Machshavaמחשבה

The Soul as a Divine Flame: Ner Hashem Nishmat Adam

These sources explore the classical metaphor of the human soul as a divine flame that perpetually yearns upward toward its source, drawing on the verse from Proverbs and developed through rabbinic, medieval, and Hasidic interpretation. They explain why the neshama is portrayed as never at rest: its essential nature is to ascend and illuminate, even as it dwells within the physical body.

נִשְׁמָתָם הִיא כְּאוֹר הַנֵּר שֶׁמִּתְנַעְנֵעַ תָּמִיד

16 sources · 14 verified

Opens as a working sheet — explore, annotate, and export.

What the sources say

The pasuk itself, Mishlei 20:27, states: "A mortal's lifebreath is God's lamp, revealing all their inmost parts" — and Ibn Ezra (Mishlei 20:27) explains the comparison as a figure of speech grounded in origin: the neshamah is emanated from God's light, drawing from that source above, and thereby illuminates the ruach and nefesh through its intellect, so that it is called God's lamp as though He searches through it into the chambers of the heart.

Tanya, Part I; Likkutei Amarim 19 develops the flame analogy most fully: just as a candle flame perpetually flickers upward because fire by its very nature seeks to separate from the wick and reunite with its elemental source, so too the neshamah — together with ruach and nefesh — naturally desires and yearns to depart from the body and cleave to its origin in God; the restlessness of the flame is thus the image of an unceasing longing for return.

Tanya, Part I; Likkutei Amarim 2 supplies the metaphysical ground for why that longing is natural: the neshamah is literally "a part of God above," blown from God's innermost vitality as one blows from within oneself with force, so that the soul carries within it an intrinsic pull back toward its source — just as a child is drawn from the father's very brain.

Shem MiShmuel, Masei 2 sharpens the moral dimension of the same image: a flame rises and blazes precisely when it reaches upward, and dims when it does not — so the neshamah blazes and illuminates all the powers of body and soul when it yearns toward its Father in heaven, and when that longing diminishes, all those powers go dark, as the verse warns that the lamp of the wicked is extinguished.

Rabbeinu Bahya (Shemot 25:31) adds that the soul takes delight in the lighting of candles and expands with the pleasure of their light because it is itself a piece of light hewn from the light of the intellect — and it is therefore drawn after physical light as toward its own kind, which is why Shlomo compared it to a candle; while Bereshit Rabbah 14:9 records in the name of Rabbi Meir that the neshamah fills the entire body and, when a person sleeps, ascends upward to draw life from above — an image of the flame that never truly rests even when the body does.

Source 1 · Tanach
Verified

Proverbs 20:27

משלי כ׳:כ״ז

Proverbs 20:27

The verse calls the human soul a lamp of the Lord, using the image of a divine flame that searches the innermost parts of a person. It grounds the comparison in the soul’s capacity for inward illumination and moral self-knowledge.

נֵ֣ר יְ֭הֹוָה נִשְׁמַ֣ת אָדָ֑ם חֹ֝פֵ֗שׂ כׇּל־חַדְרֵי־בָֽטֶן׃

A mortal’s lifebreath is GOD’s lamp Revealing all their inmost parts.

See also

  • Shabbat 119aunverifiedFiled under: Shabbat II: The Shabbat Experience
  • Exodus 20:8unverifiedFiled under: Shabbat II: The Shabbat Experience
  • Beitzah 16aunverifiedFiled under: Shabbat II: The Shabbat Experience
Source 2 · Chazal
Verified

Genesis Rabbah 14:9

בראשית רבה י״ד:ט׳

Bereshit Rabbah 14:9

The midrash interprets the creation of the human soul and its relationship to divine life. It develops the biblical idea that the soul is not merely biological life but a uniquely God-connected principle within the person.

רַבָּנָן אוֹמְרִים אִם יָשִׂים אֱלֹהִים לִבּוֹ לָאָדָם הַזֶּה רוּחוֹ כְּבָר הוּא בְּיָדוֹ וְנִשְׁמָתוֹ אֵלָיו יֶאֱסֹף לְמַעְלָה כְּבָר יִגְוַע כָּל אָדָם יַחַד, אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁאָדָם יָשֵׁן נְשָׁמָה מְחַמֶּמֶת הַגּוּף שֶׁלֹא יִצְטַנֵּן וְיָמוּת, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (משלי כ, כז): נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם.

That is what is written: “The spirit [neshama] of man is the lamp of the Lord” (Proverbs 20:27). Rabbi Bisni, Rabbi Aḥa, and Rabbi Yoḥanan say in the name of Rabbi Meir: The neshama fills the entire body, and when a person sleeps, it ascends upward and draws life for him from above.

See also

Source 3 · Chazal
Verified

Bereshit Rabbah 17:8

בראשית רבה י״ז:ח׳

Bereshit Rabbah 17:8

Because Eve extinguished the light of the world (Adam's soul), women are given the mitzvah of kindling the Shabbat lamp — the classic aggadic basis for the woman's primary role.

וּמִפְּנֵי מָה נִתַּן לָהּ מִצְוַת נֵר שַׁבָּת, אָמַר לָהֶן עַל יְדֵי שֶׁכִּבְּתָה נִשְׁמָתוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן, לְפִיכָךְ נִתַּן לָהּ מִצְוַת נֵר שַׁבָּת.

Source 4 · Rishonim
Verified

Rabbeinu Bahya, Shemot 25:31

רבנו בחיי, שמות כ״ה:ל״א

Rabbeinu Bahya, Shemot 25:31

The neshama delights in the kindling of candles and moves through realms of splendor and joy, expanding and spreading through the pleasure of light, because it is a fragment of intellectual light carved from divine intellect; for this reason it is drawn after light, which is its own kind, even though that light is physical while the neshama is pure and simple spiritual light—and therefore Shlomo compared it to a candle when he said "the candle of Hashem is the neshama of a human.

וידוע כי הנשמה נהנית בהדלקת הנרות והיא מתהלכת בעדוני ההוד והשמחה, ומתפשטת ומתרחבת מתוך הנאת האורה מפני שהיא חתיכת אור חצובה באור השכל, ומן הטעם הזה נמשכת אחר האור שהוא מינה אע"פ שהוא אור גופני והנשמה אור רוחני זך ופשוט, ועל כן המשילה שלמה ע"ה לנר הוא שאמר (משלי כ) נר ה' נשמת אדם.

Source 5 · Rishonim
Verified

Ibn Ezra on Proverbs 20:27

אבן עזרא על משלי כ׳:כ״ז

Ibn Ezra on Proverbs 20:27

The passage explains that the soul is compared to a candle flame as a metaphor because the soul emanates from God's light and its resting place is from Him, illuminating the spirit and animating the body through intellect; the soul is therefore called "His candle" as if it searches the inner chambers of the belly, which alludes to the heart—the chamber of thoughts.

נר ה' נשמת אדם - דרך משל, כי הנשמה אצולה מאורו ובית מנוחתה מראש ומשם תאיר לרוח ולנפש בשכלה ויאורו באורה, על כן יקרא נרו כאילו הוא מחפש בו חדרי בטן, והוא רמז ללב, שהוא חדר המחשבות.

Source 6 · Acharonim
attested

רמח"ל, חוקר ומקובל חלק ג פרק א

רמח"ל, חוקר ומקובל חלק ג פרק א

The human soul is a direct portion of the divine, and just as one candle lights another candle, the soul is ignited from the Divine—with the passage stating "The candle of God is the soul of man"—except that the Divine is infinite while the soul is a finite part of it; moreover, Divine providence is divided among the 248 positive commandments and 365 negative commandments corresponding to the 248 limbs and 365 sinews of the human body, such that the soul contains analogous spiritual limbs and sinews, and because there are supervisors to punish and reward, both the body and the soul animating it are called "man," and likewise the Divine whose providence governs them is also called "man.

דע שנשמת האדם היא חלק א-לוה ממעל ממש, לפי שהכלל והחלק שוים, כמו כן הנשמה, ועליה נאמר נר ה' נשמת אדם (משלי כ' י"ז), כמו שמדליקין נר מנר, רק שענין א-לוה הוא בלתי תכלית ובלתי סוף והנשמה חלק ממנו. ודע שההשגחה משי"ת ברוך הוא, נחלק ברמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה, וזה כי האדם כלול מרמ"ח אברים ושס"ה גידים, והגוף דפוס הנשמה, אם כן יש בנשמה גם כן כל כך אברים וגידים וביותר העלם. יש משגיחים עם כל זה להעניש ולהשכיר, לכן כמו שהגוף נקרא אדם, הנשמה המחיה אותו נקראת גם כן אדם, וכמו שהנשמה נקראת אדם, כמו כן הוא יתברך שהוא השגחתו עליהם נקרא גם כן אדם...

Source 7 · Acharonim
Verified

Kli Yakar on Exodus 27:20

כלי יקר על שמות כ״ז:כ׳

Kli Yakar on Exodus 27:20

Q — Why does the Torah specify that the *first* drop of oil (כתית) goes to the menorah, while only later drops (regular טחינה) go to menachot — what moral order is hidden in this priority?

A — Kli Yakar derives a piercing rebuke. Many people give their *best* — the כתית, the first drop — to material pursuits ('חומר לאכול ולשתות ויתר תענוגות בני האדם') and offer only the leftover and rejected to the spiritual ('נר אלהים נשמת אדם'). That is the way of Kayin, whose offering was deficient. The correct order is the way of Hevel — 'מבכורות צאנו ומחלביהן' — first and best for what is eternal. The Torah encodes this priority in the very physics of the menorah's oil: the first drop, for 'נר תמיד' (an eternal light), comes before the oil that goes to menachot (food for kohanim — a temporal good).

וְיֵשׁ בְּפָרָשָׁה זוֹ מוּסָר אֶל הַטּוֹעִים, הַנּוֹתְנִים הַחֵלֶק הַמְבֻחָר מִן מָמוֹנָם לְצֹרֶךְ הַחוֹמֶר, לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וְיֶתֶר תַּעֲנוּגוֹת בְּנֵי הָאָדָם, וְכָל הַמְּלָאכָה הַנְּמִבְזָה וְהַנִּמְאָס אוֹתָהּ יִתֵּן לְצֹרֶךְ ״נֵר ה׳ נִשְׁמַת אָדָם״ (משלי כ:כז), כְּדֶרֶךְ שֶׁעָשָׂה קַיִן. כָּךְ יִתֵּן רִאשׁוֹן לַמָּאוֹר, לְצֹרֶךְ ״נֵר ה׳ נִשְׁמַת אָדָם״, אֲשֶׁר אוֹרָהּ נִצְחִי, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב ״לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד״ (שמות כז:כ), וְהַשֵּׁנִי יִתֵּן לַמְּנָחוֹת, שֶׁהָיָה מַאֲכָל לַכֹּהֲנִים.

Source 8 · Acharonim
Verified

Takanat HaShavin 15:109

תקנת השבין ט״ו:ק״ט

Takanat HaShavin 15:109

The neshama is the highest level of the spiritual and intellectual force, compared to the flame of a candle (the light of Hashem in a person), which shines for those who love it like the rising sun in its strength, and through understanding and refining the intellect and pure neshama, healing and forgiveness come to the sinful body when it returns in repentance.

והוא מדריגה העליונה שבעפר שבגלגל חמה וכן אפר ודשן המזבח, וברוחני ושכלי שהוא כח הנשמה הוא מדריגה האחרונה דנר ה' נשמת אדם שהיא כולה אור המאיר דאוהביו כצאת השמש בגבורתו, והיא עפר שנעשה אפר ממנו נמשך הרפואה דסליחה לגוף החוטא כשיבין וישכיל ברוחו ושכלו להגביר כח השכל והנשמה הטהורה ולבבו יבין ושב, וכידוע דד' מלאכים [שברע"מ שם] הנושאים הכסא הן הם נגד ג' אבות ודוד המלך ע"ה רגלי המרכבה

Source 9 · Hasidic
Verified

Tanya, Part I; Likkutei Amarim 19

תניא, חלק ראשון; ליקוטי אמרים י״ט — ד"ה וּלְתוֹסֶפֶת בֵּיאוּר

Tanya, Part I; Likkutei Amarim 19:1

The chapter explicitly compares the soul’s longing for God to a flame naturally rising upward, even when the wick and oil hold it in place. It directly explains why the neshama is portrayed as never at rest: its essential motion is a return toward its divine root.

וּלְתוֹסֶפֶת בֵּיאוּר, צָרִיךְ לְבָאֵר הֵיטֵב מַה שֶּׁכָּתוּב: ״נֵר ה׳ נִשְׁמַת אָדָם״. פֵּירוּשׁ, שֶׁיִּשְׂרָאֵל הַקְּרוּיִם ״אָדָם״, נִשְׁמָתָם הִיא, לְמָשָׁל, כְּאוֹר הַנֵּר שֶׁמִּתְנַעְנֵעַ תָּמִיד לְמַעְלָה בְּטִבְעוֹ, מִפְּנֵי שֶׁאוֹר הָאֵשׁ חָפֵץ בְּטֶבַע, לִיפָּרֵד מֵהַפְּתִילָה וְלִידָּבֵק בְּשָׁרְשׁוֹ לְמַעְלָה בִּיסוֹד הָאֵשׁ הַכְּלָלִי שֶׁתַּחַת גַּלְגַּל הַיָּרֵחַ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּעֵץ חַיִּים. כָּךְ נִשְׁמַת הָ״אָדָם״, וְכֵן בְּחִינַת רוּחַ וָנֶפֶשׁ, חֶפְצָהּ וְחֶשְׁקָהּ בְּטִבְעָהּ לִיפָּרֵד וְלָצֵאת מִן הַגּוּף וְלִידָּבֵק בְּשָׁרְשָׁהּ וּמְקוֹרָהּ – בַּה׳ חַיֵּי הַחַיִּים בָּרוּךְ־הוּא; הֲגַם שֶׁתִּהְיֶה אַיִן וָאֶפֶס וְתִתְבַּטֵּל שָׁם בִּמְצִיאוּת לְגַמְרֵי, וְלֹא יִשָּׁאֵר מִמֶּנָּה מְאוּמָה מִמַּהוּתָהּ וְעַצְמוּתָהּ הָרִאשׁוֹן, אַף־עַל־פִּי־כֵן, זֶה רְצוֹנָהּ וְחֶפְצָהּ בְּטִבְעָהּ.

To elucidate still further, it is necessary to clarify the meaning of the verse, “The candle of G–d is the soul (neshamah) of man.” What it means is that the souls of Jews, who are called “man,” are, by way of illustration, like the flame of the candle, whose nature it is always to flicker upward, for the flame of the fire intrinsically seeks to be parted from the wick in order to unite with its source above in the universal element of fire which is in the sublunar sphere, as is explained in Etz Chaim. In like manner does the neshamah of man, including the quality of ruach and nefesh, naturally desire and yearn to separate itself and depart from the body in order to unite with its origin and source in G–d, the Fountainhead of life, blessed is He, though thereby it would become null and void, completely losing its entity therein, with nothing remaining of its former essence and being. Nevertheless, this is its will and desire by its nature.

Source 10 · Hasidic
Verified

Tanya, Part I; Likkutei Amarim 2

תניא, חלק ראשון; ליקוטי אמרים ב׳ — ד"ה וְנֶפֶשׁ הַשֵּׁנִית בְּיִשְׂרָאֵל

Tanya, Part I; Likkutei Amarim 2:1

Tanya describes the divine soul as literally a portion from above and as the source of spiritual life within the Jew. This is one of the clearest Hasidic foundations for interpreting the neshama as a flame continually reaching toward its source.

