Kedushat Hazmanim and Rosh Chodesh

וּבְרָאשֵׁי֙ חׇדְשֵׁיכֶ֔ם תַּקְרִ֥יבוּ עֹלָ֖ה לַיהֹוָ֑ה פָּרִ֨ים בְּנֵֽי־בָקָ֤ר שְׁנַ֙יִם֙ וְאַ֣יִל אֶחָ֔ד כְּבָשִׂ֧ים בְּנֵי־שָׁנָ֛ה שִׁבְעָ֖ה תְּמִימִֽם׃ וְנִסְכֵּיהֶ֗ם חֲצִ֣י הַהִין֩ יִהְיֶ֨ה לַפָּ֜ר וּשְׁלִישִׁ֧ת הַהִ֣ין לָאַ֗יִל וּרְבִיעִ֥ת הַהִ֛ין לַכֶּ֖בֶשׂ יָ֑יִן זֹ֣את עֹלַ֥ת חֹ֙דֶשׁ֙ בְּחׇדְשׁ֔וֹ לְחׇדְשֵׁ֖י הַשָּׁנָֽה׃

On your new moons you shall present a burnt offering to GOD: two bulls of the herd, one ram, and seven yearling lambs, without blemish. Their libations shall be: half a hin of wine for a bull, a third of a hin for a ram, and a quarter of a hin for a lamb. That shall be the monthly burnt offering for each new moon of the year.

דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם מוֹעֲדֵ֣י יְהֹוָ֔ה אֲשֶׁר־תִּקְרְא֥וּ אֹתָ֖ם מִקְרָאֵ֣י קֹ֑דֶשׁ אֵ֥לֶּה הֵ֖ם מוֹעֲדָֽי׃ אֵ֚לֶּה מוֹעֲדֵ֣י יְהֹוָ֔ה מִקְרָאֵ֖י קֹ֑דֶשׁ אֲשֶׁר־תִּקְרְא֥וּ אֹתָ֖ם בְּמוֹעֲדָֽם׃

Speak to the Israelite people and say to them: These are My fixed times, the fixed times of GOD, that you shall proclaim as sacred occasions. These are the set times of GOD, the sacred occasions, which you shall celebrate each at its appointed time:

וַיְבָ֤רֶךְ אֱלֹהִים֙ אֶת־י֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י וַיְקַדֵּ֖שׁ אֹת֑וֹ כִּ֣י ב֤וֹ שָׁבַת֙ מִכׇּל־מְלַאכְתּ֔וֹ אֲשֶׁר־בָּרָ֥א אֱלֹהִ֖ים לַעֲשֽׂוֹת׃ {פ}

And God blessed the seventh day and declared it holy—having ceased on it from all the work of creation that God had done.

הַחֹ֧דֶשׁ הַזֶּ֛ה לָכֶ֖ם רֹ֣אשׁ חֳדָשִׁ֑ים רִאשׁ֥וֹן הוּא֙ לָכֶ֔ם לְחׇדְשֵׁ֖י הַשָּׁנָֽה׃

This month shall mark for you the beginning of the months; it shall be the first of the months of the year for you.

אִיתְּמַר, רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא אָמַר: תְּפִלּוֹת אָבוֹת תִּקְּנוּם. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר: תְּפִלּוֹת כְּנֶגֶד תְּמִידִין תִּקְּנוּם. תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא, וְתַנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי. תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: אַבְרָהָם תִּקֵּן תְּפִלַּת שַׁחֲרִית, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר עָמַד שָׁם״, וְאֵין ״עֲמִידָה״ אֶלָּא תְּפִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיַּעֲמֹד פִּינְחָס וַיְפַלֵּל״.

The dispute between the Rabbis and Rabbi Yehuda with regard to the times beyond which the different prayers may not be recited is rooted in a profound disagreement, also manifest in a later amoraic dispute. It was stated: Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, said: The practice of praying three times daily is ancient, albeit not in its present form; prayers were instituted by the Patriarchs. However, Rabbi Yehoshua ben Levi said that the prayers were instituted based on the daily offerings sacrificed in the Holy Temple, and the prayers parallel the offerings, in terms of both time and characteristics. The Gemara comments: It was taught in a baraita in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, and it was taught in a baraita in accordance with the opinion of Rabbi Yehoshua ben Levi. The Gemara elaborates: It was taught in a baraita in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina: Abraham instituted the morning prayer, as it is stated when Abraham came to look out over Sodom the day after he had prayed on its behalf: “And Abraham rose early in the morning to the place where he had stood before the Lord” (Genesis 19:27), and from the context as well as the language utilized in the verse, the verb standing means nothing other than prayer, as this language is used to describe Pinehas’ prayer after the plague, as it is stated: “And Pinehas stood up and prayed and the plague ended” (Psalms 106:30). Clearly, Abraham was accustomed to stand in prayer in the morning.

