The Soul as a Divine Flame: Ner Hashem Nishmat Adam

• Sulam on Zohar, Mishpatim 105unverified

  עתה יש לגלות, כי כל הנשמות יוצאות מעץ הגדול והחזק שהוא נהר היוצא מעדן, (דהיינו ז"א), וכל הרוחות מעץ אחר קטן יוצאים (שהוא המלכות), נשמה יוצאת מלמעלה ורוח מלמטה, ומתחברים יחד כעין דכר ונוקבא, וכשמתחברים יחד אז מאירים אור עליון, ובחבור שניהם נקרא נר, (שהוא ראשי תיבות נשמה רוח, שכתוב) נר ה' נשמת אדם...

• Sefat Emet, Exodus, Parashat Parah 9:4unverified

  ברש"י אש שנאמר בו להעלות נר תמיד... הענין הוא דיש אש שורף ואש מאיר, וכמו כן באדם התלהבות הלב אל עבודת ה', ויש רוגז וכעס ללחום נגד היצר הרע ולשרוף כל תאוות עולם הזה, וב' אלו הם מצות עשה ומצות לא תעשה, שעליהם נאמר נר מצוה ותורה אור, נותנת כח ואש לב' בחינות הנ"ל... לכן היתה מנורה בפנים בהיכל ואש שורף מבחוץ בעזרה, וכל זה נמצא גם בלב האדם, מכל מקום גם אור המנורה ממזבח החיצון תוקד כנ"ל, שכל האור תלוי באש השורף, כמו שכתוב סור מרע ועשה טוב.

• Ibn Ezra on Proverbs 13:9unverified

  ישמח - ...או הנר רמז לנשמתם האצולה מאור ה', ודומה נפש הצדיק לאור השמש, ושל רשע לנר דועך.

• Jerusalem Talmud Shabbat 2:6unverified

  משנה: עַל שָׁלשׁ עֲבֵרוֹת הַנָּשִׁים מֵיתוֹת בִּשְׁעַת לֵידָתָן עַל שֶׁאֵינָן זְהִירוֹת בַּנִּידָּה בַחַלָּה וּבְהַדְלָקַת הַנֵּר: עַל שֶׁאֵינָן זְהִירוֹת בַּנִּדָּה וּבַחַלָּה וּבְהַדְלָקַת הַנֵּר. אָדָם הָרִאשׁוֹן דָּמוֹ שֶׁל עוֹלָם. דִּכְתִיב וְאֵיד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ. וְגָרְמָה לוֹ חַוָּה מִיתָה. לְפִיכָךְ מָסְרוּ מִצְוַת נִדָּה לָאִשָּׁה. וּבְהַדְלָקַת הַנֵּר. אָדָם הָרִאשׁוֹן נֵרוֹ שֶׁלְּעוֹלָם הָיָה. שֶׁנֶּאֱמַר נֵר אֱלֹהִים נִשְׁמַת אָדָם. וְגָרְמָה לוֹ חַוָּה מִיתָה. לְפִיכָךְ מָסְרוּ מִצְוַת הַנֵּר לָאִשָּׁה. תַּנֵּי. רִבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר. שְׁלֹשָׁה דִיבְקֵי מִיתָה הֵן וֹשְׁלָשְׁתָּן נִמְסְרוּ לָאִשָּׁה. וְאֵילּוּ הֵן. מִצְוַת נִידָּה וּמִצְוַת חַלָּה וּמִצְוַת הַדְלָקָה.

• Yalkut Shimoni on Torah 57:2unverified

  וַיְכֻסּוּ הֶהָרִים. רַבִּי יוֹנָתָן סָלִיק לְמִצְלֵיה בִּירוּשָׁלַיִם, לָוָה נִהֲלֵהּ חַד עַם דְּאַרְעָא עָבַר בַּהֲדֵין פְּלַטְנִיס וְחַמְתֵיהּ חַד שִׁמְרִיִי אָמַר לֵיהּ, לְהֵיכָן אַתְּ אָזַל, אָמַר לֵיהּ, לְמִצְלֵיה בִּירוּשָׁלַיִם, אָמַר לֵיהּ, לָא טָב לְמִצְלִי בַּהֲדֵין טוּרָא בְּרִיכָא וְלָא בְּהַהִיא קַלְקַלְתָּא אָמַר לֵיהּ, וּבַמָּה הוּא בְּרִיךְ, אָמַר לֵיהּ דְלָא טַף בְּמַיָּא דְמַבּוּלָא נִתְעַלְּמָה הֲלָכָה מֵעֵינֵי רַבִּי יוֹנָתָן לְשָׁעָה, אָמַר לֵיהּ חַמְרֵיהּ, רַבִּי, תַּרְשֵׁנִי וַאֲנִי מְשִׁיבוֹ אָמַר לֵיהּ, הֲדֵין טוּרָא מַה תַּעֲבִיד לֵיהּ, אִי מִן טוּרִים רָמִים אַתְּ עָבִיד לֵיהּ הָכְתִיב וַיְכֻסּוּ כָּל הֶהָרִים הַגְּבוֹהִים, וְאִם מִן מַכְיָיא אַתְּ עָבִיד לֵיהּ לָא אַשְׁגַּח עָלֵיהּ קְרָא וְלָא חֲשָׁבָהּ לִכְלוּם בְּהַהוּא עוֹנָתָא נָחִית לֵיהּ רַבִּי יוֹנָתָן מֵעַל חַמְרָא וְאַרְכְּבֵיהּ ג' מִילִין, וְקָרָא עָלָיו ג' קְרָאִין (דברים ז, יד) "בָּרוּךְ תִּהְיֶה מִכָּל הָעַמִּים לֹא יִהְיֶה בְךָ עָקָר וַעֲקָרָה וּבִבְהֶמְתְּךָ" אֲפִילוּ בִּבְהְמִין שֶׁבְּךָ וַהֲדֵין, "כָּל כְּלִי יוּצַר עָלַיִךְ לֹא יִצְלָח" וַהֲדֵין, (שיר השירים ד, ג) "כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ", הָרֵיקָנִים שֶׁבָּךְ רָצוּף תְּשׁוּבוֹת כָּרִמּוֹן. חַמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה מִלְמַעְלָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה בָּהָר, וַחֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה בַּבִּקְעָה רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר, חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה בָּהָר אֲבָל בַּבִּקְעָה כָּל שֶׁהֵן. (בראשית ז כב) כֹּל אֲשֶׁר נִשְׁמַת רוּחַ חַיִּים. כָּאן הוּא עוֹשֶׂה נְשָׁמָה רוּחַ וְכוּ' כָּתוּב לְעֵיל. מִכֹּל אֲשֶׁר בֶּחָרָבָה מֵתוּ. פְּרָט לַדָּגִים וְיֵשׁ אוֹמְרִים אַף הֵן בִּכְלַל מְאוּסָּפִין אֶלָּא שֶׁבָּרְחוּ לַיָּם הַגָּדוֹל. (בראשית ז כג) וַיִּשָּׁאֶר אַךְ נֹחַ. "אַךְ" מִעוּט, שֶׁאַף הוּא הָיָה גּוֹנֵחַ דָּם מִפְּנֵי הַצִּינָּה. אָמַר שְׁמוּאֵל, אֵין הָרֹאשׁ פּוֹטֵר בַּנְּפָלִים שֶׁנֶּאֱמַר כֹּל אֲשֶׁר נִשְׁמַת רוּחַ חַיִּים בְּאַפָּיו, כָּל הֵיכָא דְנִשְׁמַת רוּחַ חַיִּים בְּאַפָּיו הוּא דְּחָשִׁיב רֵישֵׁהּ וְאִידָךְ, לָא חָשִׁיב רֵישֵׁהּ. תְּנַן, הַבָּא אַחַר הַנְּפָלִים (אַף עַל פִּי) שֶׁיָּצָא רֹאשׁוֹ חַי וּבֶן תִּשְׁעָה שֶׁיָּצָא רֹאשׁוֹ מֵת בְּכוֹר לְנַחֲלָה וְאֵינוֹ בְּכוֹר לְכֹהֵן תְּיוּבְתָּא דִשְׁמוּאֵל תְּיוּבְתָּא. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, לֹא יָרַד מַבּוּל לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר, יָרַד מַבּוּל לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. אֵיתֵיבֵיהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ לְרַבִּי יוֹחָנָן, מִכָּל אֲשֶׁר בֶּחָרָבָה מֵתוּ. בִּשְׁלָמָא לְדִידִי מִשּׁוּם הָכִי מֵתוּ, אֶלָּא לְדִּידָךְ מִמַּאי מֵתוּ מֵהַבְלָא, דְּאָמַר רַב חִסְדָּא, בְּנֵי דּוֹר הַמַּבּוּל בְּרוֹתְחִין קִלְקְלוּ וּבְרוֹתְחִין נִדּוֹנוּ אִיכָּא דְּאָמְרֵי, אֵיתֵיבֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן לְרֵישׁ לָקִישׁ מִכֹּל אֲשֶׁר בֶּחָרָבָה מֵתוּ. בִּשְׁלָמָא לְדִידִי הַיְינוּ דְּאִיכָּא חָרָבָה אֶלָּא לְדִידָךְ מַאי חָרָבָה, חָרָבָה דְמֵעִקָרָא וְכוּ'. וַיִּמַח אֶת כָּל הַיְקוּם וְגוֹ'. אִם אָדָם חָטָא בְּהֵמָה מָה חָטְאָה, תָּנָא מִשּׁוּם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה, מָשָׁל לְאָדָם שֶׁעָשָׂה חוּפָּה לִבְנוֹ, וְהִתְקִין בָּהּ אֶת כָּל מִינֵי סְעוּדָה, לְיָמִים מֵת בְּנוֹ עָמַד וּבִלְבֵּל אֶת חֻפָּתוֹ, אָמַר, כְּלוּם עָשִׂיתִי אֶלָּא בִּשְׁבִיל בְּנִי עַכְשָׁיו שֶׁמֵּת בְּנִי חוּפָּה לָמָּה לִי, אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר, כְּלוּם בָּרָאתִי בְּהֵמָה וְחַיָּה אֶלָּא בִּשְׁבִיל אָדָם, עַכְשָׁיו שֶׁאָדָם חָטָא חַיָּה וּבְהֵמָה לָמָּה לִי. אָמַר רַב אַמִּי, (תהלים קלט, ה) "אָחוֹר וָקֶדֶם צַרְתָּנִי" אָחוֹר לְמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית וְקֶדֶם לְפֻרְעָנוּת, דִּכְתִיב וַיִּמַח אֶת כָּל הַיְקוּם מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה, בְּרֵישָׁא אָדָם וַהֲדַר בְּהֵמָה. (דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי) רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר, "אַךְ" "רַק" "מִן" מִעוּטִין. "אַךְ" לְמַעֵט כֵּיצַד, וַיִּשָּׁאֶר אַךְ נֹחַ מַה תַּלְמוּד לוֹמַר אַךְ, שֶׁאַף נֹחַ הָיָה גּוֹנֵחַ דָּם בַּתֵּבָה מִפְּנֵי הַצִּינָּה. כַּיּוֹצֵא בַּדָּבָר אַתָּה אוֹמֵר (ויקרא כג, כג) "אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ". יָכוֹל שֶׁהוּא מְכַפֵּר עַל הַשָּׁבִים וְעַל שֶׁאֵינָן שָׁבִים, תַּלְמוּד לוֹמַר "אַךְ" מִעֵט אֶת הַכַּפָּרָה. "רַק" לְמַעֵט כֵּיצַד, "כִּי אָמַרְתִּי רַק אֵין יִרְאַת אֱלֹהִים", יָכוֹל לֹא הָיוּ יְרֵאִים מִן הַשֵּׁם כָּל עִיקָר, תַּלְמוּד לוֹמַר "רַק", אֱמוֹר מֵעַתָּה עַד שֶׁלֹּא שָׁמְעוּ בְּאָזְנֵיהֶם לֹא הָיוּ יְרֵאִים, מִשֶּׁשָּׁמְעוּ בְּאָזְנֵיהֶם הָיוּ יְרֵאִים. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (בראשית כ, ח) "וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים מְאֹד". כַּיּוֹצֵא בּוֹ "וַיֹּאמֶר אֵלָיו הַמֶּלֶךְ, עַד כַּמֶּה פְעָמִים אֲנִי מַשְׁבִּיעֶךָ אֲשֶׁר לֹא תְדַבֵּר אֵלַי רַק אֱמֶת", מְלַמֵּד שֶׁלֹּא אָמְרָהּ מִכָּל לִבּוֹ אֶלָּא שֶׁהָיָה יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה שָׁם. מִן לְמַעֵט כֵּיצַד, (שמות יח, יג) "וַיַּעֲמֹד הָעָם עַל משֶׁה מִן הַבֹּקֶר עַד הָעָרֶב". יָכוֹל כָּל הַיּוֹם הָיָה דָּן אִם כֵּן אֵימָתַי הָיוּ לְמֵדִין, תַּלְמוּד לוֹמַר "מִן", מִעֵט, שֶׁלֹּא הָיָה דָּן אֶלָּא עַד שֵׁשׁ שָׁעוֹת. כַּיּוֹצֵא בּוֹ (שמואל ב' כב, יד) "יַרְעֵם מִן שָׁמַיִם ה'", יָכוֹל רַעַם בְּמַשְׁמָע מִכָּל קְצוֹת שָׁמַיִם תַּלְמוּד לוֹמַר "מִן", שֶׁאֵינוֹ נִשְׁמָע אֶלָּא מִן אַפְרַכְיָא שֶׁנִּתְבַּע לָהּ וְכֵן הוּא אוֹמֵר "יַרְעֵם אֵל בְּקוֹלוֹ נִפְלָאוֹת".