וְנֶפֶשׁ הַשֵּׁנִית בְּיִשְׂרָאֵל, הִיא חֵלֶק אֱלוֹהַּ מִמַּעַל מַמָּשׁ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים״, וְ״אַתָּה נָפַחְתָּ בִּי״, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר, מַאן דְּנָפַח מִתּוֹכֵיהּ נָפַח, פֵּירוּשׁ, מִתּוֹכִיּוּתוֹ וּמִפְּנִימִיּוּתוֹ, שֶׁתּוֹכִיּוּת וּפְנִימִיּוּת הַחַיּוּת שֶׁבָּאָדָם מוֹצִיא בִּנְפִיחָתוֹ בְּכֹחַ: כָּךְ, עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, נִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל עָלוּ בְּמַחֲשָׁבָה, כְּדִכְתִיב: ״בְּנִי בְכוֹרִי יִשְׂרָאֵל״, ״בָּנִים אַתֶּם לַה׳ אֱלֹהֵיכֶם״ פֵּירוּשׁ, כְּמוֹ שֶׁהַבֵּן נִמְשָׁךְ מִמּוֹחַ הָאָב, כָּךְ כִּבְיָכוֹל נִשְׁמַת כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל נִמְשְׁכָה מִמַּחֲשַׁבְתּוֹ וְחָכְמָתוֹ יִתְבָּרֵךְ, דְּאִיהוּ חַכִּים וְלָא בְחָכְמָה יְדִיעָא, אֶלָּא הוּא וְחָכְמָתוֹ אֶחָד, וּכְמוֹ שֶׁכָּתַב הָרַמְבַּ״ם,

The second soul of a Jew is truly a part of G–d above, as it is written, “He breathed into his nostrils a soul of life,” and “You have breathed it [the soul] into me.” And it is written in the Zohar, “He who blows, blows from within him,” that is to say, from his inwardness and his innermost, for it is something of his internal and innermost vitality that man emits through exhaling with force. So, allegorically speaking, have the souls of Jews risen in the [Divine] thought, as it is written, “My firstborn son is Israel,” and “You are the children of the L–rd your G–d.” That is to say, just as a child is derived from his father’s brain, so—to use an anthropomorphism—the soul of each Israelite is derived from His thought and wisdom, blessed be He. For He is wise—but not through a knowable wisdom, because He and His wisdom are one; and as Maimonides says

Source 11 · Hasidic
Verified

Tanya, Part I; Likkutei Amarim 35

תניא, חלק ראשון; ליקוטי אמרים ל״ה — ד"ה וְהִנֵּה

Tanya, Part I; Likkutei Amarim 35:4

Tanya explains that the soul’s purpose is realized when divine holiness is revealed within the physical world through Torah and mitzvot. The candle therefore does not simply escape the body; its task is to illuminate and transform embodied life.

וְהִנֵּה, בֵּיאוּר מָשָׁל זֶה, שֶׁהִמְשִׁיל אוֹר הַשְּׁכִינָה לְאוֹר הַנֵּר שֶׁאֵינוֹ מֵאִיר וְנֶאֱחָז בַּפְּתִילָה בְּלִי שֶׁמֶן, וְכָךְ אֵין הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה עַל גּוּף הָאָדָם שֶׁנִּמְשָׁל לִפְתִילָה, אֶלָּא עַל יְדֵי מַעֲשִׂים טוֹבִים דַּוְוקָא, וְלֹא דַי לוֹ בְּנִשְׁמָתוֹ, שֶׁהִיא חֵלֶק אֱלוֹהַּ מִמַּעַל, לִהְיוֹת הִיא כְּשֶׁמֶן לַפְּתִילָה – מְבוֹאָר וּמוּבָן לְכָל מַשְׂכִּיל, כִּי הִנֵּה, נִשְׁמַת הָאָדָם, אֲפִילוּ הוּא צַדִּיק גָּמוּר עוֹבֵד ה׳ בְּיִרְאָה וְאַהֲבָה בְּתַּעֲנוּגִים, אַף־עַל־פִּי־כֵן, אֵינָהּ בְּטֵילָה בִּמְצִיאוּת לְגַמְרֵי לִיבָּטֵל וְלִיכָּלֵל בְּאוֹר ה׳ מַמָּשׁ, לִהְיוֹת לַאֲחָדִים וּמְיוּחָדִים בְּיִחוּד גָּמוּר, רַק הוּא דָּבָר בִּפְנֵי עַצְמוֹ – יְרֵא ה׳ וְאוֹהֲבוֹ; מַה שֶּׁאֵין כֵּן הַמִּצְוֹת וּמַעֲשִׂים טוֹבִים, שֶׁהֵן רְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ, וּרְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ הוּא מְקוֹר הַחַיִּים לְכָל הָעוֹלָמוֹת וְהַבְּרוּאִים, שֶׁיּוֹרֵד אֲלֵיהֶם עַל יְדֵי צִמְצוּמִים רַבִּים וְהֶסְתֵּר פָּנִים שֶׁל רָצוֹן הָעֶלְיוֹן בָּרוּךְ־הוּא וִירִידַת הַמַּדְרֵגוֹת, עַד שֶׁיּוּכְלוּ לְהִתְהַוּוֹת וּלְהִבָּרְאוֹת יֵשׁ מֵאַיִן וְדָבָר נִפְרָד בִּפְנֵי עַצְמוֹ, וְלֹא יִבָּטְלוּ בִּמְצִיאוּת כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, מַה שֶּׁאֵין כֵּן הַמִּצְוֹת, שֶׁהֵן פְּנִימִית רְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ, וְאֵין שָׁם הֶסְתֵּר פָּנִים כְּלָל – אֵין הַחַיּוּת שֶׁבָּהֶם דָּבָר נִפְרָד בִּפְנֵי עַצְמוֹ כְּלָל, אֶלָּא הוּא מְיוּחָד וְנִכְלָל בִּרְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ, וְהָיוּ לַאֲחָדִים מַמָּשׁ בְּיִחוּד גָּמוּר. וְאִם כֵּן, זֶה הָאוֹהֵב, שֶׁהוּא יֵשׁ וְלֹא אֶפֶס – לֵית מַחֲשָׁבָה דִילֵיהּ תְּפִיסָא בֵיהּ כְּלָל, וְאֵין אוֹר ה׳ שׁוֹרֶה וּמִתְגַּלֶּה בּוֹ, אֶלָּא עַל יְדֵי קִיּוּם הַמִּצְוֹת, שֶׁהֵן רְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ יִתְבָּרֵךְ מַמָּשׁ – בְּלִי שׁוּם הֶסְתֵּר פָּנִים

The explanation of this figure, whereby the light of the Shechinah is compared to the flame of a lamp which produces no light nor clings to the wick without oil, and likewise the Shechinah does not rest on a man’s body, which is likened to a wick, except through good deeds alone, and it is not sufficient that his soul (neshamah), which is a part of G–dliness from Above, should act for him as oil to the wick—is clear and understandable to every intelligent person. It is that the neshamah of a person—even if he be a perfect tzaddik serving G–d with fear and love of delights—does not, nevertheless, completely dissolve itself out of existence so as to be truly nullified and absorbed into the light of G–d to the extent of becoming one and the same absolutely, but the person remains an entity apart, one who fears G–d and loves Him. It is different, however, with the commandments and good deeds, which are His will, blessed be He. His will, blessed be He, is the source of life for all the worlds and creatures, flowing down to them through many contractions (tzimtzumim) and the concealment of the Countenance of the will of the Supreme One, blessed is He, and the recession of the levels, until it was made possible for creatures to come into being ex nihilo, separate beings that should not lose their identity, as discussed above. The commandments, however, are different in that they are His innermost will, blessed be He, without any concealment of the Countenance whatsoever; the vitality that is in them [therefore] is in no way a separate, independent thing, but is united and absorbed in His will, blessed be He, and they become truly one with a perfect union. Hence the person who loves [G–d] and [ipso facto] exists [apart] and is not null and void—cannot by his thought apprehend Him at all; and the light of G–d cannot abide and reveal itself in him, except through the fulfillment of the commandments which constitute in reality His will and wisdom, blessed be He, without any concealment of Countenance.

Source 12 · Hasidic
Verified

Shem MiShmuel, Masei 2

שם משמואל, מסעי ב׳

Shem MiShmuel, Masei 2

The passage compares the human soul to a candle flame: just as a flame that rises upward shines brightly while one that falls dims the space below, so the soul that yearns toward God illuminates all the body's and soul's powers, while a soul lacking that yearning causes those powers to darken—as Scripture indicates regarding the wicked, whose lamp is extinguished and who dwell in darkness.

ויש להוסיף בה דברים דהנה כתיב נר ה' נשמת אדם דכמו נר הדולק שהשלהבת עולה למעלה ומחמת זה מבהקת, וכאשר האור שפל ואינו עולה למעלה הוא מחשיך, כן נשמת האדם לעומת שיש לה השתוקקת לאבי' שבשמים היא מבהקת ומאירה לכל כחות הגוף והנפש, וכאשר ח"ו נתמעטה התשוקה לעומתה כל כחות הגוף והנפש הולכים חשכים עד שכתוב ונר רשעים ידעך, ורשעים בחושך ידמו, כי הרשעים בחייהם קרוים מתים

Source 13 · Hasidic
Verified

Likkutei Torah, Behaalotcha

לקוטי תורה, בהעלותך — ד"ה ראיתי והנה מנורת זהב כולה וגולה

Likkutei Torah, Beha'alotcha:6

The discourse on the menorah develops the soul-as-flame image: spiritual longing rises upward, while the person’s mission is to bring that light into the world. It provides a Chabad reading of perpetual movement joined to practical illumination.

ראיתי והנה מנורת זהב כולה וגולה על ראשה ושבעה נרותיה עליה כו׳. הנה נרות נק׳ נשמות כמ״ש נר ה׳ נשמת אדם, ושבעה נרותיה הם נשמות השבעה רועים שהם המשפיעים אלקות לכללות נשמות ישראל כי הנה לית מחשבה תפיסא ביה אלא ע״י השבעה רועים כמ״ש במ״א. (ועיין מענין שבעה רועים ברבות נשא) (ר״פ י״ד) שהביאו מפסוק והקמנו עליו שבעה רועים (במיכה סי׳ ה׳ ד׳) ובשה״ש רבה ס״פ אם חומה היא ובמדרש (איכה ס״ו ג׳) בפסוק פרש רשת לרגלי ושם משמע דקאי על לע״ל. וכ״ה פ״ה דסוכה (דנ״ב ע״ב) וע״ש בפרש״י מ״ש כמדומה לי כו׳ והוא מפורש בשה״ש רבה שם. ויש להעיר לזה מענין מ״ש ע״פ והניף ידו על הנהר כו׳ והכהו לשבעה נחלים שהוא ענין התגלות ז״ת דע״י והיינו כי בנהר היוצא מעדן נאמר ומשם יפרד כו׳ אבל ע״י והניף ידו על הנהר כו׳ יהיה גם למטה גילוי הביטול כמו למעלה וזהו ענין והכהו לשבעה נחלים ע״ד מ״ש ונחל עדניך תשקם (בתלים סי׳ ל״ו) דהיינו נחל הנמשך מבחי׳ עדן עצמו שהיא למעלה ממדרגת נהר כו׳ וע״ד נחל איתן שנת׳ במ״א נחל הנמשך מבחי׳ איתן כו׳. ועמ״ש מזה בביאור ע״פ בהעלותך כו׳ וזהו ע״ד בעבר הנהר ישבו אבותיכם כמ״ש ע״פ אם בחקתי תלכו. וכללות נש״י נק׳ בשם מנורה מנורת זהב כולה ע״ש כולך יפה רעיתי. והנה במ״א אמרו במדרש דקאי על לע״ל והוא ברבות אמור ס״פ ל״ב לפי שבעוה״ז יש בהן פסולת אבל לע״ל אמר זכריה כו׳ מנורת זהב כולה. וכ״ה בשה״ש רבה ע״פ כולך יפה רעיתי. ובמ״א אמרו (ברבות נשא פ׳ י״ג) לפי שירמיה אומר כסף נמאס קראו להם ויחזקאל קורא אותם סיגים בן אדם היו לי בית ישראל לסיג וגו׳ בא זכריה ואמר ראיתי והנה מנורת זהב כולה. של זהב היא כולה לקיים מ״ש כולך יפה רעיתי. מזה משמע דקאי ג״כ על זמן עכשיו דהא ודאי ירמיה ויחזקאל לא כיוונו כ״א על זמן דעכשיו ולא אלע״ל וא״כ ע״ז בא זכריה ואמר מנורת זהב כולה כו׳. וצריך להבין באמת מדוע ירמיה ויחזקאל אמרו כן. וזכריה אמר מנורת זהב כולה. דהיינו כולך יפה. ויש להקדים תחלה ענין מה שנקראו כנ״י מנורה כי כמו שהמנורה היא מקשה א׳ תעשה המנורה שע״י המקשה שמקישים אותה נעשה מה שלמעלה למטה ומה שלמטה למעלה ונתערב הכל עליון בתחתון ותחתון בעליון, כך כל ישראל ערבים זה בזה כלומר מעורבים זה בזה כי אתם קרוים אדם, כמו האדם שיש לו ראש ורגל והראש מקבל חיות גם מהרגל שצריך לו. כך כל ישראל ביחד הם נק׳ אדם אחד קומה אחת.

Source 14 · Hasidic
Verified

recovered from “Sefat Emet, Chanukah 5655

Sefat Emet, Chanukah 5655

שפת אמת, בראשית, לחנוכה כ״ג

Sefat Emet, Genesis, For Chanuka 23

The Sefat Emet reflects on the Chanukah flame as a symbol of the hidden divine point within a person that must be continually kindled and revealed. The candle’s persistence represents the soul’s enduring connection to holiness amid darkness.

כי לעולם כח הנשמה נמצא באדם אך הוא במיצר והסתר. וכשזוכין להאורה על ידי רמ"ח מצות. אז מתרחבין ומתפשטין פעולת אותיות הנ"ל.

Source 15 · Modern
Verified

Sulam on Zohar, Sh'lach 24

הסולם על ספר הזהר, שלח לך כ״ד

Sulam on Zohar, Sh'lach 24

The spirit of an animal descends below to the earth and does not reach the place designated for humans, because humans are made in the image of God and possess a neshama described as "the lamp of God" (ner Hashem nishmat adam), which distinguishes them from animals and from those foolish people who deny this truth.

ורוח הבהמה היורדת וגו׳: ורוח בהמה היורדת היא למטה לארץ. ואינו לאותו מקום שהוא לכל בני האדם. שכתוב בו, בצלם אלקים עשה את האדם. וכתוב, נר ה׳ נשמת אדם. ואיך אומרים אלו הטפשים שאינם מבני האמונה, ורוח אחד לכל, תפח רוחם, עליהם כתוב, יהיו כמוץ לפני רוח ומלאך ה׳ דוחה. אלו ישארו בגיהנם באלו מדרגות התחתונות, ולא יעלו משם לדורי דורות. עליהם כתוב, יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם ברכי נפשי את ה׳ הללויה. באו ר׳ חזקיה ור׳ ייסא ונשקו ראשו. אמרו, ומה כל כך היה עמך ולא ידענו. אשרי שעה זו שפגשנו בך.

Source 16 · Modern
External

נר נשמה

נטעי גבריאל, אבילות ב סי׳ ע״ה

Nitei Gavriel, Aveilus vol 2, perek 75

The custom is to light a yahrzeit candle in the home on the anniversary of a relative's death, burning continuously for a full twenty-four hours (with some lighting it before sunset); the soul, likened to a candle in scripture, finds pleasure in the physical light and on that day is comforted by seeing a candle lit in its memory.

א. נוהגין להדליק נר נשמה ביום היא"צ בבית שידליק כל המעת לעת א), ויש נוהגין להדליק לפני השקיעה ב), ואין מכבין אותו אף

On this pageThe passage codifies the custom of lighting a yahrzeit candle (ner neshamah) on the anniversary of a relative's passing, which should burn for a full twenty-four hours and is often lit before sunset. The accompanying commentary explains that the soul, compared to a candle in scripture, derives pleasure from the physical light, and on the day of the yahrzeit it is permitted to roam and is comforted by seeing a candle lit in its memory.

Nitei Gavriel, Aveilus vol 2, perek 75 — page scan on HebrewBooks
Page 560

Nitei Gavriel is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.