חָדְשֵׁי הַשָּׁנָה הֵם חָדְשֵׁי הַלְּבָנָה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כח יד) "עלַת חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ" וְנֶאֱמַר (שמות יב ב) "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים". כָּךְ אָמְרוּ חֲכָמִים הֶרְאָה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה בְּמַרְאֵה הַנְּבוּאָה דְּמוּת לְבָנָה וְאָמַר לוֹ כָּזֶה רְאֵה וְקַדֵּשׁ. וְהַשָּׁנִים שֶׁאָנוּ מְחַשְּׁבִין הֵם שְׁנֵי הַחַמָּה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טז א) "שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב": וְכַמָּה יְתֵרָה שְׁנַת הַחַמָּה עַל שְׁנַת הַלְּבָנָה קָרוֹב מֵאַחַד עָשָׂר יוֹם. לְפִיכָךְ כְּשֶׁיִּתְקַבֵּץ מִן הַתּוֹסֶפֶת הַזֹּאת כְּמוֹ שְׁלֹשִׁים יוֹם אוֹ פָּחוֹת מְעַט אוֹ יוֹתֵר מְעַט מוֹסִיפִין חֹדֶשׁ אֶחָד וְעוֹשִׂין אוֹתָהּ הַשָּׁנָה שְׁלֹשָׁה עָשָׂר חֹדֶשׁ וְהִיא הַנִּקְרֵאת שָׁנָה מְעֵבֶּרֶת. שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִהְיוֹת הַשָּׁנָה שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ וְכָךְ וְכָךְ יָמִים שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יב ב) "לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה". חֳדָשִׁים אַתָּה מוֹנֶה לְשָׁנָה וְאֵין אַתָּה מוֹנֶה יָמִים:

The months of the year are lunar months, as [implied by Numbers 28:14]: "... the burnt offering of the month when it is renewed," and [Exodus 12:2]: "This month shall be for you the first of months." [Concerning this verse,] our Sages commented: The Holy One, blessed be He, showed Moses in the vision of prophecy an image of the moon and told him, "When you see the moon like this, sanctify it." The years we follow are solar years, as [implied by Deuteronomy 16:1]: "Keep the month of spring." How much longer is a solar year than a lunar year? Approximately eleven days. Therefore, [to correct the discrepancy between the lunar and the solar calendars,] when these additional days reach a sum of 30 - or slightly more, or slightly less - an additional month is added, causing the year to include thirteen months. This is called a full year. [This is necessary,] because it is impossible to have a year with twelve months and an odd number of days, as [implied by Numbers 28:14]: "... of the months of the year." [On this verse, our Sages commented:] "You count the months of a year, but not the days of a year."

