כמפורש בזוהר בכמה דוכתא חופפת על הרשע מראשו ועד רגליו ועל זה עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם:

ואראה את ה', העצם הנשגב לא יושג בעין בשר, והראיה הנאמרת פה היא ראיית השכל והשגה בלבד, ואחר שמן הנמנע להשיג את הבלתי בעל תכלית מצד עצמו רק מצד פעולותיו, מבואר כי ההשגה שהשיג לא היה מצד עצמותו רק מצד דרכי הנהגתו, (וכמ"ש חז"ל בסוף החולץ, ואראה את ה' והכתיב לא יראני האדם וחי? ל"ק כאן באספקלריה המאירה (ר"ל לראות אמתת העצם א"א) כאן באספקלריה שאינה מאירה (היינו להשיג רק דמות כבודו על ידי מעשיו וקשר המסובבים עד הסבה הראשונה, כמשיג אור השמש לא בעצמו רק האור החוזר המתפלש מן הגשם המקבל האור, זה אפשר). ודע כי ההנהגה העליונה תתראה בשני פנים, א. ההנהגה הטבעיית הסדורה מראשית קבועה ועומדת לא תשתנה, והכלים אשר על ידם ינהיג ההנהגה הזאת הם צבא השמים, אשר ע"י מהלכם ותנועותיהם ימזגו היסודות יפרדו יורכבו ויוכנו לקבל מזגים וצורות שונות, ב. ההנהגה הנסיית ההשגחיית שיהרוס סדר הטבע בעת הצורך, וכלי ההנהגה הזאת הם צבא המלאכים, שהם גבוהים במעלה מצבא השמים והם ישדדו כח המערכת בפקודת רם ונשא, אולם הנהגה זאת אינה מתמדת, כי לא יבטל הסדר הטבעי רק לצורך גדול, החוזה פה צייר תחלה ההשגה שהשיג מן ההנהגה הטבעיית, וצייר המנהיג העליון הזה כמלך יושב על כסאו, שיען שהנהגה זאת קבועה, צייר המנהיג יושב, כי הישיבה תורה מנוחה וקביעות, והכסא הם צבא השמים כמו שכתוב השמים כסאי והארץ הדום רגלי, ה' בשמים הכין כסאו, עליהם יושב וישם משטרו על ההנהגה הקבועה הטבעיית המתמדת, רם ונשא, מוסב על ה' הנזכר, והוא מאמר מוסגר, כי יען תיאר אותו כמלך יושב על כסא בא להרחיק ענין ההגשמה בל יקחו הדברים על פשוטם, אומר השם הזה הוא רם ונשא ונעלה בעצמו מתוארים אלה שבאו רק לשבר האזן בלבד ושוליו, של הכסא ר"ל סוף ההנהגה הטבעיית הזאת מלאים את ההיכל, כי סוף ממשלת הכסא שהוא השתלשלות ההנהגה השמיימיות יורדת אל ההיכל להתפשט משם אל העולם השפל, כמ"ש והארץ הדום רגלי, ואמר מלאים, כי גם הנהגת הארץ אינה בדרך כללי רק בהשגחה אישיית ואין דבר ריק מהשגחתו:

דהנה ידוע דעבודת האבות לא היתה עבור עצמם לבד אלא לסלול דרך גם לזרעם אחריהם וכן יוסף הצדיק כבמדרש יוסף ירד למצרים וגדר עצמו מן הערוה לפיכך נגדרו כל הזכרים שבישראל בזכותו, ומובן שהנסיון של יוסף הי' צריך להיות לסלול דרך בפני כל ישראל ואפי' לא מכרוהו השבטים, והי' נתקיים באופן אחר והרבה שלוחים למקום, אך יש לומר דאם היו אז כל ישראל נמשכין אחר יוסף הצדיק והיו דבוקין בו והיו כגופו ממש היו כל ישראל מתוקנין באופן אחר, והיו כולם שומרי הברית בטבע בלי טרדת היצה"ר וכאמרו ז"ל אין תשיקת יצה"ר אלא לקין וחביריו, כי ישראל קדושים וטהורים בטבע, ובנסיון יוסף שלא ללמד על עצמו יצא אלא על הכלל כולו היו כל ישראל נשארים במצב כזה וכמו שכן יהי' לעתיד בב"א, אך באשר היו נפרדים ממנו ולא עוד אלא שמכרוהו ופגמו בצדיק יסוד עולם ע"כ לא הי' יכול להשפיע עליהם כ"כ ממדתו [ועוד יש לומר דאלמלי היו אז כל נפשות השבטים קשורים בו באהבה הי' עולה הנסיון ביתר שאת ולא הי' אבד העשרה טיפין דרך עשר אצבעות ידיו, והיו הם מסייעין אותו והי' להם חלק בנסיונו, וע"כ היו מקבלים גם ממנו ביתר שאת, ולא הי' שייך בהם עוד חטא זה כלל, והי' כענין אנשי כנסת הגדולה שבטלו יצרא דע"ז כ"כ הי' אז בכחו של יוסף הצדיק לבטל יצרא דעריות וכמו שיהי' לעתיד שיתלבן מטינופא כבזוה"ק פ' תולדות, אך מחמת חטא מכירת יוסף לא הי' יכול להשפיע כ"כ] ודי שלאחר עבודה רבה יהי' ביכלתם לעמוד נגד יצה"ר זה: והנה ידוע דפגם שמירת הברית הוא בכפלים שפוגם במחשבתו כאמרם ז"ל אין קישוי אלא לדעת ופוגם בעשי' לעומת שפוגם למטה פוגם גם למעלה בכפלים, פגם במחשבה העליונה בסוד ישראל עלו במחשבה, והיינו כי ידוע מ"ש המהר"ל שלכן לא נאמר קודם פרשת לך לך שהי' א"א צדיק שבזכותו זכה שיתבחר, דא"כ הי' במשמע שהוא אהבה תלוי' בדבר ואם ח"ו בטל הדבר בטלה אהבה, אלא הבחירה בישראל הוא למעלה מן הטעם ותלוי' ברצון ואין לבקש טעם לרצון, וע"כ אפי' ח"ו ישראל אינם זכאין כ"כ נמי לא נתבטלה הבחירה ועדיין לא זז מחיבתן, אך הפוגם בענינים אלו שהם פגם במחשבתו ובמדת הרצון שלו פוגם נמי למעלה ומטיל פגם בצד מה ברצונו יתברך לישראל כאמרם ז"ל, אלקיהם של אלו שונא זימה, וידוע דשנאה היא היפוך הרצון, וכמו שהוא בכלל כן הוא באדם פרטי שע"י חטא זה איננו נרצה כ"כ, לעומת שאר חטאים שאינם מקלקלים כ"כ את הרצון, ובמה שפגם בעשי' והשפיע במקום שאינו ראוי הוא פוגם למעלה בכנסת ישראל ובזוה"ק (כ"ו.) דכל מאן דמשקר בברית נוקמא דנקמין מיני' האי חרב הוא הה"ד כי תמה עונות חרב מאי טעמא בגין דמאן דמשקר בברית פריש תיאובתא ולא נטיר מאן דנטיר ולא יהיב לאתרי' דהא לא אתער לגבי אתרי' עכ"ל, וידוע דא"י למטה היא דוגמא לכנסת ישראל למעלה, וכמו שנאמר בפרשת עריות כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם שא"י אינה מקיימת עוברי עבירה, מובן שעאכו"כ שכנסת ישראל למעלה אינה מקיימת את פוגמי ברית והיא מקיאה אותו ונעשה נפרד מכלל ישראל, ולפי שכתבנו לעיל כ"א מסתעף מחטא מכירת יוסף: והנה התיקון לחטא זה צריך להיות נמי בכפלים לשוב להיות נרצה למעלה [שזה א"א בלתי ששב להתאחד בכלל ישראל מקודם], והנה הקרבנות באין לרצות כדכתיב ונרצה לו לכפר עליו, שע"י שמתעורר בעצמו לרחם על נפשו האומללה איך הושפלה בת מלך מרום המעלות לחבוק אשפתות, כי זהו עיקר הקרבן, כמאמר הכתוב זבחי אלקים רוח נשברה, בזה מעורר למעלה רתמנות כמ"ש וישוב אל ה' וירחמהו, יעתר אל אלקי וירצהו', אבל באם עומד עודנה מחוץ לכלל ישראל מי הוא אשר ערב לבו לחשוב שהוא נרצה מצד הפרט, וזה השער לה' צדיקים יבואו בו כתיב, ע"כ אין עצה אלא לתקן בראשונה מה שפגם בכנסת ישראל, שישוב להתאחד בכלל ישראל, וזהו ענין מצות השקלים שמוסר כל אחד את כל כחות נפשו הנרמזים בעשר גרה להציבור, כי קרבנות ציבור איננם קרבן שותפין רק ששב הכל כאחד לאחד, וע"כ עומר ושתי הלחם נאכלים ואעפ"י שהכהנים נמי שוקלים אינם בכלל מנחת כהן שכליל תהי' לא תאכל משום שמוסר לציבור, כמבואר במשנה ומפרשים, והוא כענין ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם ובזה הוא שב להתאגד ולהתאחד בכלל ישראל, ואח"כ ע"י הקרבת הקרבנות נעשה נרצה כנ"ל וזהו התיקון בכפלים:

הנה אנכי שולח מלאך כו'. כי כל ימי המעשה דכתיב ששת ימים תעבוד. תעשה מלאכה. ואעפ"כ יש קדושה גנוזה גם בעשי' ממש והוא בחי' מלאך ושליח כי כל דבר יש בו חיות מהשי"ת ונשתלח לעולם כדי לעשות רצון השי"ת שיש מצות בכל מעשה האדם. רק שנתלבש בעניני עוה"ז וצריך שמירה יותר אל תמר בו. רק לידע כי גם זה מחיות השי"ת כי שמי בקרבו כו' ועבדתם את ה' כו' הוא בחי' שבת בלי התלבשות המעשה כי שבת מעין עוה"ב ואז והסירותי מחלה מקרבך כו'. וזה שא"צ בקשה על שום דבר בשבת. וכתיב וברך את לחמך פי' להיות כל המעשים נמשכים אחר עבודתו ית"ש מלשון הברכה והרכבה. וכן בגמרא נלמד ברכת המזון מוברך את לחמך כו'. וכשהאכילה באופן זה. והסירותי מחלה [כי כל החולאים בגוף ונפש רק ע"י אכילה ושתיה כמ"ש בזהר מתגאה עלי' דב"נ וכמ"ש ושבעת השמרו כו'. ובשבת אכילת מצוה כנ"ל]:

"I am sending an angel before you to guard you on the way and to bring you to the place that I have made ready. Pay heed to him and obey him. Do not defy him, for he will not pardon your offenses, since My Name is in him." (Shemos 23:20-21). Even during the six days of work, there is hidden holiness in mundane actions. Bar Kappara taught that acknowledging Hashem in all our ways is a fundamental principle (Proverbs 3:6). Everything, even mundane actions, contains Hashem’s life force and mitzvos, requiring extra awareness and protection. "You shall serve Hashem your G-d, and He will bless your bread and your water. And I will remove sickness from your midst." (Shemos 23:25). This refers to Shabbos, a taste of the world to come, where spiritual clarity and healing prevail. On Shabbos, there is no need for personal requests. The blessing of bread and water signifies connecting all actions to serving Hashem. "Blessing" (brocha) means connection, drawing everything to Hashem's service. The Gemara (Brachos 48b) teaches us to bless Hashem after eating, showing that eating can connect us to His G-dliness. Properly connecting to Hashem through eating brings health and removes illness. The Zohar explains that improper eating leads to haughtiness and illness, while Shabbos eating is a mitzvah that uplifts and prevents harm. Recognizing hidden holiness in mundane actions and connecting them to Hashem can transform and elevate even simple acts, bringing blessings and health.

וְנֶפֶשׁ הַשֵּׁנִית בְּיִשְׂרָאֵל, הִיא חֵלֶק אֱלוֹהַּ מִמַּעַל מַמָּשׁ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים״, וְ״אַתָּה נָפַחְתָּ בִּי״, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר, מַאן דְּנָפַח מִתּוֹכֵיהּ נָפַח, פֵּירוּשׁ, מִתּוֹכִיּוּתוֹ וּמִפְּנִימִיּוּתוֹ, שֶׁתּוֹכִיּוּת וּפְנִימִיּוּת הַחַיּוּת שֶׁבָּאָדָם מוֹצִיא בִּנְפִיחָתוֹ בְּכֹחַ:

The second soul of a Jew is truly a part of G–d above, as it is written, “He breathed into his nostrils a soul of life,” and “You have breathed it [the soul] into me.” And it is written in the Zohar, “He who blows, blows from within him,” that is to say, from his inwardness and his innermost, for it is something of his internal and innermost vitality that man emits through exhaling with force.

כי באמת כל איש ישראל שנשתלח בעולם לעשות רצון אבינו שבשמים נק' שליח ומלאך. אך כי המלאך אין לו שום דבר רק השליחות. ואז נקרא באמת מלאך שהרי מוצא לעצמו בכל מעשה שליחות וקיום רצונו ית'. וזהו שאמר ויקרא אל משה הפי' שכן הי' בחי' משה רבינו ע"ה שהי' מוכן תמיד לנבואה והי' שומע תמיד קול הקריאה כמו מלאך שעוסק תמיד בשליחותו ית' שאין לו דבר אחר בעולם כנ"ל:

שהדיבור דעשרת הדברות הי' באופן דעמי הדיבור מדבר, בלשון יחיד לכאו"א בפ"ע [הגם שכל ציוויי התורה הם לכאו"א מישראל ובכל התורה נאמר אני ה' אלקיכם], ע"פ מה דאיתא בילקוט שם, דבשעת מ"ת שיתף הקב"ה את שמו בכאו"א מישראל. דזהו מ"ש רכב אלקים רבותיים גו' אד' בם סיני בקודש, דכמו שאד' בם (בהמלאכים), שבשמו של כל מלאך משותף (בסופו) שמו של הקב"ה, א-ל (מיכאל גבריאל רפאל), כן במתן תורה, סיני בקודש, שיתף הקב"ה את שמו בכאו"א מישראל, אנכי הוי' אלקיך. וממשיך בהמאמר, דע"י ששמו של הקב"ה משותף במלאכים, הם בטלים לגבי שמו ית