Related sources· 8 found, not yet verifiedSign in to verify
  • עתה יש לגלות, כי כל הנשמות יוצאות מעץ הגדול והחזק שהוא נהר היוצא מעדן, (דהיינו ז"א), וכל הרוחות מעץ אחר קטן יוצאים (שהוא המלכות), נשמה יוצאת מלמעלה ורוח מלמטה, ומתחברים יחד כעין דכר ונוקבא, וכשמתחברים יחד אז מאירים אור עליון, ובחבור שניהם נקרא נר, (שהוא ראשי תיבות נשמה רוח, שכתוב) נר ה' נשמת אדם...

  • ברש"י אש שנאמר בו להעלות נר תמיד... הענין הוא דיש אש שורף ואש מאיר, וכמו כן באדם התלהבות הלב אל עבודת ה', ויש רוגז וכעס ללחום נגד היצר הרע ולשרוף כל תאוות עולם הזה, וב' אלו הם מצות עשה ומצות לא תעשה, שעליהם נאמר נר מצוה ותורה אור, נותנת כח ואש לב' בחינות הנ"ל... לכן היתה מנורה בפנים בהיכל ואש שורף מבחוץ בעזרה, וכל זה נמצא גם בלב האדם, מכל מקום גם אור המנורה ממזבח החיצון תוקד כנ"ל, שכל האור תלוי באש השורף, כמו שכתוב סור מרע ועשה טוב.

  • ישמח - ...או הנר רמז לנשמתם האצולה מאור ה', ודומה נפש הצדיק לאור השמש, ושל רשע לנר דועך.

  • משנה: עַל שָׁלשׁ עֲבֵרוֹת הַנָּשִׁים מֵיתוֹת בִּשְׁעַת לֵידָתָן עַל שֶׁאֵינָן זְהִירוֹת בַּנִּידָּה בַחַלָּה וּבְהַדְלָקַת הַנֵּר: עַל שֶׁאֵינָן זְהִירוֹת בַּנִּדָּה וּבַחַלָּה וּבְהַדְלָקַת הַנֵּר. אָדָם הָרִאשׁוֹן דָּמוֹ שֶׁל עוֹלָם. דִּכְתִיב וְאֵיד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ. וְגָרְמָה לוֹ חַוָּה מִיתָה. לְפִיכָךְ מָסְרוּ מִצְוַת נִדָּה לָאִשָּׁה. וּבְהַדְלָקַת הַנֵּר. אָדָם הָרִאשׁוֹן נֵרוֹ שֶׁלְּעוֹלָם הָיָה. שֶׁנֶּאֱמַר נֵר אֱלֹהִים נִשְׁמַת אָדָם. וְגָרְמָה לוֹ חַוָּה מִיתָה. לְפִיכָךְ מָסְרוּ מִצְוַת הַנֵּר לָאִשָּׁה. תַּנֵּי. רִבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר. שְׁלֹשָׁה דִיבְקֵי מִיתָה הֵן וֹשְׁלָשְׁתָּן נִמְסְרוּ לָאִשָּׁה. וְאֵילּוּ הֵן. מִצְוַת נִידָּה וּמִצְוַת חַלָּה וּמִצְוַת הַדְלָקָה.

  • וַיְכֻסּוּ הֶהָרִים. רַבִּי יוֹנָתָן סָלִיק לְמִצְלֵיה בִּירוּשָׁלַיִם, לָוָה נִהֲלֵהּ חַד עַם דְּאַרְעָא עָבַר בַּהֲדֵין פְּלַטְנִיס וְחַמְתֵיהּ חַד שִׁמְרִיִי אָמַר לֵיהּ, לְהֵיכָן אַתְּ אָזַל, אָמַר לֵיהּ, לְמִצְלֵיה בִּירוּשָׁלַיִם, אָמַר לֵיהּ, לָא טָב לְמִצְלִי בַּהֲדֵין טוּרָא בְּרִיכָא וְלָא בְּהַהִיא קַלְקַלְתָּא אָמַר לֵיהּ, וּבַמָּה הוּא בְּרִיךְ, אָמַר לֵיהּ דְלָא טַף בְּמַיָּא דְמַבּוּלָא נִתְעַלְּמָה הֲלָכָה מֵעֵינֵי רַבִּי יוֹנָתָן לְשָׁעָה, אָמַר לֵיהּ חַמְרֵיהּ, רַבִּי, תַּרְשֵׁנִי וַאֲנִי מְשִׁיבוֹ אָמַר לֵיהּ, הֲדֵין טוּרָא מַה תַּעֲבִיד לֵיהּ, אִי מִן טוּרִים רָמִים אַתְּ עָבִיד לֵיהּ הָכְתִיב וַיְכֻסּוּ כָּל הֶהָרִים הַגְּבוֹהִים, וְאִם מִן מַכְיָיא אַתְּ עָבִיד לֵיהּ לָא אַשְׁגַּח עָלֵיהּ קְרָא וְלָא חֲשָׁבָהּ לִכְלוּם בְּהַהוּא עוֹנָתָא נָחִית לֵיהּ רַבִּי יוֹנָתָן מֵעַל חַמְרָא וְאַרְכְּבֵיהּ ג' מִילִין, וְקָרָא עָלָיו ג' קְרָאִין (דברים ז, יד) "בָּרוּךְ תִּהְיֶה מִכָּל הָעַמִּים לֹא יִהְיֶה בְךָ עָקָר וַעֲקָרָה וּבִבְהֶמְתְּךָ" אֲפִילוּ בִּבְהְמִין שֶׁבְּךָ וַהֲדֵין, "כָּל כְּלִי יוּצַר עָלַיִךְ לֹא יִצְלָח" וַהֲדֵין, (שיר השירים ד, ג) "כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ", הָרֵיקָנִים שֶׁבָּךְ רָצוּף תְּשׁוּבוֹת כָּרִמּוֹן. חַמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה מִלְמַעְלָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה בָּהָר, וַחֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה בַּבִּקְעָה רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר, חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה בָּהָר אֲבָל בַּבִּקְעָה כָּל שֶׁהֵן. (בראשית ז כב) כֹּל אֲשֶׁר נִשְׁמַת רוּחַ חַיִּים. כָּאן הוּא עוֹשֶׂה נְשָׁמָה רוּחַ וְכוּ' כָּתוּב לְעֵיל. מִכֹּל אֲשֶׁר בֶּחָרָבָה מֵתוּ. פְּרָט לַדָּגִים וְיֵשׁ אוֹמְרִים אַף הֵן בִּכְלַל מְאוּסָּפִין אֶלָּא שֶׁבָּרְחוּ לַיָּם הַגָּדוֹל. (בראשית ז כג) וַיִּשָּׁאֶר אַךְ נֹחַ. "אַךְ" מִעוּט, שֶׁאַף הוּא הָיָה גּוֹנֵחַ דָּם מִפְּנֵי הַצִּינָּה. אָמַר שְׁמוּאֵל, אֵין הָרֹאשׁ פּוֹטֵר בַּנְּפָלִים שֶׁנֶּאֱמַר כֹּל אֲשֶׁר נִשְׁמַת רוּחַ חַיִּים בְּאַפָּיו, כָּל הֵיכָא דְנִשְׁמַת רוּחַ חַיִּים בְּאַפָּיו הוּא דְּחָשִׁיב רֵישֵׁהּ וְאִידָךְ, לָא חָשִׁיב רֵישֵׁהּ. תְּנַן, הַבָּא אַחַר הַנְּפָלִים (אַף עַל פִּי) שֶׁיָּצָא רֹאשׁוֹ חַי וּבֶן תִּשְׁעָה שֶׁיָּצָא רֹאשׁוֹ מֵת בְּכוֹר לְנַחֲלָה וְאֵינוֹ בְּכוֹר לְכֹהֵן תְּיוּבְתָּא דִשְׁמוּאֵל תְּיוּבְתָּא. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, לֹא יָרַד מַבּוּל לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר, יָרַד מַבּוּל לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. אֵיתֵיבֵיהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ לְרַבִּי יוֹחָנָן, מִכָּל אֲשֶׁר בֶּחָרָבָה מֵתוּ. בִּשְׁלָמָא לְדִידִי מִשּׁוּם הָכִי מֵתוּ, אֶלָּא לְדִּידָךְ מִמַּאי מֵתוּ מֵהַבְלָא, דְּאָמַר רַב חִסְדָּא, בְּנֵי דּוֹר הַמַּבּוּל בְּרוֹתְחִין קִלְקְלוּ וּבְרוֹתְחִין נִדּוֹנוּ אִיכָּא דְּאָמְרֵי, אֵיתֵיבֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן לְרֵישׁ לָקִישׁ מִכֹּל אֲשֶׁר בֶּחָרָבָה מֵתוּ. בִּשְׁלָמָא לְדִידִי הַיְינוּ דְּאִיכָּא חָרָבָה אֶלָּא לְדִידָךְ מַאי חָרָבָה, חָרָבָה דְמֵעִקָרָא וְכוּ'. וַיִּמַח אֶת כָּל הַיְקוּם וְגוֹ'. אִם אָדָם חָטָא בְּהֵמָה מָה חָטְאָה, תָּנָא מִשּׁוּם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה, מָשָׁל לְאָדָם שֶׁעָשָׂה חוּפָּה לִבְנוֹ, וְהִתְקִין בָּהּ אֶת כָּל מִינֵי סְעוּדָה, לְיָמִים מֵת בְּנוֹ עָמַד וּבִלְבֵּל אֶת חֻפָּתוֹ, אָמַר, כְּלוּם עָשִׂיתִי אֶלָּא בִּשְׁבִיל בְּנִי עַכְשָׁיו שֶׁמֵּת בְּנִי חוּפָּה לָמָּה לִי, אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר, כְּלוּם בָּרָאתִי בְּהֵמָה וְחַיָּה אֶלָּא בִּשְׁבִיל אָדָם, עַכְשָׁיו שֶׁאָדָם חָטָא חַיָּה וּבְהֵמָה לָמָּה לִי. אָמַר רַב אַמִּי, (תהלים קלט, ה) "אָחוֹר וָקֶדֶם צַרְתָּנִי" אָחוֹר לְמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית וְקֶדֶם לְפֻרְעָנוּת, דִּכְתִיב וַיִּמַח אֶת כָּל הַיְקוּם מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה, בְּרֵישָׁא אָדָם וַהֲדַר בְּהֵמָה. (דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי) רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר, "אַךְ" "רַק" "מִן" מִעוּטִין. "אַךְ" לְמַעֵט כֵּיצַד, וַיִּשָּׁאֶר אַךְ נֹחַ מַה תַּלְמוּד לוֹמַר אַךְ, שֶׁאַף נֹחַ הָיָה גּוֹנֵחַ דָּם בַּתֵּבָה מִפְּנֵי הַצִּינָּה. כַּיּוֹצֵא בַּדָּבָר אַתָּה אוֹמֵר (ויקרא כג, כג) "אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ". יָכוֹל שֶׁהוּא מְכַפֵּר עַל הַשָּׁבִים וְעַל שֶׁאֵינָן שָׁבִים, תַּלְמוּד לוֹמַר "אַךְ" מִעֵט אֶת הַכַּפָּרָה. "רַק" לְמַעֵט כֵּיצַד, "כִּי אָמַרְתִּי רַק אֵין יִרְאַת אֱלֹהִים", יָכוֹל לֹא הָיוּ יְרֵאִים מִן הַשֵּׁם כָּל עִיקָר, תַּלְמוּד לוֹמַר "רַק", אֱמוֹר מֵעַתָּה עַד שֶׁלֹּא שָׁמְעוּ בְּאָזְנֵיהֶם לֹא הָיוּ יְרֵאִים, מִשֶּׁשָּׁמְעוּ בְּאָזְנֵיהֶם הָיוּ יְרֵאִים. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (בראשית כ, ח) "וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים מְאֹד". כַּיּוֹצֵא בּוֹ "וַיֹּאמֶר אֵלָיו הַמֶּלֶךְ, עַד כַּמֶּה פְעָמִים אֲנִי מַשְׁבִּיעֶךָ אֲשֶׁר לֹא תְדַבֵּר אֵלַי רַק אֱמֶת", מְלַמֵּד שֶׁלֹּא אָמְרָהּ מִכָּל לִבּוֹ אֶלָּא שֶׁהָיָה יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה שָׁם. מִן לְמַעֵט כֵּיצַד, (שמות יח, יג) "וַיַּעֲמֹד הָעָם עַל משֶׁה מִן הַבֹּקֶר עַד הָעָרֶב". יָכוֹל כָּל הַיּוֹם הָיָה דָּן אִם כֵּן אֵימָתַי הָיוּ לְמֵדִין, תַּלְמוּד לוֹמַר "מִן", מִעֵט, שֶׁלֹּא הָיָה דָּן אֶלָּא עַד שֵׁשׁ שָׁעוֹת. כַּיּוֹצֵא בּוֹ (שמואל ב' כב, יד) "יַרְעֵם מִן שָׁמַיִם ה'", יָכוֹל רַעַם בְּמַשְׁמָע מִכָּל קְצוֹת שָׁמַיִם תַּלְמוּד לוֹמַר "מִן", שֶׁאֵינוֹ נִשְׁמָע אֶלָּא מִן אַפְרַכְיָא שֶׁנִּתְבַּע לָהּ וְכֵן הוּא אוֹמֵר "יַרְעֵם אֵל בְּקוֹלוֹ נִפְלָאוֹת".