מִצְוַת קִדּוּשׁ הַחֹדֶשׁ – לְקַדֵּשׁ חֳדָשִׁים וּלְעַבֵּר שָׁנִים בְּבֵית דִּין גָּדוֹל בְּחָכְמָה סָמוּךְ בָּאָרֶץ, וְלִקְבֹּעַ מוֹעֲדֵי הַשָּׁנָה עַל פִּי אוֹתוֹ קִדּוּשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יב ב) הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים, כְּלוֹמַר כְּשֶׁתִּרְאוּ חִדּוּשָׁהּ שֶׁל לְבָנָה, תִּקְבְּעוּ לָכֶם רֹאשׁ חֹדֶשׁ, אוֹ אֲפִלּוּ לֹא תִּרְאוּהָ, מִכֵּיוָן שֶׁהִיא רְאוּיָה לְהֵרָאוֹת עַל פִּי הַחֶשְׁבּוֹן הַמֻּקְבָּל. וְכֵן תִּכְלֹל מִצְוָה זוֹ מִצְוַת עִבּוּר הַשָּׁנָה, לְפִי שֶׁיְּסוֹד מִצְוַת קִדּוּשׁ הַחֹדֶשׁ, כְּדֵי שֶׁיַּעֲשׂוּ יִשְׂרָאֵל מוֹעֲדֵי הַשֵּׁם בְּמוֹעֲדָם. וּכְמוֹ כֵן מִצְוַת עִבּוּר הַשָּׁנָה מִזֶּה הַיְּסוֹד הִיא. וְאוּלָם מִלְּבַד זֶה הַמִּקְרָא בָּאוּ הֶעָרוֹת בִּכְתוּבֵי הַתּוֹרָה יוֹרוּ עַל מִצְוַת הָעִבּוּר, וְהוּא מָה שֶׁכָּתוּב (שם יג י) וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת לְמוֹעֲדָהּ. וְכֵן (דברים טז א) שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב. מִשָּׁרְשֵׁי מִצְוָה זוֹ, כְּדֵי שֶׁיַּעֲשׂוּ יִשְׂרָאֵל מוֹעֲדֵי הַשֵּׁם בִּזְמַנָּם, שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ צִוָּה לַעֲשׂוֹת פֶּסַח בִּזְמַן שֶׁהַתְּבוּאָה בָּאָבִיב כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב וְעָשִׂיתָ פֶּסַח. וְחַג הַסֻּכּוֹת בִּזְמַן הָאָסִיף, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שמות לד כב) וְחַג הָאָסִיף תְּקוּפַת הַשָּׁנָה. וְאִלּוּלֵי עִבּוּר הַשָּׁנִים, יָבֹאוּ הַמּוֹעֲדִים שֶׁלֹּא בִּזְמַנִּים אֵלּוּ, לְפִי שֶׁיִּשְׂרָאֵל מְחַשְּׁבִים חָדְשֵׁיהֶם וּמוֹעֲדֵיהֶם לִימוֹת שְׁנַת הַלְּבָנָה, שֶׁהֵם שנ"ד יוֹם ח' שָׁעוֹת תתעו חֲלָקִים, וְהִיא חֲסֵרָה מִשְּׁנַת הַחַמָּה י' יָמִים, כ"א שָׁעוֹת, ר"ד חֲלָקִים, סִימָן י' כ"א ר"ד. וּבִשּׁוּל הַתְּבוּאוֹת וְהַפֵּרוֹת בְּכֹחָהּ שֶׁל חַמָּה, נִמְצָא שֶׁאִלּוּלֵי הָעִבּוּר, שֶׁאָנוּ מַשְׁוִים בּוֹ שְׁנוֹת הַלְּבָנָה בִּשְׁנוֹת הַחַמָּה, לֹא יָבֹא הַפֶּסַח בִּזְמַן הָאָבִיב וְהַסֻּכּוֹת בִּזְמַן הָאָסִיף. וְנִתְקַן הַדָּבָר לְהֵעָשׂוֹת בִּגְדוֹלֵי הַדּוֹר, לְפִי שֶׁהוּא עִנְיַן חָכְמָה גְּדוֹלָה, גַּם יֹאמְרוּ כִּי מִמֶּנּוּ יִוָּדַע מִקְרֵה הַשָּׁנָה בַּתְּבוּאוֹת, וְאֵין רָאוּי לְמָסְרוֹ אֶלָּא לִגְדֹלִים וַחֲסִידִים.

The commandment of sanctifying the new month: To sanctify months and intercalate [months into] years in the court [whose members are] great in wisdom and ordained in the Land of Israel, and to establish the year’s holidays according to that sanctification; as it is stated (Exodus 12:2), “This month shall be to you the first of months.” This means, when you see the renewal of the moon, establish for yourselves the new month — or even if you do not see it, since it is appropriate for [the moon] to appear according to the accepted calculation. Likewise, this commandment includes the commandment of intercalation, since the basis of the commandment to sanctify the month is for Israel to observe God’s holidays at their appointed times. And the commandment of intercalation has the same basis. However, beyond this verse are more Torah passages concerning the commandment of intercalation, and that is what is written (Exodus 13:10), “You shall observe this commandment in its proper time”; and likewise, “Observe the month of Spring” (Deuteronomy 16:1). It is from the roots of this commandment [that it is] so that Israel shall make God’s holidays in their (proper) times, as God commanded that we make Pesach in the time that the produce is in [bloom], as it is written (Deuteronomy 16:1), “Observe the month of Spring, and you shall offer the Pesach sacrifice.” And the holiday of Sukkot is [to fall] at the time of the harvest, as is written, “And the holiday of the harvest at the turn of the year” (Exodus 34:22). And were it not for intercalation, the holidays would come not at these times, since Israel calculates their months and festivals according to the lunar year, which has three hundred and fifty-four days, eight hours, and eight hundred and seventy-six parts, which is less than the solar year by ten days, twenty-one hours and two hundred and four parts — its mnemonic is ten, twenty-one, two hundred and four. Due to the ripening of the produce and fruit from the power of the sun, it turns out that but for intercalation — by which we align the lunar and solar years — Pesach would not come in the Spring, nor Sukkot at the time of the harvest. And this matter is to be fixed by the greatest [sages] of the generation, since it is a matter requiring great wisdom. And since it is also said that from this [calculation, one comes to know] the agricultural happenings of the year, it is appropriate to give [this task] only to great and pious men.