• Akeidat Yitzchak 7:1unverified

  ומעתה אתחיל ואומר כי אל היות משלמות התורה האלהות שתתעלה על כל שאר הדתות והנמוסים וכל ספרי החכמות. שמספוריה האמתיים והנאמנים כוונו עשות ספרים אין קץ למעלתם להשכיל ענינים נכבדים עמוקים מועילים מאד לתקון האדם ושלמיותיו. כמו שכך דרכה בהרבה מהמצות כאשר נבאר בפרשיות המשכן והקרבנות וזולתם ב"ה. וכמו שיעיד על זה האלהי רשב"י כן באמת בענין הספור הזה שאמר ויטע יי' אלהים גן בעדן וכו'. עם שהיא מספרת בזה הענין האמתי אשר למציאות הגן הזה בטבור הארץ אשר אי אפשר להכחישו. אם מהעיונים אשר לחוקרים האמתיים ומקיימים המצא מקום באמצע הארץ. הוא הקו השוה שטבעי ומזגו לגדל הפירות על המזג היותר נאות שאפשר. ושהניזונין מהם יהיו על האופן היותר שלם מהבריאות והחוזק ממה שימצאו בזולתו מהמקומות. גם שיהיו שם מוכנים מצד דקות האויר וזכותו וטוב מזג המזונות ורוחניות אל ההשכלה וההתחכמות בכל אשר יפנו בשיעור נמרץ. עד שמסכימים בדעתם ובעיונם ובחקירתם אל מה שסופר הנה מהגן והעצים אשר בתוכו. והנה חכמי המתפלספים הנמשכים אחרי החקירה קיימו וקבלו עליהם אמתת זה הענין למפורסם עדותיהם נאמנו מאד עם שהוא דבר שאין צריך חזוק. כי צורת העולם המפורסמת בידי כל עוברי ארחות ימים מכרזת ונהרות נשאו קולם מקצה הארץ ועד קצה הארץ כי משם מוצאם. וכבר האריך בזה הרמב"ן ז"ל בשער הגמול. והנה אין ספק כי אגב נאמנות עדותה בכל אלה הענינים הלא היא מחכמת הפתאים ומעוררה לב האנשים ומגלה את אזנם בדברים יועילו למו להישירם אל שלמותם ואל השגת תכליתם. באומר כי מקדם. רצוני בעת יצירת האדם או קודם לה. נטע השם יתברך הגן הזה בצירת העולם בכללו. כדי שישכיל האדם בנמצאים אשר הזכיר שהמציא שם וידע שאין בכלל אלא מה שבפרט. כי הוא הראוי והנאות לו כדי שיתן אל לבו ולא יטעון טענה של סכלות או העלם כמ"ש שלמה בחכמתו את הכל עשה יפה בעתו גם את העולם נתן בלבם מבלי אשר לא ימצא האדם את המעשה אשר עשה האלהים מראש ועד סוף (קהלת ג׳:י״א-י״ב) ירצה כי בשעת הבריאה כוון לעשות דבר יפה בעתו. והוא לגלות אוזן אנשים כי נתן העולם בכללו בלבם בהרבה ענינים מהמציאה אשר מכללם ענין זה הגן כדי לסייעם בהשכלתם. מבלי שימצא להם עוד טענה לומר שלא ימצא האדם את המעשה אשר עשה האלהים מראש ועד סוף. כי ודאי אם ישים את לבו אל זה הפרט יודע לו העולם בכללו ומה שיכוין ממנו מבוראו יתברך לתועלתו והשגת תכליתו. והנה לפי שכללות העולם נקרא עדן בפי כל מושלי משלים מצד שכל החיים המדומים מתעדנין בו כמו שיראה מכל דברי הקדמונים מחכמי תורתנו ויתר האומות. יאות שימשך הספור אל זה המשל ואמר שנטע מקדם זה הגן החלקי בתוך העדן הכללי ובאמצעיתו. לומר כי הוא המרכז אשר עליו תסוב כל העגולה המקפת העולם בכללו. ושם בגן הזה את האדם אשר יצר כדי שיתבונן שם בצורך בריאתו ותכליתו. וכי העולם כלו לא נברא אלא לצרכו וכדי שיקח ממנו די ספוקו להביאו אל חיי שלמותו והיותר יחרים. ויהיה דוגמא ולמוד מועיל לכל אדם ובכל מקום. ויצמח יי' אלהים מן האדמה וכו'. לפי שהיתה זאת הבריאה האנושית כוללת ב' חלקיה הראשונים. שהאחד הוא הכח ההיולאני הנקשר בחמר והוא נפיחת נשמת חיים שזכר. והב' הצורה השכלית המתעצמת בו לנפש חיה על האופן שהנחנו. והיה החלק הא' נחלק לשני מיני פעולות. האחד המעש' המשולח מהרצון הנוטה אל החמר לגמרי. והשני הפועל המוגבל מהנטייה אחר הדעת הנקרא בחירה כמו שכתבנו בענינו בשער הקודם. והחלק השני גם כן נחלק לעיוני בהחלט ולשכל מעשי המשקיף בענינים הנפעלים. הנה היה מההכרח שימצאו במציאות הדברים הנאותים אליו מד' רבעיהם אלה. ולזה הורה כי כל פעל יי' למענהו בתכלית הכיוון. כי הנה לצורך הכח החמרי והכרחיותו. אם אל הדברים ההכרחיים מהמזון וספוק יתר הצרכים לעמידת החי. ואם אל אשר הוא לו במדרגה היותר טוב להשביעו כל טוב ע"ד שאמר הכתוב (תהילים קמ״ה:ט״ז). משביע לכל חי רצון. אמר שהצמיח לו שם כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל. הקדים מה שהוא על צד היותר טוב מפני מעלתו. כי מהידוע שהדבר אשר כזה היא מעולה מהנמצא לו על צד ההכרח כמי שכתב החוקר פ' א' מהחלק במדות על האהבה. אמר ואינו דבר הכרחי לבד אבל גם הוא דבר טוב ולהלן יגיד עליו רעו מן הנהרות כמו שיבא. וכן הדברים הנחמדים למראה מתוספת המזונות וחלופיהן משנוי הטעמים ומיני ערבותם. וכן בשאר הענינים מהמלבוש והדירה וזולתם היותר נאותים לאנשים לבלות ימיהם בטוב ושנותם בנעימים. ועל הצורך ההכרחי אמר וטוב למאכל. כי זה מה שיכלול המזון ושאר הצרכים ההכרחים אשר אי אפשר להתקיים זולתם כי כלם הכרחיים