  • ומעתה אתחיל ואומר כי אל היות משלמות התורה האלהות שתתעלה על כל שאר הדתות והנמוסים וכל ספרי החכמות. שמספוריה האמתיים והנאמנים כוונו עשות ספרים אין קץ למעלתם להשכיל ענינים נכבדים עמוקים מועילים מאד לתקון האדם ושלמיותיו. כמו שכך דרכה בהרבה מהמצות כאשר נבאר בפרשיות המשכן והקרבנות וזולתם ב"ה. וכמו שיעיד על זה האלהי רשב"י כן באמת בענין הספור הזה שאמר ויטע יי' אלהים גן בעדן וכו'. עם שהיא מספרת בזה הענין האמתי אשר למציאות הגן הזה בטבור הארץ אשר אי אפשר להכחישו. אם מהעיונים אשר לחוקרים האמתיים ומקיימים המצא מקום באמצע הארץ. הוא הקו השוה שטבעי ומזגו לגדל הפירות על המזג היותר נאות שאפשר. ושהניזונין מהם יהיו על האופן היותר שלם מהבריאות והחוזק ממה שימצאו בזולתו מהמקומות. גם שיהיו שם מוכנים מצד דקות האויר וזכותו וטוב מזג המזונות ורוחניות אל ההשכלה וההתחכמות בכל אשר יפנו בשיעור נמרץ. עד שמסכימים בדעתם ובעיונם ובחקירתם אל מה שסופר הנה מהגן והעצים אשר בתוכו. והנה חכמי המתפלספים הנמשכים אחרי החקירה קיימו וקבלו עליהם אמתת זה הענין למפורסם עדותיהם נאמנו מאד עם שהוא דבר שאין צריך חזוק. כי צורת העולם המפורסמת בידי כל עוברי ארחות ימים מכרזת ונהרות נשאו קולם מקצה הארץ ועד קצה הארץ כי משם מוצאם. וכבר האריך בזה הרמב"ן ז"ל בשער הגמול. והנה אין ספק כי אגב נאמנות עדותה בכל אלה הענינים הלא היא מחכמת הפתאים ומעוררה לב האנשים ומגלה את אזנם בדברים יועילו למו להישירם אל שלמותם ואל השגת תכליתם. באומר כי מקדם. רצוני בעת יצירת האדם או קודם לה. נטע השם יתברך הגן הזה בצירת העולם בכללו. כדי שישכיל האדם בנמצאים אשר הזכיר שהמציא שם וידע שאין בכלל אלא מה שבפרט. כי הוא הראוי והנאות לו כדי שיתן אל לבו ולא יטעון טענה של סכלות או העלם כמ"ש שלמה בחכמתו את הכל עשה יפה בעתו גם את העולם נתן בלבם מבלי אשר לא ימצא האדם את המעשה אשר עשה האלהים מראש ועד סוף (קהלת ג׳:י״א-י״ב) ירצה כי בשעת הבריאה כוון לעשות דבר יפה בעתו. והוא לגלות אוזן אנשים כי נתן העולם בכללו בלבם בהרבה ענינים מהמציאה אשר מכללם ענין זה הגן כדי לסייעם בהשכלתם. מבלי שימצא להם עוד טענה לומר שלא ימצא האדם את המעשה אשר עשה האלהים מראש ועד סוף. כי ודאי אם ישים את לבו אל זה הפרט יודע לו העולם בכללו ומה שיכוין ממנו מבוראו יתברך לתועלתו והשגת תכליתו. והנה לפי שכללות העולם נקרא עדן בפי כל מושלי משלים מצד שכל החיים המדומים מתעדנין בו כמו שיראה מכל דברי הקדמונים מחכמי תורתנו ויתר האומות. יאות שימשך הספור אל זה המשל ואמר שנטע מקדם זה הגן החלקי בתוך העדן הכללי ובאמצעיתו. לומר כי הוא המרכז אשר עליו תסוב כל העגולה המקפת העולם בכללו. ושם בגן הזה את האדם אשר יצר כדי שיתבונן שם בצורך בריאתו ותכליתו. וכי העולם כלו לא נברא אלא לצרכו וכדי שיקח ממנו די ספוקו להביאו אל חיי שלמותו והיותר יחרים. ויהיה דוגמא ולמוד מועיל לכל אדם ובכל מקום. ויצמח יי' אלהים מן האדמה וכו'. לפי שהיתה זאת הבריאה האנושית כוללת ב' חלקיה הראשונים. שהאחד הוא הכח ההיולאני הנקשר בחמר והוא נפיחת נשמת חיים שזכר. והב' הצורה השכלית המתעצמת בו לנפש חיה על האופן שהנחנו. והיה החלק הא' נחלק לשני מיני פעולות. האחד המעש' המשולח מהרצון הנוטה אל החמר לגמרי. והשני הפועל המוגבל מהנטייה אחר הדעת הנקרא בחירה כמו שכתבנו בענינו בשער הקודם. והחלק השני גם כן נחלק לעיוני בהחלט ולשכל מעשי המשקיף בענינים הנפעלים. הנה היה מההכרח שימצאו במציאות הדברים הנאותים אליו מד' רבעיהם אלה. ולזה הורה כי כל פעל יי' למענהו בתכלית הכיוון. כי הנה לצורך הכח החמרי והכרחיותו. אם אל הדברים ההכרחיים מהמזון וספוק יתר הצרכים לעמידת החי. ואם אל אשר הוא לו במדרגה היותר טוב להשביעו כל טוב ע"ד שאמר הכתוב (תהילים קמ״ה:ט״ז). משביע לכל חי רצון. אמר שהצמיח לו שם כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל. הקדים מה שהוא על צד היותר טוב מפני מעלתו. כי מהידוע שהדבר אשר כזה היא מעולה מהנמצא לו על צד ההכרח כמי שכתב החוקר פ' א' מהחלק במדות על האהבה. אמר ואינו דבר הכרחי לבד אבל גם הוא דבר טוב ולהלן יגיד עליו רעו מן הנהרות כמו שיבא. וכן הדברים הנחמדים למראה מתוספת המזונות וחלופיהן משנוי הטעמים ומיני ערבותם. וכן בשאר הענינים מהמלבוש והדירה וזולתם היותר נאותים לאנשים לבלות ימיהם בטוב ושנותם בנעימים. ועל הצורך ההכרחי אמר וטוב למאכל. כי זה מה שיכלול המזון ושאר הצרכים ההכרחים אשר אי אפשר להתקיים זולתם כי כלם הכרחיים כמוהו. ויבקש אותם האדם בטוב בחירתו והוא לשון חכמינו ז"ל כשאמרו לפרנס את עצמה (כתובות נ"ז.) ולפי שב' מיני אלו הצרכים הם מצד החלק החמרי כללם בזכרון עץ אחד ואמר כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל כי היו לאחדים. והזכיר אצלם ויצמח יי' אלהים מן האדמה לומר שהם לצורך הכח הארציי מה שלא אמר בשני האחרים אבל אמר ועץ החיים בתוך הגן וכו'. וכן עשה בנהרות כמו שיבא. ואולם לצורך החלק השכלי המוחלט הצמיח לו עץ החיים אשר בתוך הגן והוא אשר יחזיק הכח השכלי והנותן בו כח לעמוד על אמתת המושכלות להורות ולהבדיל בהם בין האמת והשקר ולהדבק תמיד בחיים הנצחיים כי הוא חלקו ועץ חיים הוא למחזיקים בו למען ייטב לו וכן באמת הורהו ה' עץ החיים אשר הוא מזון הכח השכלי וקיומו בלי ספק וכמו שאמרה התורה על עצמה כי מוצאי מצא חיים (משלי ח׳:ל״ה) ואמר שהוא בתוך הגן כי כן יסבוב עליו הגן כלו כמו שהעולם כלו יסבוב על הגן כאשר אמרנו. והוא מה שיעיד נאמנה כי הוא תוכיות הכל ועקר הכל ותכלית הכל. אמנם לצורך התבוננות מהשכל המעשי אשר הוא בהשכל או אינו שלא בהשכל שהוא אצל הנאה והמגונה ושאר הדברים האפשרים בכל מה שיצטרך אליו לחיות אדם קצת עם קצת חיים נאותים אנושיים אשר בו יסדר המלאכות והדתות ויישוב המדינות והנהגתם כי הוא המחוייב שישתלם בו השכל האנושי להגיע אל החיים השכליים בהחלט. והוא הענין שהשתדלה בו התורה האלהית בשיעור נפלא וכבר חוברו לחכמי האומות אשר לא זרח שמשה עליהם ספרים הרבה אין קץ הביאם הטבע להשלים צרכם זה בכל כחם ראה אלהים והצמיח אצל עץ החיים אשר זכר עץ הדעת טוב ורע הורה כי מסגולת זה העץ הוא כי בשמוש בו ובמראהו ובריחו ומגעו ואולי בטעימה ממנו לבד כמו שיבא בשער הזה נקנה לאדם רוח דעת טוב ורע בכל אלו הענינים כי הידיעה הזאת לא תשתלם כי אם בידיעת שניהם הטוב להדבק בו והרע למאוס אותו ובדעת יודעו שניהם ולא באופן אחר. ולזה כשיהיה האדם על זה האופן מהידיע' נאמר עליו שיש בו מדעת בוראו ומדעת מלאכיו הקדושים אשר עליהם נאמר הן האדם היה כאחד ממנו וכו'. והייתם כאלהים יודעי טוב ורע. והתקועית אמרה אל דוד כי כמלאך האלהים כן אדוני המלך לשמוע את הטוב ואת הרע (שמואל ב י״ד:י״ז.) כי מאמרה זה לא יסבול פירושים ושבושי טעמים כראשונים אשר ביארום המפרשים. והנה היה עץ הדעת אצל עץ החיים להיישירו אל מה שראוי ממנו להגיע אל החיים האמתיים שהוא הטוב לא שישתקע בו ויחשב לו לתכלית כי הוא הרע והנאסר עליו כאשר יתבאר והיה זה על הדרך שנאמר בתורה האלהית. ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב וכו' (דברים ל׳:ט״ו). תורה כי הם שני ענינים קרובים ומצרנים לא יתפרדו רק ליודע להשתמש בו כהוגן ידבק בחיים והבלתי יודע ידבק במות. ורוב התורה או כלה אינו אלא לסדר זה הטוב המגיע האדם אל החיים וכן אמר המשורר ג"כ מי האיש החפץ חיים וכו' נצור לשונך וכו' סור מרע ועשה טוב (תהילים ל״ד:ט״ו). והנה עם זה כבר צייר וחקק במעשה הגן הזה צורת העולם בכללו ואגבו צורת העולם הקטן שהוא האדם וכל מיני חייו אשר אליהם יבדלו כתותיו ותשוקותיהם. מהם שחשבו לתכלית חיי המאכל והמשקה ומציאת העניינים ההכרחיים. ומהם בקשת המותרות והתענוגים ומהם העניינים המפורסמים בחיים המדיניים. ומהם החיים המחשביים שכליים. וכל אחד מראה פני הראות לדעתו כמו שיבא בפ' נח שער י"ב ב"ה עד שכבר יאמר באמת שהגן הזה ג"כ הוא צורת האדם ותמונתו ושהוא עולם קטן (אדב"נ ל"א) נטוע בתוך העדן שהוא העולם הזה בכללו כמו שאמרנו. אלא שהיותר נכון לפי ענינו שיאמר העדן על השכל העליון הכולל והגן הוא השכל הזה החלקי המושפע ונאצל מאותו העדן השופע עליו תמיד כי על כן יאמר שהוא נטוע בו ויך שרשיו למעלה ראש כעץ שתול במקום טהרה וקדושה עליו. וזה ענין כל הנטעים והגנים והפרדסים אשר דברו בהם הכתובים ובפרט בשיר השירים גן נעול אחותי כלה וכו'. שלחיך פרדס רמונים וכו'. באתי לגני אחותי כלה (שה"ש ד' ה'). כי הכל רמז למיני ההשפעות מספרם ומדרגתם המושפעות מהעדן הכולל אל הגן אשר הצמיח בו מן האדמה אשר ממנה לוקח כל הכחות האלו אשר יאמר עליו זה אם בכללות האומה ואם ליחידי סגולותיה ויישוב הכתובים בזה קרוב למוצאי דעת וכן אמר (שמות ט״ו:י״ז) תביאמו ותטעמו וכו'. וכנה אשר נטעה ימינך וכו' (תהילים פ׳:ט״ז). לא לחנם היה תרעומת הנביא (ירמיהו י״ב:ב׳) נטעתם גם שורשו וכו'. אף בל נטעו אף בל זרעו אף בל שרש בארץ גזעם וכו' (ישעיהו מ׳:כ״ד). ומה שזכר דוד בקללת דואג (תהילים נ״ב:ז׳) ושרשך מארץ חיים וכו'. כי האיש השלם הוא הגן הנטע והנשרש בעדן בלי ספק. אמנה כי לפי חלוף אלו שני מיני החקויים הנאמרים בענין העדן יאמר שיהיה הגן עקר לעדן או טפל אליו שאם נאמר שהעדן הוא כנוי לעולם השפל הנה יהיה הגן שהוא תמונת האיש אצלו גדול במעלה וסבה עם היות שהעדן קודם לו בטבע ומציאות ואם נאמר שהוא כנוי לעולם השכלי הנה באמת יהיה הגן טפל לו ונמשך אליו:

  • וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה. לָמָּה אָמַר וַיִּקְרָא. אֶלָּא בִּשְׁבִיל שֶׁאָמַר לְמַעְלָה, וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד, כְּשֶׁשָּׁרְתָה הַשְּׁכִינָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד, וְלֹא יָכֹל לָבוֹא, לְפִי שֶׁשָּׁכַן עָלָיו הֶעָנָן, וּלְפִיכָךְ קְרָאוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵאֹהֶל מוֹעֵד. לֵאמֹר. מַהוּ לֵאמֹר, לֵאמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן. לָמָּה אָמַר אָדָם וְלֹא אָמַר אִישׁ. יִרְצֶה לוֹמַר, כִּי יֶחְטָא הָאָדָם, כְּמוֹ אָדָם הָרִאשׁוֹן שֶׁהִתְחִיל לַחֲטֹא, יַקְרִיב קָרְבָּן. לָמָּה נֶאֱמַר מִן הַבְּהֵמָה, כְּשֶׁאָמַר מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן. אֶלָּא יִרְצֶה לוֹמַר, לְהַבְדִּילָן מִן הַבְּהֵמָה, שֶׁלֹּא יֵרֵד נַפְשׁוֹ לִשְׁאוֹל תַּחְתִּית כְּמוֹ הַבְּהֵמָה שֶׁיּוֹרֶדֶת נַפְשָׁהּ לְמַטָּה לָאָרֶץ, כְּמַה שֶּׁנֶּאֱמַר: מִי יוֹדֵעַ נֶפֶשׁ הָאָדָם הָעוֹלָה הִיא לְמַעְלָה וְנֶפֶשׁ הַבְּהֵמָה הַיּוֹרֶדֶת הִיא לְמַטָּה (קהלת ג, כא). וְכֵן אֵין אָדָם יוֹדֵעַ. אֶלָּא כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב, מִי יוֹדֵעַ יָשׁוּב וְנִחַם הָאֱלֹהִים (יואל ב, יד). וְזֶה פִּתְרוֹנוֹ, מִי יוֹדֵעַ שֶׁהוּא חוֹטֵא, יָשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים וִיכַפֵּר לוֹ עַל כָּל עֲוֹנוֹתָיו. מַהוּ וְנִחַם, אֶלָּא וַיִּנָּחֵם עַל הָרָעָה שֶׁדִּבֵּר לַעֲשׂוֹת לוֹ. וְכֵן הוּא אוֹמֵר, מִי הוּא שֶׁיּוֹדֵעַ וְיָבִין וְיֵשׁ לוֹ דַּעַת וּבִינָה, יָבִין וְיֵדַע כִּי נֶפֶשׁ הָאָדָם עוֹלָה הִיא לְמַעְלָה לַמָּקוֹם שֶׁנִּגְזְרָה מִשָּׁם, וְרוּחַ הַבְּהֵמָה יוֹרֶדֶת הִיא לְמַטָּה לָאָרֶץ. שֶׁכֵּן אָמַר שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם, וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ (קהלת יב, ז). וְאֵי זֶה רוּחַ שֶׁתָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ. אֵלּוּ רוּחוֹת הַצַּדִּיקִים וְהַחֲסִידִים וּבַעֲלֵי תְּשׁוּבָה שֶׁעוֹמְדִין לְפָנָיו בְּמַעֲלָה גְּדוֹלָה, וְהוּא הַחַיִּים שֶׁאֵין עִמָּהּ מָוֶת, וְהַטּוֹבָה שֶׁאֵין עִמָּהּ רָעָה. הוּא שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה, לְמַעַן יִיטַב לָךְ (דברים כב, ז), לְעוֹלָם. וּמִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמַדְנוּ, לְמַעַן יִיטַב, לְעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ טוֹב. וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים (שם), לְעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ אָרֹךְ. וּשְׂכַר הַצַּדִּיקִים הוּא, שֶׁיִּזְכּוּ וְיִחְיוּ לְטוֹבָה. אַשְׁרֵי הָאִישׁ שֶׁזָּכָה לְטוֹבָה וּלְעֹנֶג. הַמָּקוֹם יְזַכֵּנוּ לְהִתְעַנֵּג בָּהּ עִם הַצַּדִּיקִים. וּכְבָר הוֹדִיעוּנוּ חֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים, שֶׁטּוֹבוֹת חַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא, אֵין כֹּחַ בָּאָדָם לְדָרְשָׁהּ וּלְאָמְרָהּ, וְאֵין יוֹדֵעַ גָּדְלָהּ וְיָפְיָהּ וְעָצְמָהּ, כִּי אֵין לָהּ עֵרֶךְ וְלֹא דִּמְיוֹן וּדְמוּת. וְכֵן אָמַר הַכָּתוּב, עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לוֹ (ישעיה סד, ג). כְּלוֹמַר, הַטּוֹבָה שֶׁלֹּא רָאָה אוֹתָהּ עַיִן זוּלָתְךָ אֱלֹהִים. וְזֶה שֶׁקָּרְאוּ אוֹתוֹ חֲכָמִים הָעוֹלָם הַבָּא, לֹא מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ מָצוּי עַתָּה. אֲבָל לָנוּ שֶׁהַיּוֹם בָּעוֹלָם הַזֶּה, יֵשׁ לָבוֹא. וּלְפִיכָךְ אוֹמֵר, הָעוֹלָם הַבָּא, לְאַחַר שֶׁיּוֹצֵא אָדָם מֵעוֹלָם הַזֶּה. וּמִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁזֶּה הָעוֹלָם אָבֵד וְאַחַר כָּךְ יָבוֹא הָעוֹלָם הַבָּא, אֵין הַדָּבָר כֵּן. אֶלָּא שֶׁהַצַּדִּיקִים כְּשֶׁיּוֹצְאִים מֵעוֹלָם, מִיָּד עוֹלִים וְעוֹמְדִים בְּמַעֲלָה זוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִירֵאֶיךָ פָּעַלְתָּ לַחוֹסִים בָּךְ (תהלים לא, כ). וְשֶׁל רְשָׁעִים, שׁוֹטְטוֹת בְּכָל הָעוֹלָם, וְלֹא יִמְצְאוּ מָנוֹחַ לְכַף רַגְלֵיהֶם, וְאֵינָהּ עוֹלָה לַמָּקוֹם שֶׁנִּגְזְרָה מִשָּׁם עַד שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, עַד שֶׁיִּכְלֶה הַגּוּף. מַה הִיא עוֹשָׂה. הוֹלֶכֶת וְחוֹזֶרֶת עַל הַקֶּבֶר, וְקָשָׁה עָלֶיהָ רְאִיַּת הַגּוּף נִרְקָב וְשֶׁהוּא רִמָּה וְתוֹלֵעָה. וּלְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְאָדָם שֶׁהָיָה לוֹ בַּיִת נָאֶה וְנוֹפֵל. מַה הוּא עוֹשֶׂה. הוֹלֵךְ וְרוֹאֶה אוֹתוֹ בְּכָל יוֹם שֶׁצּוֹמֵחַ בּוֹ קוֹצִים, וְכֻסּוּ פָּנָיו חֲרוּלִים וְגֶדֶר אֲבָנָיו נֶהֶרְסָה, וּבוֹכֶה וּמִתְאַבֵּל עָלָיו בִּשְׁבִיל שֶׁהוּא רוֹאֶה כָּךְ. וְכֵן הוּא הָרוּחַ שׁוֹטֵט בְּכָל הָעוֹלָם וְחוֹזֵר לַקֶּבֶר. וְכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: קָשָׁה רִמָּה לַמֵּת, כְּמַחַט בַּבָּשָׂר הַחָי. וּמִנַּיִן שֶׁהַנֶּפֶשׁ מִתְאַבֶּלֶת עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: אַךְ בְּשָׂרוֹ עָלָיו יִכְאַב וְנַפְשׁוֹ עָלָיו תֶּאֱבַל (איוב יד, כב). הֱוֵי, הַבְּהֵמָה וִיאַבֵּד כִּבְהֵמָה. וּלְפִיכָךְ אָמַר, מִן הַבְּהֵמָה. וְאָמַר, מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן, לְפִי שֶׁיַּקְרִיבוּ מִן הַצֹּאן וּמִן הַבָּקָר, כְּדֵי שֶׁלֹּא תֵּרֵד נַפְשׁוֹ לְמַטָּה כִּבְהֵמָה. וְלָמָּה קְרֵיבִין קָרְבָּן מִן הָעוֹף וּמִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הַצֹּאן וּמִן הָעִזִּים וְלֹא מִן הַדָּגִים, שֶׁנֶּאֱמַר: אִם מִן הָעוֹף עוֹלָה קָרְבָּנוֹ, אֶלָּא בִּשְׁבִיל שֶׁהֵם בָּשָׂר וָדָם כְּמוֹ הָאָדָם וְיוֹצְאִין מִבֶּטֶן אִמָּן כְּמוֹ הָאָדָם, מְכַפְּרִים עַל הָאָדָם. אֲבָל הַדָּגִים, בֵּיצִים הֵם וְיוֹצְאִין מֵהֶן וְחַיִּין. אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: כָּל דְּמוּת שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּיַּבָּשָׁה, בָּרָא בַּיָּם בַּדָּגִים. רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, מְמֻנֶּה הָיָה הַדָּג מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית לִבְלֹעַ אֶת יוֹנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְמַן ה' דָּג גָּדוֹל (יונה ב, א). בְּיוֹם חֲמִישִׁי בָּרַח יוֹנָה מִפְּנֵי אֱלֹהָיו. וְלָמָּה בָּרַח. אֶלָּא שֶׁפַּעַם רִאשׁוֹנָה, שְׁלָחוֹ לְהָשִׁיב אֶת גְּבוּל יִשְׂרָאֵל וְעָמְדוּ דְּבָרָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: הוּא הֵשִׁיב אֶת גְּבוּל יִשְׂרָאֵל (מ״ב יד, כה). פַּעַם שְׁנִיָּה, שְׁלָחוֹ לִירוּשָׁלַיִם לְהַחֲרִיבָהּ, וְעָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּרֹב רַחֲמָיו וְנִחַם עַל הָרָעָה וְלֹא חָרְבָה, וְהָיוּ קוֹרִין אוֹתוֹ נְבִיא הַשֶּׁקֶר. פַּעַם שְׁלִישִׁית, שְׁלָחוֹ אֶל נִינְוֶה לְהַחְרִיבָהּ. דָּן יוֹנָה דִּין בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ. אָמַר יוֹנָה, אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁהַגּוֹיִם קְרוֹבֵי תְּשׁוּבָה הֵם. עַכְשָׁו אִם אֵלֵךְ בִּשְׁלִיחוּתוֹ, מִיָּד יַעֲשׂוּ תְּשׁוּבָה, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד. וּבְעֵת שֶׁיַּעֲשׂוּ תְּשׁוּבָה, מִיָּד יְרַחֵם, וְיִקְצֹף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל יִשְׂרָאֵל כְּמוֹ שֶׁעָשָׂה בִּימֵי סַנְחֵרִיב כְּשֶׁבָּא רַבְשָׁקֵה לְחָרֵף אֱלֹהִים חַיִּים, אָמַר, אָמַרְתָּ אַךְ דְּבַר שְׂפָתַיִם, עֵצָה וּגְבוּרָה לַמִּלְחָמָה, עַתָּה עַל מִי בָּטַחְתָּ כִּי מָרַדְתָּ בִּי (מ״ב יח, כ). וְכִי תֹּאמְרוּן אֵלַי אֶל ה' אֱלֹהֵינוּ בָּטַחְנוּ, הֲלֹא הוּא אֲשֶׁר הֵסִיר חִזְקִיָּהוּ אֶת בָּמֹתָיו וְאֶת מִזְבְּחֹתָיו (מ״ב יח, כב). מֶה עָשָׂה חִזְקִיָּהוּ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה. וַיִּתְפַּלֵּל חִזְקִיָּהוּ לִפְנֵי ה' וַיֹּאמֶר, ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יוֹשֵׁב הַכְּרוּבִים, אַתָּה הוּא הָאֱלֹהִים לְבַדְּךָ לְכָל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ, אַתָּה עָשִׂיתָ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, הַטֵּה ה' אָזְנְךָ וּשְׁמַע, פְּקַח ה' עֵינֶיךָ וּרְאֵה וּשְׁמַע אֶת דִּבְרֵי סַנְחֵרִיב אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ לְחָרֵף אֱלֹהִים חָי (מ״ב יט, טו-טז). וַיִּשְׁלַח יְשַׁעְיָהוּ בֶּן אָמוֹץ אֶל חִזְקִיָּהוּ לֵאמֹר, כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הִתְפַּלַּלְתָּ אֵלַי אֶל סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ אַשּׁוּר שָׁמַעְתִּי (מ״ב יט, כ). הִנְנִי נוֹתֵן בּוֹ רוּחַ וְגוֹ' (מ״ב יט, ז), וּבָא וְדַבַּר עִמֵּיהּ אַרְבַּע מֵאָה מַלְכִין אֲחִידֵי סַיְפִין וְרוֹמַחִין וְגוֹ'. וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֵּצֵא מַלְאַךְ ה' וַיַּךְ בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר מֵאָה שְׁמוֹנִים וַחֲמִשָּׁה אֶלֶף וְיַשְׁכִּימוּ בַּבֹּקֶר וְהִנֵּה כֻלָּם פְּגָרִים מֵתִים, וַיִּסַּע וַיֵּלֵךְ וַיָּשָׁב סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ אַשּׁוּר וַיֵּשֶׁב בְּנִינְוֵה (מ״ב יט, לה-לו). אָמַר לַחֲכָמִים, לָמָּה אַהֲבָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִם יִשְׂרָאֵל יוֹתֵר מִכָּל אֻמּוֹת הָעוֹלָם. אָמְרוּ לוֹ: אַבָּא זָקֵן הָיָה לָהֶם וּשְׁמוֹ אַבְרָהָם וּבָא לִשְׁחֹט בְּנוֹ לְהַעֲלוֹתוֹ עוֹלָה. אָמַר לָהֶם: שְׁחָטוֹ, אָמְרוּ לוֹ: לָאו. אָמַר לָהֶן, הוּא עַל שֶׁהָיָה רְצוֹנוֹ לְשָׁחְטוֹ, הָיָה אַהֲבָה בֵּינוֹ לְבֵין אֱלֹהָיו. אָמַר, אֲנִי אֶשְׁחֹט אֶת בְּנִי וְאַעֲלֵהוּ לוֹ לְעוֹלָה. וְכֵן עָשָׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּקַּח אֶת בְּנוֹ הַבְּכוֹר אֲשֶׁר יִמְלֹךְ תַּחְתָּיו וַיַּעֲלֵהוּ עוֹלָה (שם ג, כז). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מָה אֻמּוֹת הָעוֹלָם שֶׁלֹּא נָתַתִּי לָהֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים, הֵם עוֹשִׂים לִשְׁמִי, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּכָל מָקוֹם מֻקְטָר מֻגָּשׁ לִשְׁמִי וְגוֹ' (מלאכי א, יא). מִיָּד, וַיְהִי קֶצֶף גָּדוֹל עַל יִשְׂרָאֵל (מ״ב ג, כז). לְפִיכָךְ אָמַר יוֹנָה, הַגּוֹיִם מִיָּד יַעֲשׂוּ תְּשׁוּבָה וְיִהְיֶה רֻגְזוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל יִשְׂרָאֵל. שֶׁיֹּאמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הַגּוֹיִם שֶׁלֹּא נָתַתִּי לָהֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים, בְּעֵת שֶׁאֲנִי גּוֹזֵר עֲלֵיהֶם גְּזֵרָה וְהֵם יוֹדְעִים, מִיָּד הֵם שָׂבִים. וְיִשְׂרָאֵל לֹא כֵן, שֶׁבְּכָל עֵת אֲנִי שׁוֹלֵחַ לָהֶם נְבִיאַי, וְהֵם קְשֵׁי עֹרֶף. וּלְפִיכָךְ, וַיְהִי קֶצֶף גָּדוֹל. וְלֹא עוֹד שֶׁיִּשְׂרָאֵל קוֹרִין לוֹ נְבִיא שֶׁקֶר, אֶלָּא אַף אֻמּוֹת הָעוֹלָם קוֹרִין לוֹ כֵן אָמַר יוֹנָה, אֲנִי בּוֹרֵחַ מִלְּפָנָיו לְמָקוֹם שֶׁאֵין שָׁם כְּבוֹדוֹ. מָה אֶעֱשֶׂה. אִם אֶעֱלֶה לַשָּׁמַיִם, שָׁם כְּבוֹדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: עַל הַשָּׁמַיִם כְּבוֹדוֹ (תהלים קיג, ד). וְאִם עַל הָאָרֶץ, שָׁם כְּבוֹדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ (ישעיה ו, ג). הֲרֵינִי בּוֹרֵחַ לַיָּם, שֶׁאֵין נֶאֱמָר שָׁם כְּבוֹדוֹ. יָרַד לְיָפוֹ וְלֹא מָצָא שָׁם אֳנִיָּה לֵירֵד. וְהָאֳנִיָּה שֶׁיָּרַד בָּהּ יוֹנָה הָיְתָה רְחוֹקָה מִיָּפוֹ מַהֲלַךְ שְׁנֵי יָמִים, לְנַסּוֹת אֶת יוֹנָה. מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. הֵבִיא סַעַר גָּדוֹל בַּיָּם וְהֶחְזִירָם לְיָפוֹ, וְרָאָה יוֹנָה וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ, וְאָמַר, עַכְשָׁו אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁדַּרְכִּי מְיֻשֶּׁרֶת לְפָנַי. וְהוּא לֹא יָדַע כִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְסַבֵּב הַדָּבָר לְהוֹדִיעוֹ שֶׁשָּׁם כְּבוֹדוֹ. אָמַר לָהֶם: אָבוֹא עִמָּכֶם. וְדֶרֶךְ כָּל הָאֳנִיּוֹת כְּשֶׁאָדָם יוֹצֵא מֵהֶן, הוּא נוֹתֵן שְׂכָרוֹ. וְיוֹנָה בְּשִׂמְחַת לִבּוֹ הִקְדִּים וְנָתַן שְׂכָרוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיָּקָם יוֹנָה לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה מִלִּפְנֵי ה' (יונה א, ג). פָּרְשׁוּ מַהֲלַךְ יוֹם אֶחָד, וּבָא עֲלֵיהֶם סַעַר גָּדוֹל בַּיָּם מִיְמִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם. וְדֶרֶךְ כָּל הָאֳנִיּוֹת, שֶׁבָּאוֹת וְשָׁבוֹת בְּשָׁלוֹם בִּשְׁתִיקוּת. וְהָאֳנִיָּה שֶׁיָּרַד בָּהּ יוֹנָה, הָיְתָה בְּצָרָה גְּדוֹלָה לְהִשָּׁבֵר, שֶׁנֶּאֱמַר: וַה' הֵטִיל רוּחַ גְּדוֹלָה אֶל הַיָּם (יונה א, ד). רַבִּי חֲנִינָא אָמַר, מִשִּׁבְעִים לְשׁוֹנוֹת הָיוּ בָּאֳנִיָּה, וְכָל אֶחָד וְאֶחָד אֱלֹהָיו בְּיָדוֹ. אָמְרוּ, הָאֱלֹהִים שֶׁיַּעֲנֶה וְיַצִּיל אוֹתָנוּ מִן הַצָּרָה הַזֹּאת, הוּא הָאֱלֹהִים. וְעָמְדוּ וְקָרְאוּ אִישׁ בְּשֵׁם אֱלֹהָיו, וְלֹא הוֹעִילוּ. יוֹנָה בְּצָרַת נַפְשׁוֹ נִרְדַּם וַיִּשַׁן. וּבָא אֵלָיו רַב הַחוֹבֵל, אָמַר לֵיהּ: הֲרֵי אָנוּ עוֹמְדִין בֵּין מָוֶת לְחַיִּים וְאַתָּה נִרְדָּם. מֵאֵי זֶה עַם אַתָּה. אָמַר לָהֶם: עִבְרִי אָנֹכִי (יונה א, ט). אָמְרוּ לוֹ: וַהֲלֹא שָׁמַעְנוּ כִּי אֱלֹהֵי הָעִבְרִים גָּדוֹל הוּא, קְרָא אֶל אֱלֹהֶיךָ (יונה א, ו), אוּלַי יַעֲשֶׂה לָנוּ כְּכָל נִפְלְאוֹתָיו שֶׁעָשָׂה לָכֶם בְּיַם סוּף. אָמַר לָהֶם: בִּשְׁבִילִי הַצָּרָה הַזֹּאת בָּאָה עֲלֵיכֶם, כִּי מִלְּפָנָיו אֲנִי בּוֹרֵחַ, כִּי חָשַׁבְתִּי כִּי אֵין בְּיַם כְּבוֹדוֹ, וְעַכְשָׁו אֲנִי רוֹאֶה כִּי בַּיָּם וּבַיַּבָּשָׁה כְּבוֹדוֹ. אָמַר לָהֶם: בִּשְׁבִילִי, שָׂאוּנִי וֶהֱטִילוּנִי אֶל הַיָּם וְיִשְׁתֹּק הַיָּם מֵעֲלֵיכֶם (יונה א, יב). רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, לֹא קִבְּלוּ הָאֲנָשִׁים מִן יוֹנָה לְהַפִּילוֹ לַיָּם, וְהִפִּילוּ גּוֹרָלוֹת, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: וְיַפִּילוּ גּוֹרָלוֹת וַיִּפֹּל הַגּוֹרָל עַל יוֹנָה (יונה א, ז). מֶה עָשׂוּ. נָטְלוּ אֶת הַכֵּלִים אֲשֶׁר בָּאֳנִיָּה וְהִשְׁלִיכוּ אוֹתָם לַיָּם לְהָקֵל מֵעֲלֵיהֶם, וְלֹא הוֹעִיל מְאוּמָה. בִּקְּשׁוּ לַחֲזֹר לַיַּבָּשָׁה וְלֹא יָכְלוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְיַחְתְּרוּ הָאֲנָשִׁים וְגוֹ' (יונה א, יג). מֶה עָשׂוּ. נָטְלוּ אֶת יוֹנָה וְעָמְדוּ עַל יַרְכְּתֵי הַסְּפִינָה וְאָמְרוּ, אֱלֹהֵי עוֹלָם ה', אֶל תִּתֵּן עָלֵינוּ דָּם נָקִי (יונה א, יד), שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִין מַה טִּיבוֹ שֶׁל זֶה הָאִישׁ, וְהוּא אוֹמֵר בְּפִיו, בִּשְׁבִילִי הַצָּרָה הַזֹּאת בָּאָה עֲלֵיכֶם. הֵטִילוּ אוֹתוֹ עַד אַרְכֻּבּוֹתָיו, וְעָמַד הַיָּם מִזַּעְפּוֹ. לָקְחוּ אוֹתוֹ אֶצְלָן, וְהַיָּם סוֹעֵר עֲלֵיהֶם. הֵטִילוּ אוֹתוֹ עַד טִבּוּרוֹ, וְעָמַד הַיָּם מִזַּעְפּוֹ. לָקְחוּ אוֹתוֹ אֶצְלָן, וְהָיָה סוֹעֵר עֲלֵיהֶם. הֵטִילוּ אוֹתוֹ כֻּלּוֹ, מִיָּד שָׁתַק הַיָּם מִזַּעְפּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּשְּׂאוּ אֶת יוֹנָה וַיַּטִּילוּהוּ וְגוֹ' (יונה א, טו). וַיְמַן ה' דָּג גָּדוֹל לִבְלֹעַ אֶת יוֹנָה וַיְהִי יוֹנָה בִּמְעֵי הַדָּג שְׁלֹשָׁה יָמִים וּשְׁלֹשָה לֵילוֹת (יונה ב, א). וְנִכְנַס יוֹנָה לְתוֹךְ פִּיו, כְּאָדָם שֶׁהוּא נִכְנַס לְבֵית הַכְּנֶסֶת גְּדוֹלָה. וְהָיוּ שְׁתֵּי עֵינָיו שֶׁל דָּג כְּחַלּוֹנוֹת מְפֻתָּחוֹת מְאִירוֹת לְיוֹנָה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, מַרְגָּלִית אַחַת תְּלוּיָה בְּמֵעָיו שֶׁל דָּג, וְהָיְתָה מְאִירָה לְיוֹנָה כַּשֶּׁמֶשׁ הַזֶּה שֶׁהוּא מֵאִיר בִּגְבוּרָתוֹ בַּצָּהֳרַיִם, וְהָיָה רוֹאֶה יוֹנָה כָּל מַה שֶּׁבַּיָּם וְשֶׁבַּתְּהוֹמוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: אוֹר זָרוּעַ לַצַּדִּיק וּלְיִשְׁרֵי לֵב שִׂמְחָה (תהלים צז, יא). אָמַר לוֹ הַדָּג לְיוֹנָה, אִי אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁבָּא זְמַנִּי לְהֵאָכֵל לְתוֹךְ פִּיו שֶׁל לִוְיָתָן. אָמַר לוֹ: הוֹלִיכֵנִי לְשָׁם וַאֲנִי מַצִּיל אוֹתְךָ וְאֶת נַפְשִׁי. הוֹלִיכוֹ אֵצֶל לִוְיָתָן. אָמַר לוֹ לַלִּוְיָתָן, בִּשְׁבִילְךָ בָּאתִי לִרְאוֹת מְדוֹרְךָ בַּיָּם. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁאֲנִי עָתִיד לֵירֵד לִתֵּן חֶבֶל בְּצַוָּארְךָ וְלַעֲלוֹת אוֹתְךָ לִסְעוּדָה גְּדוֹלָה שֶׁל צַדִּיקִים. הֶרְאָהוּ חוֹתָמוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ, הִבִּיט לַבְּרִית וְרָאָהוּ לִוְיָתָן וּבָרַח מַהֲלַךְ שְׁנֵי יָמִים לִפְנֵי יוֹנָה. אָמַר לוֹ לַדָּג, הֲרֵינִי הִצַּלְתִּיךָ מִפִּיו שֶׁל לִוְיָתָן, הַרְאֵנִי כָּל מַה שֶּׁבַּיָּם וּבַתְּהוֹמוֹת. וְהֶרְאָהוּ נָהָר גָּדוֹל שֶׁל מֵימֵי אוֹקְיָנוֹס, שֶׁנֶּאֱמַר: תְּהוֹם יְסוֹבְבֵנִי (יונה ב, ו). וְהֶרְאָהוּ שְׁבִילֵי יַם סוּף שֶׁעָבְרוּ יִשְׂרָאֵל בְּתוֹכָם, שֶׁנֶּאֱמַר: סוּף חָבוּשׁ לְרֹאשִׁי (יונה ב, ו). וְהֶרְאָהוּ מָקוֹם שֶׁמִּשְׁבְּרֵי הַיָּם וְגַלָּיו יוֹצְאִין, שֶׁנֶּאֱמַר: כָּל מִשְׁבָּרֶיךָ וְגַלֶּיךָ עָלַי עָבָרוּ (יונה ב, ד). וְהֶרְאָהוּ עַמּוּדֵי אֶרֶץ בִּמְכוֹנֶיהָ, שֶׁנֶּאֱמַר: הָאָרֶץ בְּרִחֶיהָ בַעֲדִי לְעוֹלָם (יונה ב, ז). וְהֶרְאָהוּ שְׁאוֹל תַּחְתִּית, שֶׁנֶּאֱמַר: וַתַּעַל מִשַּׁחַת חַיַּי, ה' אֱלֹהַי (יונה ב, ז). וְהֶרְאָהוּ גֵּיהִנָּם, דִּכְתִיב: מִבֶּטֶן שְׁאוֹל שַׁוְעָתִי שָׁמַעְתָּ קוֹלִי (יונה ב, ג). וְהֶרְאָהוּ תַּחַת הֵיכַל ה', שֶׁנֶּאֱמַר: לְקִצְבֵי הָרִים יָרַדְתִּי (יונה ב, ז). מִכָּאן אָנוּ לְמֵדִים, שֶׁיְּרוּשָׁלַיִם עַל שִׁבְעָה הָרִים עוֹמֶדֶת. וְרָאָה שָׁם אֶבֶן שְׁתִיָּה קְבוּעָה בַּתְּהוֹמוֹת. וְרָאָה שָׁם בְּנֵי קֹרַח עוֹמְדִין וּמִתְפַּלְּלִין עָלֶיהָ. אָמַר לוֹ לְיוֹנָה, הֲרֵי אַתָּה עוֹמֵד תַּחַת הֵיכַל ה', הִתְפַּלֵּל וְאַתָּה נַעֲנֶה. מִיָּד אָמַר יוֹנָה לַדָּג, עֲמֹד בִּמְקוֹם עָמְדְךָ, שֶׁאֲנִי מְבַקֵּשׁ לְהִתְפַּלֵּל תְּפִלָּה. וְעָמַד הַדָּג. וְהִתְחִיל יוֹנָה לְהִתְפַּלֵּל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, נִקְרֵאתָ מוֹרִיד וּמַעֲלֶה, הֲרֵי יָרַדְתִּי, הַעֲלֵנִי. נִקְרֵאתָ מֵמִית וּמְחַיֶּה, הֲרֵי הִגַּעְתָּ נַפְשִׁי לָמוּת, הַחֲיֵינִי. וְלֹא נַעֲנָה. עַד שֶׁיָּצָא מִפִּיו, אֲשֶׁר נָדַרְתִּי אֲשַׁלֵּמָה וְגוֹ' (יונה ב, י). אֲשֶׁר נָדַרְתִּי לַעֲלוֹת אֶת לִוְיָתָן וּלְהַעֲלוֹתוֹ לְפָנֶיךָ, אֲשַׁלֵּם בְּיוֹם יְשׁוּעַת יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: וַאֲנִי בְּקוֹל תּוֹדָה אֶזְבְּחָה לָךְ אֲשֶׁר נָדַרְתִּי (יונה ב, י). מִיַּד רָמַז הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְהֵקִיא אֶת יוֹנָה לַיַּבָּשָׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר ה' לַדָּג וַיָּקֵא אֶת יוֹנָה אֶל הַיַּבָּשָׁה (יונה ב, יא). וַיִּרְאוּ הַמַּלָּחִים אֶת כָּל הַנִּסִּים וְהָאוֹתוֹת וְהַנִּפְלָאוֹת הַגְּדוֹלִים שֶׁעָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִם יוֹנָה, וְעָמְדוּ וְהִשְׁלִיכוּ אִישׁ אֱלֹהָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: מְשַׁמְּרִים הַבְלֵי שָׁוְא חַסְדָּם יַעֲזֹבוּ (יונה ב, ט). וְחָזְרוּ לְיָפוֹ וְעָלוּ לִירוּשָׁלַיִם וּמָלוּ אֶת בְּשַׂר עָרְלָתָם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּרְאוּ הָאֲנָשִׁים יִרְאָה גְּדוֹלָה אֶת ה' וְיִזְבְּחוּ זֶבַח לַה' וְיִדְּרוּ נְדָרִים (שם א, טז). וְכִי זָבְחוּ זֶבַח. אֶלָּא בְּרִית מִילָה, שֶׁהוּא כְּדַם זֶבַח. וְנָדְרוּ כָּל אִישׁ מֵהֶם לְהָבִיא אֶת בָּנָיו וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ לֵאלֹהֵי יוֹנָה, וְנָדְרוּ וְשִׁלְּמוּ, וַעֲלֵיהֶם הוּא אוֹמֵר, אֶת הַגֵּרִים גֵּרֵי