היא שצונו לקדש חדשים (ס"א ולחשוב חדשים) ושנים, וזו היא מצות קדוש החדש. והוא אמרו יתעלה החדש הזה לכם ראש חדשים.

העבודה הזמניית הוא מה שנתחייבנו בו בזמנים ידועים ופרטיה שביתת השבת וקדושתו שביתת העשור ועינויו שביתת הי״ט וקדושת חש״מ החמץ והמצה בזמנם שופר בזמנו סוכה ולולב בזמנם ור״ח חנוכה ופורים ועתה נבאר ענינם: ואולם בבחי׳‎ הזמן סידרה ענין הימים של חול ושל קדש ובימי הקדש עצמם מדריגות זו למעלה מזו כפי הנאות והנה סידרה שרוב הימים יהיה חול ולא יהיה קדש אלא השיעור המצטרך.

וגם זה טעם נכון להיות יום טוב מקרא קדש הזה החדש מתכסה בו כי חג ה' לנו הוא עקר והחדש טפלה אליו. ועוד אין בית דין של מעלה מושיבין כסאות למשפט ביום זה המיוחד לדין עד שיסכימו בית דין של מטה לקדשו, ולא חלה עלינו מצות התורה לתקוע בשופר עד שיגזרו בית דין של מטה באיזה יום תחול, וכמוהו אקרא לאלהים עליון לאל גומר עלי.

ואף על פי שאחר החרבן התקין רבן יוחנן בן זכאי לקבל עדות החדש כל היום, תקנה ראשונה לא זזה ממקומה לעשות אותו היום קדש ולמחר קדש אם היו מאחרין לבא, אלא שמונין למועדות מן הראשון דליכא למיחש לקלקול השיר, שקלקלת החרבן תקנתו. ובן זכאי שנזכר במשנה ריש פרק היו בודקין (סנהדרין פ"ה משנה ב), קודם נשיאותו הוא, שהיה נשיא בזמן החרבן וגלה ליבנה והחזיר הדבר ליושנו בקבלת העדות בלבד, ועדיין חומר קדושה אריכתא כדקאי קאי, לפיכך מצרוף שתי התקנות האלה חוייבנו לחוג את חג ה' זה שני ימים בין בארץ בין חוצה לה ומונין מן הראשון כאמור, ומידיעת השרשים האמתיים הללו ממילא רווחא שמעתא לנוהגים להזכיר בתפלת המוסף 'מלבד עולת החדש'

ואורייתא וקב"ה כולא חד א"כ הוא עצמו דיבוק שכינה ומביא לידי דיבוק שכינה בהתגלות, ויש לומר שלעומתם שלשה זמנים המקודשים שבת ויו"ט ור"ח שבת בו הוא דיבוק שכינה שלימות כח הנשמה ושבת היא יומא דנשמתא, יו"ט היא שפע בני חיי ומזוני ושלשה מועדים הם פסח בו זכו ישראל ונתקדשו באכילת פסח מצה ומרור ובשבילם זוכין ישראל למזוני, וזהו הדין בפסח על התבואה מי הוא הראוי לקבל חסד ה' במזוני שבועות בו נתנה התורה שהיא עץ החיים והיא הנותנת חיים לישראל וזהו בעצרת על פירות האילן כי האדם עץ השדה והדין מי הראוי לקבל שפע החיים, סוכות הוא בבני, כי סוכה היא דוגמת בהמ"ק הנקראת חדר המטות שפירש"י על שהיא פריין ורביין של ישראל, ויש רמז שבחג נדונין על המים היינו מים דוכרין מ"נ, וידוע למבינים מענין שמיני עצרת ואין להאריך, ר"ח הוא הסרת המונע וידוע בזוה"ק מענין שעיר ר"ח

ואורייתא וקב"ה כולא חד א"כ הוא עצמו דיבוק שכינה ומביא לידי דיבוק שכינה בהתגלות, ויש לומר שלעומתם שלשה זמנים המקודשים שבת ויו"ט ור"ח שבת בו הוא דיבוק שכינה שלימות כח הנשמה ושבת היא יומא דנשמתא, יו"ט היא שפע בני חיי ומזוני ושלשה מועדים הם פסח בו זכו ישראל ונתקדשו באכילת פסח מצה ומרור ובשבילם זוכין ישראל למזוני, וזהו הדין בפסח על התבואה מי הוא הראוי לקבל חסד ה' במזוני שבועות בו נתנה התורה שהיא עץ החיים והיא הנותנת חיים לישראל וזהו בעצרת על פירות האילן כי האדם עץ השדה והדין מי הראוי לקבל שפע החיים, סוכות הוא בבני, כי סוכה היא דוגמת בהמ"ק הנקראת חדר המטות שפירש"י על שהיא פריין ורביין של ישראל, ויש רמז שבחג נדונין על המים היינו מים דוכרין מ"נ, וידוע למבינים מענין שמיני עצרת ואין להאריך, ר"ח הוא הסרת המונע וידוע בזוה"ק מענין שעיר ר"ח

וזהו ‏קדושת הימים טובים ובפרט זה בהשגות אור השי"ת ההמשכה לכל השנה הוא מהרגלים שנא' בהם ‏יראה וגו' את פני וגו':

בענין חדשי תמוז אב ירחין דעשו ואירע לנו בהם כל הצרות בכפלים ולעתיד יהיו ראש למועדים, בודאי אין זה במקרה, ונראה דהנה סדר הבריאה שסידר הש"י שגם כל עולם הגשם והחומר ניזון מהקדושה העליונה, ובכל דבר מאכל נמצא בו מוצא פ' ה' שזה הוא הזן ומפרנס ומחי' כמ"ש האר"י ז"ל בפסוק לא על הלחם לבדו יחי' האדם כי על כל מוצא פי ה' וגו' שפירש האריז"ל מוצא פי ה' שבהלחם כן הי' בחדשים אלו תמוז אב שהקדושה העליונה שבה למרום, ונשאר העולם בחרפה וברעה גדולה וכמ"ש בזוה"ק בשם ירמיהו, היינו ירום שלשה אותיות הראשונות שבשם הוי' וכנסת ישראל נשארה בדד למטה, תחת אשר הי' צריך להיות עלי' ממטה למעלה גם לכנסת ישראל, ולפי"ז מובן אשר לעתיד שיגמר התיקון יהי' בחדשים אלו זמן עלי' גם לבחי' הנמוכין, וע"כ יהי' אז עיקר המועדים זמן התדבקות ישראל באביהן שבשמים:

ויש עוד הופעה מתחדשת, המסגלת אל אוצר הנצח את כל השינויים הזורמים בשטפי הזמנים והמאורעות המשתנים, זהו יסוד קדושת הזמנים, המועדות, שבקביעות החודש הם תלויים.

ע"כ באשר קדושת הזמנים היא היסוד של קיום התורה ועקריה, והוראה שלמה על נצחיותה שהיא שולטת על הזמנים ואין הזמנים שולטים עליה, צריכה להיות שייכה לא"י, להורות כי אין אפשרות לתוה"ק שתוכר בתור דת נפרדת מהתכלית של קיום האומה וגדולתה בכל צדדיה, ורק אז יושפע שפע קודש מהכלל אל הפרטים.

רושם המועדים והשבתות וכל מועדי קודש המצויינים, שכבר נערכו בהשגחה אלהית ע"י המסיבות הקדושות שלמענם נקבעו, הם מעשרים בחילופם הטבעי את השיווי שיש בפשיטות החיים הטהורים, שהולכים ע"פ סדרי הטבע הטהור שלא נתקלקל. ועי"ז מתקבצים בחיים הטבעיים האמיתים, חיי התום והאמונה, שני היתרונות, יתרון הבריאות והטהרה בעצמן, ויתרון חילוף הצביונים ועשירות הרשמים ע"י חילופי העתים כשהם נשמרים ע"פ קדושתם, כתורה וכמצוה, שרק על פיהן יבאו לנו בכל תוכן קדושתם המקורית, שיהיו מקראי קודש הראויים לשמם בדבר ד' "אלה הם מועדי".

שלשה סדרים מופיעים במערכת הזמן, השבת החודש והשנה. החודש, חשבון הכרת הזמן במשטריו מכוון נגד העולם הפרטי שהאדם מרגיש בחובו ע"פ רישום עולמו וחוגו. גדול ממנו הוא היקף השנה, שכח המאור הגדול משותף בה.