כמוהו. ויבקש אותם האדם בטוב בחירתו והוא לשון חכמינו ז"ל כשאמרו לפרנס את עצמה (כתובות נ"ז.) ולפי שב' מיני אלו הצרכים הם מצד החלק החמרי כללם בזכרון עץ אחד ואמר כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל כי היו לאחדים. והזכיר אצלם ויצמח יי' אלהים מן האדמה לומר שהם לצורך הכח הארציי מה שלא אמר בשני האחרים אבל אמר ועץ החיים בתוך הגן וכו'. וכן עשה בנהרות כמו שיבא. ואולם לצורך החלק השכלי המוחלט הצמיח לו עץ החיים אשר בתוך הגן והוא אשר יחזיק הכח השכלי והנותן בו כח לעמוד על אמתת המושכלות להורות ולהבדיל בהם בין האמת והשקר ולהדבק תמיד בחיים הנצחיים כי הוא חלקו ועץ חיים הוא למחזיקים בו למען ייטב לו וכן באמת הורהו ה' עץ החיים אשר הוא מזון הכח השכלי וקיומו בלי ספק וכמו שאמרה התורה על עצמה כי מוצאי מצא חיים (משלי ח׳:ל״ה) ואמר שהוא בתוך הגן כי כן יסבוב עליו הגן כלו כמו שהעולם כלו יסבוב על הגן כאשר אמרנו. והוא מה שיעיד נאמנה כי הוא תוכיות הכל ועקר הכל ותכלית הכל. אמנם לצורך התבוננות מהשכל המעשי אשר הוא בהשכל או אינו שלא בהשכל שהוא אצל הנאה והמגונה ושאר הדברים האפשרים בכל מה שיצטרך אליו לחיות אדם קצת עם קצת חיים נאותים אנושיים אשר בו יסדר המלאכות והדתות ויישוב המדינות והנהגתם כי הוא המחוייב שישתלם בו השכל האנושי להגיע אל החיים השכליים בהחלט. והוא הענין שהשתדלה בו התורה האלהית בשיעור נפלא וכבר חוברו לחכמי האומות אשר לא זרח שמשה עליהם ספרים הרבה אין קץ הביאם הטבע להשלים צרכם זה בכל כחם ראה אלהים והצמיח אצל עץ החיים אשר זכר עץ הדעת טוב ורע הורה כי מסגולת זה העץ הוא כי בשמוש בו ובמראהו ובריחו ומגעו ואולי בטעימה ממנו לבד כמו שיבא בשער הזה נקנה לאדם רוח דעת טוב ורע בכל אלו הענינים כי הידיעה הזאת לא תשתלם כי אם בידיעת שניהם הטוב להדבק בו והרע למאוס אותו ובדעת יודעו שניהם ולא באופן אחר. ולזה כשיהיה האדם על זה האופן מהידיע' נאמר עליו שיש בו מדעת בוראו ומדעת מלאכיו הקדושים אשר עליהם נאמר הן האדם היה כאחד ממנו וכו'. והייתם כאלהים יודעי טוב ורע. והתקועית אמרה אל דוד כי כמלאך האלהים כן אדוני המלך לשמוע את הטוב ואת הרע (שמואל ב י״ד:י״ז.) כי מאמרה זה לא יסבול פירושים ושבושי טעמים כראשונים אשר ביארום המפרשים. והנה היה עץ הדעת אצל עץ החיים להיישירו אל מה שראוי ממנו להגיע אל החיים האמתיים שהוא הטוב לא שישתקע בו ויחשב לו לתכלית כי הוא הרע והנאסר עליו כאשר יתבאר והיה זה על הדרך שנאמר בתורה האלהית. ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב וכו' (דברים ל׳:ט״ו). תורה כי הם שני ענינים קרובים ומצרנים לא יתפרדו רק ליודע להשתמש בו כהוגן ידבק בחיים והבלתי יודע ידבק במות. ורוב התורה או כלה אינו אלא לסדר זה הטוב המגיע האדם אל החיים וכן אמר המשורר ג"כ מי האיש החפץ חיים וכו' נצור לשונך וכו' סור מרע ועשה טוב (תהילים ל״ד:ט״ו). והנה עם זה כבר צייר וחקק במעשה הגן הזה צורת העולם בכללו ואגבו צורת העולם הקטן שהוא האדם וכל מיני חייו אשר אליהם יבדלו כתותיו ותשוקותיהם. מהם שחשבו לתכלית חיי המאכל והמשקה ומציאת העניינים ההכרחיים. ומהם בקשת המותרות והתענוגים ומהם העניינים המפורסמים בחיים המדיניים. ומהם החיים המחשביים שכליים. וכל אחד מראה פני הראות לדעתו כמו שיבא בפ' נח שער י"ב ב"ה עד שכבר יאמר באמת שהגן הזה ג"כ הוא צורת האדם ותמונתו ושהוא עולם קטן (אדב"נ ל"א) נטוע בתוך העדן שהוא העולם הזה בכללו כמו שאמרנו. אלא שהיותר נכון לפי ענינו שיאמר העדן על השכל העליון הכולל והגן הוא השכל הזה החלקי המושפע ונאצל מאותו העדן השופע עליו תמיד כי על כן יאמר שהוא נטוע בו ויך שרשיו למעלה ראש כעץ שתול במקום טהרה וקדושה עליו. וזה ענין כל הנטעים והגנים והפרדסים אשר דברו בהם הכתובים ובפרט בשיר השירים גן נעול אחותי כלה וכו'. שלחיך פרדס רמונים וכו'. באתי לגני אחותי כלה (שה"ש ד' ה'). כי הכל רמז למיני ההשפעות מספרם ומדרגתם המושפעות מהעדן הכולל אל הגן אשר הצמיח בו מן האדמה אשר ממנה לוקח כל הכחות האלו אשר יאמר עליו זה אם בכללות האומה ואם ליחידי סגולותיה ויישוב הכתובים בזה קרוב למוצאי דעת וכן אמר (שמות ט״ו:י״ז) תביאמו ותטעמו וכו'. וכנה אשר נטעה ימינך וכו' (תהילים פ׳:ט״ז). לא לחנם היה תרעומת הנביא (ירמיהו י״ב:ב׳) נטעתם גם שורשו וכו'. אף בל נטעו אף בל זרעו אף בל שרש בארץ גזעם וכו' (ישעיהו מ׳:כ״ד). ומה שזכר דוד בקללת דואג (תהילים נ״ב:ז׳) ושרשך מארץ חיים וכו'. כי האיש השלם הוא הגן הנטע והנשרש בעדן בלי ספק. אמנה כי לפי חלוף אלו שני מיני החקויים הנאמרים בענין העדן יאמר שיהיה הגן עקר לעדן או טפל אליו שאם נאמר שהעדן הוא כנוי לעולם השפל הנה יהיה הגן שהוא תמונת האיש אצלו גדול במעלה וסבה עם היות שהעדן קודם לו בטבע ומציאות ואם נאמר שהוא כנוי לעולם השכלי הנה באמת יהיה הגן טפל לו ונמשך אליו:

• Midrash Tanchuma, Vayikra 8unverified

  וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה. לָמָּה אָמַר וַיִּקְרָא. אֶלָּא בִּשְׁבִיל שֶׁאָמַר לְמַעְלָה, וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד, כְּשֶׁשָּׁרְתָה הַשְּׁכִינָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד, וְלֹא יָכֹל לָבוֹא, לְפִי שֶׁשָּׁכַן עָלָיו הֶעָנָן, וּלְפִיכָךְ קְרָאוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵאֹהֶל מוֹעֵד. לֵאמֹר. מַהוּ לֵאמֹר, לֵאמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן. לָמָּה אָמַר אָדָם וְלֹא אָמַר אִישׁ. יִרְצֶה לוֹמַר, כִּי יֶחְטָא הָאָדָם, כְּמוֹ אָדָם הָרִאשׁוֹן שֶׁהִתְחִיל לַחֲטֹא, יַקְרִיב קָרְבָּן. לָמָּה נֶאֱמַר מִן הַבְּהֵמָה, כְּשֶׁאָמַר מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן. אֶלָּא יִרְצֶה לוֹמַר, לְהַבְדִּילָן מִן הַבְּהֵמָה, שֶׁלֹּא יֵרֵד נַפְשׁוֹ לִשְׁאוֹל תַּחְתִּית כְּמוֹ הַבְּהֵמָה שֶׁיּוֹרֶדֶת נַפְשָׁהּ לְמַטָּה לָאָרֶץ, כְּמַה שֶּׁנֶּאֱמַר: מִי יוֹדֵעַ נֶפֶשׁ הָאָדָם הָעוֹלָה הִיא לְמַעְלָה וְנֶפֶשׁ הַבְּהֵמָה הַיּוֹרֶדֶת הִיא לְמַטָּה (קהלת ג, כא). וְכֵן אֵין אָדָם יוֹדֵעַ. אֶלָּא כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב, מִי יוֹדֵעַ יָשׁוּב וְנִחַם הָאֱלֹהִים (יואל ב, יד). וְזֶה פִּתְרוֹנוֹ, מִי יוֹדֵעַ שֶׁהוּא חוֹטֵא, יָשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים וִיכַפֵּר לוֹ עַל כָּל עֲוֹנוֹתָיו. מַהוּ וְנִחַם, אֶלָּא וַיִּנָּחֵם עַל הָרָעָה שֶׁדִּבֵּר לַעֲשׂוֹת לוֹ. וְכֵן הוּא אוֹמֵר, מִי הוּא שֶׁיּוֹדֵעַ וְיָבִין וְיֵשׁ לוֹ דַּעַת וּבִינָה, יָבִין וְיֵדַע כִּי נֶפֶשׁ הָאָדָם עוֹלָה הִיא לְמַעְלָה לַמָּקוֹם שֶׁנִּגְזְרָה מִשָּׁם, וְרוּחַ הַבְּהֵמָה יוֹרֶדֶת הִיא לְמַטָּה לָאָרֶץ. שֶׁכֵּן אָמַר שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם, וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ (קהלת יב, ז). וְאֵי זֶה רוּחַ שֶׁתָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ. אֵלּוּ רוּחוֹת הַצַּדִּיקִים וְהַחֲסִידִים וּבַעֲלֵי תְּשׁוּבָה שֶׁעוֹמְדִין לְפָנָיו בְּמַעֲלָה גְּדוֹלָה, וְהוּא הַחַיִּים שֶׁאֵין עִמָּהּ מָוֶת, וְהַטּוֹבָה שֶׁאֵין עִמָּהּ רָעָה. הוּא שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה, לְמַעַן יִיטַב לָךְ (דברים כב, ז), לְעוֹלָם. וּמִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמַדְנוּ, לְמַעַן יִיטַב, לְעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ טוֹב. וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים (שם), לְעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ אָרֹךְ. וּשְׂכַר הַצַּדִּיקִים הוּא, שֶׁיִּזְכּוּ וְיִחְיוּ לְטוֹבָה. אַשְׁרֵי הָאִישׁ שֶׁזָּכָה לְטוֹבָה וּלְעֹנֶג. הַמָּקוֹם יְזַכֵּנוּ לְהִתְעַנֵּג בָּהּ עִם הַצַּדִּיקִים. וּכְבָר הוֹדִיעוּנוּ חֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים, שֶׁטּוֹבוֹת חַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא, אֵין כֹּחַ בָּאָדָם לְדָרְשָׁהּ וּלְאָמְרָהּ, וְאֵין יוֹדֵעַ גָּדְלָהּ וְיָפְיָהּ וְעָצְמָהּ, כִּי אֵין לָהּ עֵרֶךְ וְלֹא דִּמְיוֹן וּדְמוּת. וְכֵן אָמַר הַכָּתוּב, עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לוֹ (ישעיה סד, ג). כְּלוֹמַר, הַטּוֹבָה שֶׁלֹּא רָאָה אוֹתָהּ עַיִן זוּלָתְךָ אֱלֹהִים. וְזֶה שֶׁקָּרְאוּ אוֹתוֹ חֲכָמִים הָעוֹלָם הַבָּא, לֹא מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ מָצוּי עַתָּה. אֲבָל לָנוּ שֶׁהַיּוֹם בָּעוֹלָם הַזֶּה, יֵשׁ לָבוֹא. וּלְפִיכָךְ אוֹמֵר, הָעוֹלָם הַבָּא, לְאַחַר שֶׁיּוֹצֵא אָדָם מֵעוֹלָם הַזֶּה. וּמִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁזֶּה הָעוֹלָם אָבֵד וְאַחַר כָּךְ יָבוֹא הָעוֹלָם הַבָּא, אֵין הַדָּבָר כֵּן. אֶלָּא שֶׁהַצַּדִּיקִים כְּשֶׁיּוֹצְאִים מֵעוֹלָם, מִיָּד עוֹלִים וְעוֹמְדִים בְּמַעֲלָה זוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִירֵאֶיךָ פָּעַלְתָּ לַחוֹסִים בָּךְ (תהלים לא, כ). וְשֶׁל רְשָׁעִים, שׁוֹטְטוֹת בְּכָל הָעוֹלָם, וְלֹא יִמְצְאוּ מָנוֹחַ לְכַף רַגְלֵיהֶם, וְאֵינָהּ עוֹלָה לַמָּקוֹם שֶׁנִּגְזְרָה מִשָּׁם עַד שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, עַד שֶׁיִּכְלֶה הַגּוּף. מַה הִיא עוֹשָׂה. הוֹלֶכֶת וְחוֹזֶרֶת עַל הַקֶּבֶר, וְקָשָׁה עָלֶיהָ רְאִיַּת הַגּוּף נִרְקָב וְשֶׁהוּא רִמָּה וְתוֹלֵעָה. וּלְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְאָדָם שֶׁהָיָה לוֹ בַּיִת נָאֶה וְנוֹפֵל. מַה הוּא עוֹשֶׂה. הוֹלֵךְ וְרוֹאֶה אוֹתוֹ בְּכָל יוֹם שֶׁצּוֹמֵחַ בּוֹ קוֹצִים, וְכֻסּוּ פָּנָיו חֲרוּלִים וְגֶדֶר אֲבָנָיו נֶהֶרְסָה, וּבוֹכֶה וּמִתְאַבֵּל עָלָיו בִּשְׁבִיל שֶׁהוּא רוֹאֶה כָּךְ. וְכֵן הוּא הָרוּחַ שׁוֹטֵט בְּכָל הָעוֹלָם וְחוֹזֵר לַקֶּבֶר. וְכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: קָשָׁה רִמָּה לַמֵּת, כְּמַחַט בַּבָּשָׂר הַחָי. וּמִנַּיִן שֶׁהַנֶּפֶשׁ מִתְאַבֶּלֶת עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: אַךְ בְּשָׂרוֹ עָלָיו יִכְאַב וְנַפְשׁוֹ עָלָיו תֶּאֱבַל (איוב יד, כב). הֱוֵי, הַבְּהֵמָה וִיאַבֵּד כִּבְהֵמָה. וּלְפִיכָךְ אָמַר, מִן הַבְּהֵמָה. וְאָמַר, מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן, לְפִי שֶׁיַּקְרִיבוּ מִן הַצֹּאן וּמִן הַבָּקָר, כְּדֵי שֶׁלֹּא תֵּרֵד נַפְשׁוֹ לְמַטָּה כִּבְהֵמָה. וְלָמָּה קְרֵיבִין קָרְבָּן מִן הָעוֹף וּמִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הַצֹּאן וּמִן הָעִזִּים וְלֹא מִן הַדָּגִים, שֶׁנֶּאֱמַר: אִם מִן הָעוֹף עוֹלָה קָרְבָּנוֹ, אֶלָּא בִּשְׁבִיל שֶׁהֵם בָּשָׂר וָדָם כְּמוֹ הָאָדָם וְיוֹצְאִין מִבֶּטֶן אִמָּן כְּמוֹ הָאָדָם, מְכַפְּרִים עַל הָאָדָם. אֲבָל הַדָּגִים, בֵּיצִים הֵם וְיוֹצְאִין מֵהֶן וְחַיִּין. אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: כָּל דְּמוּת שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּיַּבָּשָׁה, בָּרָא בַּיָּם בַּדָּגִים. רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, מְמֻנֶּה הָיָה הַדָּג מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית לִבְלֹעַ אֶת יוֹנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְמַן ה' דָּג גָּדוֹל (יונה ב, א). בְּיוֹם חֲמִישִׁי בָּרַח יוֹנָה מִפְּנֵי אֱלֹהָיו. וְלָמָּה בָּרַח. אֶלָּא שֶׁפַּעַם רִאשׁוֹנָה, שְׁלָחוֹ לְהָשִׁיב אֶת גְּבוּל יִשְׂרָאֵל וְעָמְדוּ דְּבָרָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: הוּא הֵשִׁיב אֶת גְּבוּל יִשְׂרָאֵל (מ״ב יד, כה). פַּעַם שְׁנִיָּה, שְׁלָחוֹ לִירוּשָׁלַיִם לְהַחֲרִיבָהּ, וְעָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּרֹב רַחֲמָיו וְנִחַם עַל הָרָעָה וְלֹא חָרְבָה, וְהָיוּ קוֹרִין אוֹתוֹ נְבִיא הַשֶּׁקֶר. פַּעַם שְׁלִישִׁית, שְׁלָחוֹ אֶל נִינְוֶה לְהַחְרִיבָהּ. דָּן יוֹנָה דִּין בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ. אָמַר יוֹנָה, אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁהַגּוֹיִם קְרוֹבֵי תְּשׁוּבָה הֵם. עַכְשָׁו אִם אֵלֵךְ בִּשְׁלִיחוּתוֹ, מִיָּד יַעֲשׂוּ תְּשׁוּבָה, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד. וּבְעֵת שֶׁיַּעֲשׂוּ תְּשׁוּבָה, מִיָּד יְרַחֵם, וְיִקְצֹף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל יִשְׂרָאֵל כְּמוֹ שֶׁעָשָׂה בִּימֵי סַנְחֵרִיב כְּשֶׁבָּא רַבְשָׁקֵה לְחָרֵף אֱלֹהִים חַיִּים, אָמַר, אָמַרְתָּ אַךְ דְּבַר שְׂפָתַיִם, עֵצָה וּגְבוּרָה לַמִּלְחָמָה, עַתָּה עַל מִי בָּטַחְתָּ כִּי מָרַדְתָּ בִּי (מ״ב יח, כ). וְכִי תֹּאמְרוּן אֵלַי אֶל ה' אֱלֹהֵינוּ בָּטַחְנוּ, הֲלֹא הוּא אֲשֶׁר הֵסִיר חִזְקִיָּהוּ אֶת בָּמֹתָיו וְאֶת מִזְבְּחֹתָיו (מ״ב יח, כב). מֶה עָשָׂה חִזְקִיָּהוּ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה. וַיִּתְפַּלֵּל חִזְקִיָּהוּ לִפְנֵי ה' וַיֹּאמֶר, ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יוֹשֵׁב הַכְּרוּבִים, אַתָּה הוּא הָאֱלֹהִים לְבַדְּךָ לְכָל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ, אַתָּה עָשִׂיתָ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, הַטֵּה ה' אָזְנְךָ וּשְׁמַע, פְּקַח ה' עֵינֶיךָ וּרְאֵה וּשְׁמַע אֶת דִּבְרֵי סַנְחֵרִיב אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ לְחָרֵף אֱלֹהִים חָי (מ״ב יט, טו-טז). וַיִּשְׁלַח יְשַׁעְיָהוּ בֶּן אָמוֹץ אֶל חִזְקִיָּהוּ לֵאמֹר, כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הִתְפַּלַּלְתָּ אֵלַי אֶל סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ אַשּׁוּר שָׁמַעְתִּי (מ״ב יט, כ). הִנְנִי נוֹתֵן בּוֹ רוּחַ וְגוֹ' (מ״ב יט, ז), וּבָא וְדַבַּר עִמֵּיהּ אַרְבַּע מֵאָה מַלְכִין אֲחִידֵי סַיְפִין וְרוֹמַחִין וְגוֹ'. וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֵּצֵא מַלְאַךְ ה' וַיַּךְ בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר מֵאָה שְׁמוֹנִים וַחֲמִשָּׁה אֶלֶף וְיַשְׁכִּימוּ בַּבֹּקֶר וְהִנֵּה כֻלָּם פְּגָרִים מֵתִים, וַיִּסַּע וַיֵּלֵךְ וַיָּשָׁב סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ אַשּׁוּר וַיֵּשֶׁב בְּנִינְוֵה (מ״ב יט, לה-לו). אָמַר לַחֲכָמִים, לָמָּה אַהֲבָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִם יִשְׂרָאֵל יוֹתֵר מִכָּל אֻמּוֹת הָעוֹלָם. אָמְרוּ לוֹ: אַבָּא זָקֵן הָיָה לָהֶם וּשְׁמוֹ אַבְרָהָם וּבָא לִשְׁחֹט בְּנוֹ לְהַעֲלוֹתוֹ עוֹלָה. אָמַר לָהֶם: שְׁחָטוֹ, אָמְרוּ לוֹ: לָאו. אָמַר לָהֶן, הוּא עַל שֶׁהָיָה רְצוֹנוֹ לְשָׁחְטוֹ, הָיָה אַהֲבָה בֵּינוֹ לְבֵין אֱלֹהָיו. אָמַר, אֲנִי אֶשְׁחֹט אֶת בְּנִי וְאַעֲלֵהוּ לוֹ לְעוֹלָה. וְכֵן עָשָׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּקַּח אֶת בְּנוֹ הַבְּכוֹר אֲשֶׁר יִמְלֹךְ תַּחְתָּיו וַיַּעֲלֵהוּ עוֹלָה (שם ג, כז). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מָה אֻמּוֹת הָעוֹלָם שֶׁלֹּא נָתַתִּי לָהֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים, הֵם עוֹשִׂים לִשְׁמִי, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּכָל מָקוֹם מֻקְטָר מֻגָּשׁ לִשְׁמִי וְגוֹ' (מלאכי א, יא). מִיָּד, וַיְהִי קֶצֶף גָּדוֹל עַל יִשְׂרָאֵל (מ״ב ג, כז). לְפִיכָךְ אָמַר יוֹנָה, הַגּוֹיִם מִיָּד יַעֲשׂוּ תְּשׁוּבָה וְיִהְיֶה רֻגְזוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל יִשְׂרָאֵל. שֶׁיֹּאמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הַגּוֹיִם שֶׁלֹּא נָתַתִּי לָהֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים, בְּעֵת שֶׁאֲנִי גּוֹזֵר עֲלֵיהֶם גְּזֵרָה וְהֵם יוֹדְעִים, מִיָּד הֵם שָׂבִים. וְיִשְׂרָאֵל לֹא כֵן, שֶׁבְּכָל עֵת אֲנִי שׁוֹלֵחַ לָהֶם נְבִיאַי, וְהֵם קְשֵׁי עֹרֶף. וּלְפִיכָךְ, וַיְהִי קֶצֶף גָּדוֹל. וְלֹא עוֹד שֶׁיִּשְׂרָאֵל קוֹרִין לוֹ נְבִיא שֶׁקֶר, אֶלָּא אַף אֻמּוֹת הָעוֹלָם קוֹרִין לוֹ כֵן אָמַר יוֹנָה, אֲנִי בּוֹרֵחַ מִלְּפָנָיו לְמָקוֹם שֶׁאֵין שָׁם כְּבוֹדוֹ. מָה אֶעֱשֶׂה. אִם אֶעֱלֶה לַשָּׁמַיִם, שָׁם כְּבוֹדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: עַל הַשָּׁמַיִם כְּבוֹדוֹ (תהלים קיג, ד). וְאִם עַל הָאָרֶץ, שָׁם כְּבוֹדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ (ישעיה ו, ג). הֲרֵינִי בּוֹרֵחַ לַיָּם, שֶׁאֵין נֶאֱמָר שָׁם כְּבוֹדוֹ. יָרַד לְיָפוֹ וְלֹא מָצָא שָׁם אֳנִיָּה לֵירֵד. וְהָאֳנִיָּה שֶׁיָּרַד בָּהּ יוֹנָה הָיְתָה רְחוֹקָה מִיָּפוֹ מַהֲלַךְ שְׁנֵי יָמִים, לְנַסּוֹת אֶת יוֹנָה. מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. הֵבִיא סַעַר גָּדוֹל בַּיָּם וְהֶחְזִירָם לְיָפוֹ, וְרָאָה יוֹנָה וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ, וְאָמַר, עַכְשָׁו אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁדַּרְכִּי מְיֻשֶּׁרֶת לְפָנַי. וְהוּא לֹא יָדַע כִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְסַבֵּב הַדָּבָר לְהוֹדִיעוֹ שֶׁשָּׁם כְּבוֹדוֹ. אָמַר לָהֶם: אָבוֹא עִמָּכֶם. וְדֶרֶךְ כָּל הָאֳנִיּוֹת כְּשֶׁאָדָם יוֹצֵא מֵהֶן, הוּא נוֹתֵן שְׂכָרוֹ. וְיוֹנָה בְּשִׂמְחַת לִבּוֹ הִקְדִּים וְנָתַן שְׂכָרוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיָּקָם יוֹנָה לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה מִלִּפְנֵי ה' (יונה א, ג). פָּרְשׁוּ מַהֲלַךְ יוֹם אֶחָד, וּבָא עֲלֵיהֶם סַעַר גָּדוֹל בַּיָּם מִיְמִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם. וְדֶרֶךְ כָּל הָאֳנִיּוֹת, שֶׁבָּאוֹת וְשָׁבוֹת בְּשָׁלוֹם בִּשְׁתִיקוּת. וְהָאֳנִיָּה שֶׁיָּרַד בָּהּ יוֹנָה, הָיְתָה בְּצָרָה גְּדוֹלָה