הַצֶּדֶק. וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה. לָמָּה אָמַר וַיִּקְרָא. אֶלָּא בִּשְׁבִיל שֶׁאָמַר לְמַעְלָה, וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד, כְּשֶׁשָּׁרְתָה הַשְּׁכִינָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד, וְלֹא יָכֹל לָבוֹא, לְפִי שֶׁשָּׁכַן עָלָיו הֶעָנָן, וּלְפִיכָךְ קְרָאוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵאֹהֶל מוֹעֵד. לֵאמֹר. מַהוּ לֵאמֹר, לֵאמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן. לָמָּה אָמַר אָדָם וְלֹא אָמַר אִישׁ. יִרְצֶה לוֹמַר, כִּי יֶחְטָא הָאָדָם, כְּמוֹ אָדָם הָרִאשׁוֹן שֶׁהִתְחִיל לַחֲטֹא, יַקְרִיב קָרְבָּן. לָמָּה נֶאֱמַר מִן הַבְּהֵמָה, כְּשֶׁאָמַר מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן. אֶלָּא יִרְצֶה לוֹמַר, לְהַבְדִּילָן מִן הַבְּהֵמָה, שֶׁלֹּא יֵרֵד נַפְשׁוֹ לִשְׁאוֹל תַּחְתִּית כְּמוֹ הַבְּהֵמָה שֶׁיּוֹרֶדֶת נַפְשָׁהּ לְמַטָּה לָאָרֶץ, כְּמַה שֶּׁנֶּאֱמַר: מִי יוֹדֵעַ נֶפֶשׁ הָאָדָם הָעוֹלָה הִיא לְמַעְלָה וְנֶפֶשׁ הַבְּהֵמָה הַיּוֹרֶדֶת הִיא לְמַטָּה (קהלת ג, כא). וְכֵן אֵין אָדָם יוֹדֵעַ. אֶלָּא כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב, מִי יוֹדֵעַ יָשׁוּב וְנִחַם הָאֱלֹהִים (יואל ב, יד). וְזֶה פִּתְרוֹנוֹ, מִי יוֹדֵעַ שֶׁהוּא חוֹטֵא, יָשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים וִיכַפֵּר לוֹ עַל כָּל עֲוֹנוֹתָיו. מַהוּ וְנִחַם, אֶלָּא וַיִּנָּחֵם עַל הָרָעָה שֶׁדִּבֵּר לַעֲשׂוֹת לוֹ. וְכֵן הוּא אוֹמֵר, מִי הוּא שֶׁיּוֹדֵעַ וְיָבִין וְיֵשׁ לוֹ דַּעַת וּבִינָה, יָבִין וְיֵדַע כִּי נֶפֶשׁ הָאָדָם עוֹלָה הִיא לְמַעְלָה לַמָּקוֹם שֶׁנִּגְזְרָה מִשָּׁם, וְרוּחַ הַבְּהֵמָה יוֹרֶדֶת הִיא לְמַטָּה לָאָרֶץ. שֶׁכֵּן אָמַר שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם, וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ (קהלת יב, ז). וְאֵי זֶה רוּחַ שֶׁתָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ. אֵלּוּ רוּחוֹת הַצַּדִּיקִים וְהַחֲסִידִים וּבַעֲלֵי תְּשׁוּבָה שֶׁעוֹמְדִין לְפָנָיו בְּמַעֲלָה גְּדוֹלָה, וְהוּא הַחַיִּים שֶׁאֵין עִמָּהּ מָוֶת, וְהַטּוֹבָה שֶׁאֵין עִמָּהּ רָעָה. הוּא שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה, לְמַעַן יִיטַב לָךְ (דברים כב, ז), לְעוֹלָם. וּמִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמַדְנוּ, לְמַעַן יִיטַב, לְעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ טוֹב. וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים (שם), לְעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ אָרֹךְ. וּשְׂכַר הַצַּדִּיקִים הוּא, שֶׁיִּזְכּוּ וְיִחְיוּ לְטוֹבָה. אַשְׁרֵי הָאִישׁ שֶׁזָּכָה לְטוֹבָה וּלְעֹנֶג. הַמָּקוֹם יְזַכֵּנוּ לְהִתְעַנֵּג בָּהּ עִם הַצַּדִּיקִים. וּכְבָר הוֹדִיעוּנוּ חֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים, שֶׁטּוֹבוֹת חַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא, אֵין כֹּחַ בָּאָדָם לְדָרְשָׁהּ וּלְאָמְרָהּ, וְאֵין יוֹדֵעַ גָּדְלָהּ וְיָפְיָהּ וְעָצְמָהּ, כִּי אֵין לָהּ עֵרֶךְ וְלֹא דִּמְיוֹן וּדְמוּת. וְכֵן אָמַר הַכָּתוּב, עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לוֹ (ישעיה סד, ג). כְּלוֹמַר, הַטּוֹבָה שֶׁלֹּא רָאָה אוֹתָהּ עַיִן זוּלָתְךָ אֱלֹהִים. וְזֶה שֶׁקָּרְאוּ אוֹתוֹ חֲכָמִים הָעוֹלָם הַבָּא, לֹא מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ מָצוּי עַתָּה. אֲבָל לָנוּ שֶׁהַיּוֹם בָּעוֹלָם הַזֶּה, יֵשׁ לָבוֹא. וּלְפִיכָךְ אוֹמֵר, הָעוֹלָם הַבָּא, לְאַחַר שֶׁיּוֹצֵא אָדָם מֵעוֹלָם הַזֶּה. וּמִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁזֶּה הָעוֹלָם אָבֵד וְאַחַר כָּךְ יָבוֹא הָעוֹלָם הַבָּא, אֵין הַדָּבָר כֵּן. אֶלָּא שֶׁהַצַּדִּיקִים כְּשֶׁיּוֹצְאִים מֵעוֹלָם, מִיָּד עוֹלִים וְעוֹמְדִים בְּמַעֲלָה זוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִירֵאֶיךָ פָּעַלְתָּ לַחוֹסִים בָּךְ (תהלים לא, כ). וְשֶׁל רְשָׁעִים, שׁוֹטְטוֹת בְּכָל הָעוֹלָם, וְלֹא יִמְצְאוּ מָנוֹחַ לְכַף רַגְלֵיהֶם, וְאֵינָהּ עוֹלָה לַמָּקוֹם שֶׁנִּגְזְרָה מִשָּׁם עַד שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, עַד שֶׁיִּכְלֶה הַגּוּף. מַה הִיא עוֹשָׂה. הוֹלֶכֶת וְחוֹזֶרֶת עַל הַקֶּבֶר, וְקָשָׁה עָלֶיהָ רְאִיַּת הַגּוּף נִרְקָב וְשֶׁהוּא רִמָּה וְתוֹלֵעָה. וּלְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְאָדָם שֶׁהָיָה לוֹ בַּיִת נָאֶה וְנוֹפֵל. מַה הוּא עוֹשֶׂה. הוֹלֵךְ וְרוֹאֶה אוֹתוֹ בְּכָל יוֹם שֶׁצּוֹמֵחַ בּוֹ קוֹצִים, וְכֻסּוּ פָּנָיו חֲרוּלִים וְגֶדֶר אֲבָנָיו נֶהֶרְסָה, וּבוֹכֶה וּמִתְאַבֵּל עָלָיו בִּשְׁבִיל שֶׁהוּא רוֹאֶה כָּךְ. וְכֵן הוּא הָרוּחַ שׁוֹטֵט בְּכָל הָעוֹלָם וְחוֹזֵר לַקֶּבֶר. וְכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: קָשָׁה רִמָּה לַמֵּת, כְּמַחַט בַּבָּשָׂר הַחָי. וּמִנַּיִן שֶׁהַנֶּפֶשׁ מִתְאַבֶּלֶת עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: אַךְ בְּשָׂרוֹ עָלָיו יִכְאַב וְנַפְשׁוֹ עָלָיו תֶּאֱבַל (איוב יד, כב). הֱוֵי, הַבְּהֵמָה וִיאַבֵּד כִּבְהֵמָה. וּלְפִיכָךְ אָמַר, מִן הַבְּהֵמָה. וְאָמַר, מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן, לְפִי שֶׁיַּקְרִיבוּ מִן הַצֹּאן וּמִן הַבָּקָר, כְּדֵי שֶׁלֹּא תֵּרֵד נַפְשׁוֹ לְמַטָּה כִּבְהֵמָה. וְלָמָּה קְרֵיבִין קָרְבָּן מִן הָעוֹף וּמִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הַצֹּאן וּמִן הָעִזִּים וְלֹא מִן הַדָּגִים, שֶׁנֶּאֱמַר: אִם מִן הָעוֹף עוֹלָה קָרְבָּנוֹ, אֶלָּא בִּשְׁבִיל שֶׁהֵם בָּשָׂר וָדָם כְּמוֹ הָאָדָם וְיוֹצְאִין מִבֶּטֶן אִמָּן כְּמוֹ הָאָדָם, מְכַפְּרִים עַל הָאָדָם. אֲבָל הַדָּגִים, בֵּיצִים הֵם וְיוֹצְאִין מֵהֶן וְחַיִּין. אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: כָּל דְּמוּת שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּיַּבָּשָׁה, בָּרָא בַּיָּם בַּדָּגִים. רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, מְמֻנֶּה הָיָה הַדָּג מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית לִבְלֹעַ אֶת יוֹנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְמַן ה' דָּג גָּדוֹל (יונה ב, א). בְּיוֹם חֲמִישִׁי בָּרַח יוֹנָה מִפְּנֵי אֱלֹהָיו. וְלָמָּה בָּרַח. אֶלָּא שֶׁפַּעַם רִאשׁוֹנָה, שְׁלָחוֹ לְהָשִׁיב אֶת גְּבוּל יִשְׂרָאֵל וְעָמְדוּ דְּבָרָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: הוּא הֵשִׁיב אֶת גְּבוּל יִשְׂרָאֵל (מ״ב יד, כה). פַּעַם שְׁנִיָּה, שְׁלָחוֹ לִירוּשָׁלַיִם לְהַחֲרִיבָהּ, וְעָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּרֹב רַחֲמָיו וְנִחַם עַל הָרָעָה וְלֹא חָרְבָה, וְהָיוּ קוֹרִין אוֹתוֹ נְבִיא הַשֶּׁקֶר. פַּעַם שְׁלִישִׁית, שְׁלָחוֹ אֶל נִינְוֶה לְהַחְרִיבָהּ. דָּן יוֹנָה דִּין בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ. אָמַר יוֹנָה, אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁהַגּוֹיִם קְרוֹבֵי תְּשׁוּבָה הֵם. עַכְשָׁו אִם אֵלֵךְ בִּשְׁלִיחוּתוֹ, מִיָּד יַעֲשׂוּ תְּשׁוּבָה, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד. וּבְעֵת שֶׁיַּעֲשׂוּ תְּשׁוּבָה, מִיָּד יְרַחֵם, וְיִקְצֹף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל יִשְׂרָאֵל כְּמוֹ שֶׁעָשָׂה בִּימֵי סַנְחֵרִיב כְּשֶׁבָּא רַבְשָׁקֵה לְחָרֵף אֱלֹהִים חַיִּים, אָמַר, אָמַרְתָּ אַךְ דְּבַר שְׂפָתַיִם, עֵצָה וּגְבוּרָה לַמִּלְחָמָה, עַתָּה עַל מִי בָּטַחְתָּ כִּי מָרַדְתָּ בִּי (מ״ב יח, כ). וְכִי תֹּאמְרוּן אֵלַי אֶל ה' אֱלֹהֵינוּ בָּטַחְנוּ, הֲלֹא הוּא אֲשֶׁר הֵסִיר חִזְקִיָּהוּ אֶת בָּמֹתָיו וְאֶת מִזְבְּחֹתָיו (מ״ב יח, כב). מֶה עָשָׂה חִזְקִיָּהוּ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה. וַיִּתְפַּלֵּל חִזְקִיָּהוּ לִפְנֵי ה' וַיֹּאמֶר, ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יוֹשֵׁב הַכְּרוּבִים, אַתָּה הוּא הָאֱלֹהִים לְבַדְּךָ לְכָל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ, אַתָּה עָשִׂיתָ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, הַטֵּה ה' אָזְנְךָ וּשְׁמַע, פְּקַח ה' עֵינֶיךָ וּרְאֵה וּשְׁמַע אֶת דִּבְרֵי סַנְחֵרִיב אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ לְחָרֵף אֱלֹהִים חָי (מ״ב יט, טו-טז). וַיִּשְׁלַח יְשַׁעְיָהוּ בֶּן אָמוֹץ אֶל חִזְקִיָּהוּ לֵאמֹר, כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הִתְפַּלַּלְתָּ אֵלַי אֶל סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ אַשּׁוּר שָׁמַעְתִּי (מ״ב יט, כ). הִנְנִי נוֹתֵן בּוֹ רוּחַ וְגוֹ' (מ״ב יט, ז), וּבָא וְדַבַּר עִמֵּיהּ אַרְבַּע מֵאָה מַלְכִין אֲחִידֵי סַיְפִין וְרוֹמַחִין וְגוֹ'. וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֵּצֵא מַלְאַךְ ה' וַיַּךְ בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר מֵאָה שְׁמוֹנִים וַחֲמִשָּׁה אֶלֶף וְיַשְׁכִּימוּ בַּבֹּקֶר וְהִנֵּה כֻלָּם פְּגָרִים מֵתִים, וַיִּסַּע וַיֵּלֵךְ וַיָּשָׁב סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ אַשּׁוּר וַיֵּשֶׁב בְּנִינְוֵה (מ״ב יט, לה-לו). אָמַר לַחֲכָמִים, לָמָּה אַהֲבָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִם יִשְׂרָאֵל יוֹתֵר מִכָּל אֻמּוֹת הָעוֹלָם. אָמְרוּ לוֹ: אַבָּא זָקֵן הָיָה לָהֶם וּשְׁמוֹ אַבְרָהָם וּבָא לִשְׁחֹט בְּנוֹ לְהַעֲלוֹתוֹ עוֹלָה. אָמַר לָהֶם: שְׁחָטוֹ, אָמְרוּ לוֹ: לָאו. אָמַר לָהֶן, הוּא עַל שֶׁהָיָה רְצוֹנוֹ לְשָׁחְטוֹ, הָיָה אַהֲבָה בֵּינוֹ לְבֵין אֱלֹהָיו. אָמַר, אֲנִי אֶשְׁחֹט אֶת בְּנִי וְאַעֲלֵהוּ לוֹ לְעוֹלָה. וְכֵן עָשָׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּקַּח אֶת בְּנוֹ הַבְּכוֹר אֲשֶׁר יִמְלֹךְ תַּחְתָּיו וַיַּעֲלֵהוּ עוֹלָה (שם ג, כז). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מָה אֻמּוֹת הָעוֹלָם שֶׁלֹּא נָתַתִּי לָהֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים, הֵם עוֹשִׂים לִשְׁמִי, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּכָל מָקוֹם מֻקְטָר מֻגָּשׁ לִשְׁמִי וְגוֹ' (מלאכי א, יא). מִיָּד, וַיְהִי קֶצֶף גָּדוֹל עַל יִשְׂרָאֵל (מ״ב ג, כז). לְפִיכָךְ אָמַר יוֹנָה, הַגּוֹיִם מִיָּד יַעֲשׂוּ תְּשׁוּבָה וְיִהְיֶה רֻגְזוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל יִשְׂרָאֵל. שֶׁיֹּאמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הַגּוֹיִם שֶׁלֹּא נָתַתִּי לָהֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים, בְּעֵת שֶׁאֲנִי גּוֹזֵר עֲלֵיהֶם גְּזֵרָה וְהֵם יוֹדְעִים, מִיָּד הֵם שָׂבִים. וְיִשְׂרָאֵל לֹא כֵן, שֶׁבְּכָל עֵת אֲנִי שׁוֹלֵחַ לָהֶם נְבִיאַי, וְהֵם קְשֵׁי עֹרֶף. וּלְפִיכָךְ, וַיְהִי קֶצֶף גָּדוֹל. וְלֹא עוֹד שֶׁיִּשְׂרָאֵל קוֹרִין לוֹ נְבִיא שֶׁקֶר, אֶלָּא אַף אֻמּוֹת הָעוֹלָם קוֹרִין לוֹ כֵן אָמַר יוֹנָה, אֲנִי בּוֹרֵחַ מִלְּפָנָיו לְמָקוֹם שֶׁאֵין שָׁם כְּבוֹדוֹ. מָה אֶעֱשֶׂה. אִם אֶעֱלֶה לַשָּׁמַיִם, שָׁם כְּבוֹדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: עַל הַשָּׁמַיִם כְּבוֹדוֹ (תהלים קיג, ד). וְאִם עַל הָאָרֶץ, שָׁם כְּבוֹדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ (ישעיה ו, ג). הֲרֵינִי בּוֹרֵחַ לַיָּם, שֶׁאֵין נֶאֱמָר שָׁם כְּבוֹדוֹ. יָרַד לְיָפוֹ וְלֹא מָצָא שָׁם אֳנִיָּה לֵירֵד. וְהָאֳנִיָּה שֶׁיָּרַד בָּהּ יוֹנָה הָיְתָה רְחוֹקָה מִיָּפוֹ מַהֲלַךְ שְׁנֵי יָמִים, לְנַסּוֹת אֶת יוֹנָה. מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. הֵבִיא סַעַר גָּדוֹל בַּיָּם וְהֶחְזִירָם לְיָפוֹ, וְרָאָה יוֹנָה וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ, וְאָמַר, עַכְשָׁו אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁדַּרְכִּי מְיֻשֶּׁרֶת לְפָנַי. וְהוּא לֹא יָדַע כִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְסַבֵּב הַדָּבָר לְהוֹדִיעוֹ שֶׁשָּׁם כְּבוֹדוֹ. אָמַר לָהֶם: אָבוֹא עִמָּכֶם. וְדֶרֶךְ כָּל הָאֳנִיּוֹת כְּשֶׁאָדָם יוֹצֵא מֵהֶן, הוּא נוֹתֵן שְׂכָרוֹ. וְיוֹנָה בְּשִׂמְחַת לִבּוֹ הִקְדִּים וְנָתַן שְׂכָרוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיָּקָם יוֹנָה לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה מִלִּפְנֵי ה' (יונה א, ג). פָּרְשׁוּ מַהֲלַךְ יוֹם אֶחָד, וּבָא עֲלֵיהֶם סַעַר גָּדוֹל בַּיָּם מִיְמִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם. וְדֶרֶךְ כָּל הָאֳנִיּוֹת, שֶׁבָּאוֹת וְשָׁבוֹת בְּשָׁלוֹם בִּשְׁתִיקוּת. וְהָאֳנִיָּה שֶׁיָּרַד בָּהּ יוֹנָה, הָיְתָה בְּצָרָה גְּדוֹלָה לְהִשָּׁבֵר, שֶׁנֶּאֱמַר: וַה' הֵטִיל רוּחַ גְּדוֹלָה אֶל הַיָּם (יונה א, ד). רַבִּי חֲנִינָא אָמַר, מִשִּׁבְעִים לְשׁוֹנוֹת הָיוּ בָּאֳנִיָּה, וְכָל אֶחָד וְאֶחָד אֱלֹהָיו בְּיָדוֹ. אָמְרוּ, הָאֱלֹהִים שֶׁיַּעֲנֶה וְיַצִּיל אוֹתָנוּ מִן הַצָּרָה הַזֹּאת, הוּא הָאֱלֹהִים. וְעָמְדוּ וְקָרְאוּ אִישׁ בְּשֵׁם אֱלֹהָיו, וְלֹא הוֹעִילוּ. יוֹנָה בְּצָרַת נַפְשׁוֹ נִרְדַּם וַיִּשַׁן. וּבָא אֵלָיו רַב הַחוֹבֵל, אָמַר לֵיהּ: הֲרֵי אָנוּ עוֹמְדִין בֵּין מָוֶת לְחַיִּים וְאַתָּה נִרְדָּם. מֵאֵי זֶה עַם אַתָּה. אָמַר לָהֶם: עִבְרִי אָנֹכִי (יונה א, ט). אָמְרוּ לוֹ: וַהֲלֹא שָׁמַעְנוּ כִּי אֱלֹהֵי הָעִבְרִים גָּדוֹל הוּא, קְרָא אֶל אֱלֹהֶיךָ (יונה א, ו), אוּלַי יַעֲשֶׂה לָנוּ כְּכָל נִפְלְאוֹתָיו שֶׁעָשָׂה לָכֶם בְּיַם סוּף. אָמַר לָהֶם: בִּשְׁבִילִי הַצָּרָה הַזֹּאת בָּאָה עֲלֵיכֶם, כִּי מִלְּפָנָיו אֲנִי בּוֹרֵחַ, כִּי חָשַׁבְתִּי כִּי אֵין בְּיַם כְּבוֹדוֹ, וְעַכְשָׁו אֲנִי רוֹאֶה כִּי בַּיָּם וּבַיַּבָּשָׁה כְּבוֹדוֹ. אָמַר לָהֶם: בִּשְׁבִילִי, שָׂאוּנִי וֶהֱטִילוּנִי אֶל הַיָּם וְיִשְׁתֹּק הַיָּם מֵעֲלֵיכֶם (יונה א, יב). רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, לֹא קִבְּלוּ הָאֲנָשִׁים מִן יוֹנָה לְהַפִּילוֹ לַיָּם, וְהִפִּילוּ גּוֹרָלוֹת, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: וְיַפִּילוּ גּוֹרָלוֹת וַיִּפֹּל הַגּוֹרָל עַל יוֹנָה (יונה א, ז). מֶה עָשׂוּ. נָטְלוּ אֶת הַכֵּלִים אֲשֶׁר בָּאֳנִיָּה וְהִשְׁלִיכוּ אוֹתָם לַיָּם לְהָקֵל מֵעֲלֵיהֶם, וְלֹא הוֹעִיל מְאוּמָה. בִּקְּשׁוּ לַחֲזֹר לַיַּבָּשָׁה וְלֹא יָכְלוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְיַחְתְּרוּ הָאֲנָשִׁים וְגוֹ' (יונה א, יג). מֶה עָשׂוּ. נָטְלוּ אֶת יוֹנָה וְעָמְדוּ עַל יַרְכְּתֵי הַסְּפִינָה וְאָמְרוּ, אֱלֹהֵי עוֹלָם ה', אֶל תִּתֵּן עָלֵינוּ דָּם נָקִי (יונה א, יד), שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִין מַה טִּיבוֹ שֶׁל זֶה הָאִישׁ, וְהוּא אוֹמֵר בְּפִיו, בִּשְׁבִילִי הַצָּרָה הַזֹּאת בָּאָה עֲלֵיכֶם. הֵטִילוּ אוֹתוֹ עַד אַרְכֻּבּוֹתָיו, וְעָמַד הַיָּם מִזַּעְפּוֹ. לָקְחוּ אוֹתוֹ אֶצְלָן, וְהַיָּם סוֹעֵר עֲלֵיהֶם. הֵטִילוּ אוֹתוֹ עַד טִבּוּרוֹ, וְעָמַד הַיָּם מִזַּעְפּוֹ. לָקְחוּ אוֹתוֹ אֶצְלָן, וְהָיָה סוֹעֵר עֲלֵיהֶם. הֵטִילוּ אוֹתוֹ כֻּלּוֹ, מִיָּד שָׁתַק הַיָּם מִזַּעְפּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּשְּׂאוּ אֶת יוֹנָה וַיַּטִּילוּהוּ וְגוֹ' (יונה א, טו). וַיְמַן ה' דָּג גָּדוֹל לִבְלֹעַ אֶת יוֹנָה וַיְהִי יוֹנָה בִּמְעֵי הַדָּג שְׁלֹשָׁה יָמִים וּשְׁלֹשָה לֵילוֹת (יונה ב, א). וְנִכְנַס יוֹנָה לְתוֹךְ פִּיו, כְּאָדָם שֶׁהוּא נִכְנַס לְבֵית הַכְּנֶסֶת גְּדוֹלָה. וְהָיוּ שְׁתֵּי עֵינָיו שֶׁל דָּג כְּחַלּוֹנוֹת מְפֻתָּחוֹת מְאִירוֹת לְיוֹנָה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, מַרְגָּלִית אַחַת תְּלוּיָה בְּמֵעָיו שֶׁל דָּג, וְהָיְתָה מְאִירָה לְיוֹנָה כַּשֶּׁמֶשׁ הַזֶּה שֶׁהוּא מֵאִיר בִּגְבוּרָתוֹ בַּצָּהֳרַיִם, וְהָיָה רוֹאֶה יוֹנָה כָּל מַה שֶּׁבַּיָּם וְשֶׁבַּתְּהוֹמוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: אוֹר זָרוּעַ לַצַּדִּיק וּלְיִשְׁרֵי לֵב שִׂמְחָה (תהלים צז, יא). אָמַר לוֹ הַדָּג לְיוֹנָה, אִי אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁבָּא זְמַנִּי לְהֵאָכֵל לְתוֹךְ פִּיו שֶׁל לִוְיָתָן. אָמַר לוֹ: הוֹלִיכֵנִי לְשָׁם וַאֲנִי מַצִּיל אוֹתְךָ וְאֶת נַפְשִׁי. הוֹלִיכוֹ אֵצֶל לִוְיָתָן. אָמַר לוֹ לַלִּוְיָתָן, בִּשְׁבִילְךָ בָּאתִי לִרְאוֹת מְדוֹרְךָ בַּיָּם. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁאֲנִי עָתִיד לֵירֵד לִתֵּן חֶבֶל בְּצַוָּארְךָ וְלַעֲלוֹת אוֹתְךָ לִסְעוּדָה גְּדוֹלָה שֶׁל צַדִּיקִים. הֶרְאָהוּ חוֹתָמוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ, הִבִּיט לַבְּרִית וְרָאָהוּ לִוְיָתָן וּבָרַח מַהֲלַךְ שְׁנֵי יָמִים לִפְנֵי יוֹנָה. אָמַר לוֹ לַדָּג, הֲרֵינִי הִצַּלְתִּיךָ מִפִּיו שֶׁל לִוְיָתָן, הַרְאֵנִי כָּל מַה שֶּׁבַּיָּם וּבַתְּהוֹמוֹת. וְהֶרְאָהוּ נָהָר גָּדוֹל שֶׁל מֵימֵי אוֹקְיָנוֹס, שֶׁנֶּאֱמַר: תְּהוֹם יְסוֹבְבֵנִי (יונה ב, ו). וְהֶרְאָהוּ שְׁבִילֵי יַם סוּף שֶׁעָבְרוּ יִשְׂרָאֵל בְּתוֹכָם, שֶׁנֶּאֱמַר: סוּף חָבוּשׁ לְרֹאשִׁי (יונה ב, ו). וְהֶרְאָהוּ מָקוֹם שֶׁמִּשְׁבְּרֵי הַיָּם וְגַלָּיו יוֹצְאִין, שֶׁנֶּאֱמַר: כָּל מִשְׁבָּרֶיךָ וְגַלֶּיךָ עָלַי עָבָרוּ (יונה ב, ד). וְהֶרְאָהוּ עַמּוּדֵי אֶרֶץ בִּמְכוֹנֶיהָ, שֶׁנֶּאֱמַר: הָאָרֶץ בְּרִחֶיהָ בַעֲדִי לְעוֹלָם (יונה ב, ז). וְהֶרְאָהוּ שְׁאוֹל תַּחְתִּית, שֶׁנֶּאֱמַר: וַתַּעַל מִשַּׁחַת חַיַּי, ה' אֱלֹהַי (יונה ב, ז). וְהֶרְאָהוּ גֵּיהִנָּם, דִּכְתִיב: מִבֶּטֶן שְׁאוֹל שַׁוְעָתִי שָׁמַעְתָּ קוֹלִי (יונה ב, ג). וְהֶרְאָהוּ תַּחַת הֵיכַל ה', שֶׁנֶּאֱמַר: לְקִצְבֵי הָרִים יָרַדְתִּי (יונה ב, ז). מִכָּאן אָנוּ לְמֵדִים, שֶׁיְּרוּשָׁלַיִם עַל שִׁבְעָה הָרִים עוֹמֶדֶת. וְרָאָה שָׁם אֶבֶן שְׁתִיָּה קְבוּעָה בַּתְּהוֹמוֹת. וְרָאָה שָׁם בְּנֵי קֹרַח עוֹמְדִין וּמִתְפַּלְּלִין עָלֶיהָ. אָמַר לוֹ לְיוֹנָה, הֲרֵי אַתָּה עוֹמֵד תַּחַת הֵיכַל ה', הִתְפַּלֵּל וְאַתָּה נַעֲנֶה. מִיָּד אָמַר יוֹנָה לַדָּג, עֲמֹד בִּמְקוֹם עָמְדְךָ, שֶׁאֲנִי מְבַקֵּשׁ לְהִתְפַּלֵּל תְּפִלָּה. וְעָמַד הַדָּג. וְהִתְחִיל יוֹנָה לְהִתְפַּלֵּל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, נִקְרֵאתָ מוֹרִיד וּמַעֲלֶה, הֲרֵי יָרַדְתִּי, הַעֲלֵנִי. נִקְרֵאתָ מֵמִית וּמְחַיֶּה, הֲרֵי הִגַּעְתָּ נַפְשִׁי לָמוּת, הַחֲיֵינִי. וְלֹא נַעֲנָה. עַד שֶׁיָּצָא מִפִּיו, אֲשֶׁר נָדַרְתִּי אֲשַׁלֵּמָה וְגוֹ' (יונה ב, י). אֲשֶׁר נָדַרְתִּי לַעֲלוֹת אֶת לִוְיָתָן וּלְהַעֲלוֹתוֹ לְפָנֶיךָ, אֲשַׁלֵּם בְּיוֹם יְשׁוּעַת יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: וַאֲנִי בְּקוֹל תּוֹדָה אֶזְבְּחָה לָךְ אֲשֶׁר נָדַרְתִּי (יונה ב, י). מִיַּד רָמַז הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְהֵקִיא אֶת יוֹנָה לַיַּבָּשָׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר ה' לַדָּג וַיָּקֵא אֶת יוֹנָה אֶל הַיַּבָּשָׁה (יונה ב, יא). וַיִּרְאוּ הַמַּלָּחִים אֶת כָּל הַנִּסִּים וְהָאוֹתוֹת וְהַנִּפְלָאוֹת הַגְּדוֹלִים שֶׁעָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִם יוֹנָה, וְעָמְדוּ וְהִשְׁלִיכוּ אִישׁ אֱלֹהָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: מְשַׁמְּרִים הַבְלֵי שָׁוְא חַסְדָּם יַעֲזֹבוּ (יונה ב, ט). וְחָזְרוּ לְיָפוֹ וְעָלוּ לִירוּשָׁלַיִם וּמָלוּ אֶת בְּשַׂר עָרְלָתָם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּרְאוּ הָאֲנָשִׁים יִרְאָה גְּדוֹלָה אֶת ה' וְיִזְבְּחוּ זֶבַח לַה' וְיִדְּרוּ נְדָרִים (שם א, טז). וְכִי זָבְחוּ זֶבַח. אֶלָּא בְּרִית מִילָה, שֶׁהוּא כְּדַם זֶבַח. וְנָדְרוּ כָּל אִישׁ מֵהֶם לְהָבִיא אֶת בָּנָיו וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ לֵאלֹהֵי יוֹנָה, וְנָדְרוּ וְשִׁלְּמוּ, וַעֲלֵיהֶם הוּא אוֹמֵר, אֶת הַגֵּרִים גֵּרֵי הַצֶּדֶק.

  • משל זה, אם לא היה נברא האדם בעל בשר ואברים פחותים, לא היה אפשר שיהיה נמצא האבר הנכבד, הראש והמוח. כי איך אפשר זה, שהרי לפי טבע ומזג האדם שנברא מטפה סרוחה, הוא דבר פחות, אין החומר הזה סובל שיהיה הכל נבחר. רק נברא האדם, והאברים הפחותים קבלו הפחות, ונשאר לאברים הנכבדים הטוב. ואם אתה אומר, הלא כל האומות בטבעיהן נבראים בשוה. אין זה קשיא, כי אנחנו אין מדברים מן הטבע, רק במה שמוכן האדם לקבל ענין אלקי, כי זה לא נמצא, ואי אפשר להיות נמצא, בכל האומות בשוה. ולכך סכלו אותם שאמרו שאפשר שיהיה ההצלחה האלקית בשוה אצל הכל, ודבר זה לא יתכן כלל, ודבר זה יותר התבאר* בספר תפארת ישראל, גם בספר נצח ישראל. וכמו שלא תמצא זה בבריאות האדם שלא יהיה באדם דבר פחות, כך לא תמצא זה במין האנושי, שהוא כלל האדם, שיהיה הכל נברא בשלימות. וכאשר נברא אדם הראשון, אף על גב שהיה אחד, היה בכח על הרבוי שיצאו מאתו אומות מחולקות, עד אחר כך שנתפלגו בפועל, ונתחלקו ממנו האומות. וזה שאני אומר שלכך כתיב (בראשית א, כו) "נעשה אדם בצלמנו", שנמלך עם המלאכים (רש"י שם), כי בא לומר שכל המלאכים, שהם כחות של מעלה, והם שבעים נגד שבעים אומות, כולם ישתתפו* באדם הזה, שכולם יש להם חלק בו, וחלק ה' בתוכם. כי האדם הזה בכחו רבוי האומות, שהם שבעים, ולכך כל המלאכים היו משתתפים בו. ולפיכך כשנתפלגו ונפרדו אז מזה, כתיב (בראשית יא, ז) "הבה נרדה" גם כן, כלומר שאמר למלאכים שנְחַלֵּק האומות שהם מעורבים, ויקח כל שר ומלאך חלקו, ומאז נפלגו ונפרדו האומות. וכאשר נברא אדם הראשון, אף על גב שהיה אחד, היה בכח על הרבוי שיצאו מאתו אומות מחולקות, עד אחר כך שנתפלגו בפועל, ונתחלקו ממנו האומות. וזה שאני אומר שלכך כתיב (בראשית א, כו) "נעשה אדם בצלמנו", שנמלך עם המלאכים (רש"י שם), כי בא לומר שכל המלאכים, שהם כחות של מעלה, והם שבעים נגד שבעים אומות, כולם ישתתפו* באדם הזה, שכולם יש להם חלק בו, וחלק ה' בתוכם. כי האדם הזה בכחו רבוי האומות, שהם שבעים, ולכך כל המלאכים היו משתתפים בו. ולפיכך כשנתפלגו ונפרדו אז מזה, כתיב (בראשית יא, ז) "הבה נרדה" גם כן, כלומר שאמר למלאכים שנְחַלֵּק האומות שהם מעורבים, ויקח כל שר ומלאך חלקו, ומאז נפלגו ונפרדו האומות.

Related sheets

Mussarמוסר

The Soul as Teacher, Body as Student

These sources explore the relationship between the inner spiritual dimension of a person and outer conduct, presenting the soul or inner consciousness as the primary educator that shapes and refines bodily action and behavior.

View Sources3 sources
Halachaהלכה

Why Kohanim Must Maintain the Altar Fire

Sources explore the halakhic requirement that kohanim continuously kindle and maintain fire on the altar despite the descent of heavenly fire. The texts address the relationship between divine miracle and human obligation, the spiritual purpose of sustained priestly service, and the distinction between miraculous and ordinary fire.

View Sources12 sources
Shabbatשבת

Shabbat as Nourishment for the Jewish Soul

These sources explore how Shabbat provides essential spiritual sustenance to the Jewish neshama (soul). Drawing on biblical accounts of the manna, rabbinic teachings about the additional soul granted on Shabbat, and philosophical interpretations from medieval and Hasidic thinkers, they present Shabbat as the primary source of divine vitality and renewal for the Jewish soul.

View Sources9 sources
Chassidusחסידות

Elevating Eating Through Holy Intention

These sources explore how physical acts of eating can be transformed into spiritual service through blessing, intention, and connection to divine vitality. Drawing from biblical, rabbinic, and Kabbalistic teachings, they illustrate the principle that acknowledging God's presence during mundane acts elevates them into sacred experiences.

View Sources25 sources
Shabbatשבת

The Mitzvah of Shabbat Candles

Sources establish the obligation to light Shabbat candles, detail the technical requirements for valid oils and wicks, and explore the spiritual and domestic purposes underlying the practice. The mitzvah combines practical illumination with deeper themes of peace in the home and delight in Shabbat.

View Sources7 sources
Chassidusחסידות

The Mitteler Rebbe on Chanukah Light

Chanukah

Sources exploring the spiritual and metaphysical dimensions of Chanukah light, tracing how divine illumination reveals itself within darkness through both prophetic vision and Hasidic teaching on divine vitality and the soul's service.

View Sources14 sources

Explore more