לְהִשָּׁבֵר, שֶׁנֶּאֱמַר: וַה' הֵטִיל רוּחַ גְּדוֹלָה אֶל הַיָּם (יונה א, ד). רַבִּי חֲנִינָא אָמַר, מִשִּׁבְעִים לְשׁוֹנוֹת הָיוּ בָּאֳנִיָּה, וְכָל אֶחָד וְאֶחָד אֱלֹהָיו בְּיָדוֹ. אָמְרוּ, הָאֱלֹהִים שֶׁיַּעֲנֶה וְיַצִּיל אוֹתָנוּ מִן הַצָּרָה הַזֹּאת, הוּא הָאֱלֹהִים. וְעָמְדוּ וְקָרְאוּ אִישׁ בְּשֵׁם אֱלֹהָיו, וְלֹא הוֹעִילוּ. יוֹנָה בְּצָרַת נַפְשׁוֹ נִרְדַּם וַיִּשַׁן. וּבָא אֵלָיו רַב הַחוֹבֵל, אָמַר לֵיהּ: הֲרֵי אָנוּ עוֹמְדִין בֵּין מָוֶת לְחַיִּים וְאַתָּה נִרְדָּם. מֵאֵי זֶה עַם אַתָּה. אָמַר לָהֶם: עִבְרִי אָנֹכִי (יונה א, ט). אָמְרוּ לוֹ: וַהֲלֹא שָׁמַעְנוּ כִּי אֱלֹהֵי הָעִבְרִים גָּדוֹל הוּא, קְרָא אֶל אֱלֹהֶיךָ (יונה א, ו), אוּלַי יַעֲשֶׂה לָנוּ כְּכָל נִפְלְאוֹתָיו שֶׁעָשָׂה לָכֶם בְּיַם סוּף. אָמַר לָהֶם: בִּשְׁבִילִי הַצָּרָה הַזֹּאת בָּאָה עֲלֵיכֶם, כִּי מִלְּפָנָיו אֲנִי בּוֹרֵחַ, כִּי חָשַׁבְתִּי כִּי אֵין בְּיַם כְּבוֹדוֹ, וְעַכְשָׁו אֲנִי רוֹאֶה כִּי בַּיָּם וּבַיַּבָּשָׁה כְּבוֹדוֹ. אָמַר לָהֶם: בִּשְׁבִילִי, שָׂאוּנִי וֶהֱטִילוּנִי אֶל הַיָּם וְיִשְׁתֹּק הַיָּם מֵעֲלֵיכֶם (יונה א, יב). רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, לֹא קִבְּלוּ הָאֲנָשִׁים מִן יוֹנָה לְהַפִּילוֹ לַיָּם, וְהִפִּילוּ גּוֹרָלוֹת, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: וְיַפִּילוּ גּוֹרָלוֹת וַיִּפֹּל הַגּוֹרָל עַל יוֹנָה (יונה א, ז). מֶה עָשׂוּ. נָטְלוּ אֶת הַכֵּלִים אֲשֶׁר בָּאֳנִיָּה וְהִשְׁלִיכוּ אוֹתָם לַיָּם לְהָקֵל מֵעֲלֵיהֶם, וְלֹא הוֹעִיל מְאוּמָה. בִּקְּשׁוּ לַחֲזֹר לַיַּבָּשָׁה וְלֹא יָכְלוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְיַחְתְּרוּ הָאֲנָשִׁים וְגוֹ' (יונה א, יג). מֶה עָשׂוּ. נָטְלוּ אֶת יוֹנָה וְעָמְדוּ עַל יַרְכְּתֵי הַסְּפִינָה וְאָמְרוּ, אֱלֹהֵי עוֹלָם ה', אֶל תִּתֵּן עָלֵינוּ דָּם נָקִי (יונה א, יד), שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִין מַה טִּיבוֹ שֶׁל זֶה הָאִישׁ, וְהוּא אוֹמֵר בְּפִיו, בִּשְׁבִילִי הַצָּרָה הַזֹּאת בָּאָה עֲלֵיכֶם. הֵטִילוּ אוֹתוֹ עַד אַרְכֻּבּוֹתָיו, וְעָמַד הַיָּם מִזַּעְפּוֹ. לָקְחוּ אוֹתוֹ אֶצְלָן, וְהַיָּם סוֹעֵר עֲלֵיהֶם. הֵטִילוּ אוֹתוֹ עַד טִבּוּרוֹ, וְעָמַד הַיָּם מִזַּעְפּוֹ. לָקְחוּ אוֹתוֹ אֶצְלָן, וְהָיָה סוֹעֵר עֲלֵיהֶם. הֵטִילוּ אוֹתוֹ כֻּלּוֹ, מִיָּד שָׁתַק הַיָּם מִזַּעְפּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּשְּׂאוּ אֶת יוֹנָה וַיַּטִּילוּהוּ וְגוֹ' (יונה א, טו). וַיְמַן ה' דָּג גָּדוֹל לִבְלֹעַ אֶת יוֹנָה וַיְהִי יוֹנָה בִּמְעֵי הַדָּג שְׁלֹשָׁה יָמִים וּשְׁלֹשָה לֵילוֹת (יונה ב, א). וְנִכְנַס יוֹנָה לְתוֹךְ פִּיו, כְּאָדָם שֶׁהוּא נִכְנַס לְבֵית הַכְּנֶסֶת גְּדוֹלָה. וְהָיוּ שְׁתֵּי עֵינָיו שֶׁל דָּג כְּחַלּוֹנוֹת מְפֻתָּחוֹת מְאִירוֹת לְיוֹנָה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, מַרְגָּלִית אַחַת תְּלוּיָה בְּמֵעָיו שֶׁל דָּג, וְהָיְתָה מְאִירָה לְיוֹנָה כַּשֶּׁמֶשׁ הַזֶּה שֶׁהוּא מֵאִיר בִּגְבוּרָתוֹ בַּצָּהֳרַיִם, וְהָיָה רוֹאֶה יוֹנָה כָּל מַה שֶּׁבַּיָּם וְשֶׁבַּתְּהוֹמוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: אוֹר זָרוּעַ לַצַּדִּיק וּלְיִשְׁרֵי לֵב שִׂמְחָה (תהלים צז, יא). אָמַר לוֹ הַדָּג לְיוֹנָה, אִי אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁבָּא זְמַנִּי לְהֵאָכֵל לְתוֹךְ פִּיו שֶׁל לִוְיָתָן. אָמַר לוֹ: הוֹלִיכֵנִי לְשָׁם וַאֲנִי מַצִּיל אוֹתְךָ וְאֶת נַפְשִׁי. הוֹלִיכוֹ אֵצֶל לִוְיָתָן. אָמַר לוֹ לַלִּוְיָתָן, בִּשְׁבִילְךָ בָּאתִי לִרְאוֹת מְדוֹרְךָ בַּיָּם. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁאֲנִי עָתִיד לֵירֵד לִתֵּן חֶבֶל בְּצַוָּארְךָ וְלַעֲלוֹת אוֹתְךָ לִסְעוּדָה גְּדוֹלָה שֶׁל צַדִּיקִים. הֶרְאָהוּ חוֹתָמוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ, הִבִּיט לַבְּרִית וְרָאָהוּ לִוְיָתָן וּבָרַח מַהֲלַךְ שְׁנֵי יָמִים לִפְנֵי יוֹנָה. אָמַר לוֹ לַדָּג, הֲרֵינִי הִצַּלְתִּיךָ מִפִּיו שֶׁל לִוְיָתָן, הַרְאֵנִי כָּל מַה שֶּׁבַּיָּם וּבַתְּהוֹמוֹת. וְהֶרְאָהוּ נָהָר גָּדוֹל שֶׁל מֵימֵי אוֹקְיָנוֹס, שֶׁנֶּאֱמַר: תְּהוֹם יְסוֹבְבֵנִי (יונה ב, ו). וְהֶרְאָהוּ שְׁבִילֵי יַם סוּף שֶׁעָבְרוּ יִשְׂרָאֵל בְּתוֹכָם, שֶׁנֶּאֱמַר: סוּף חָבוּשׁ לְרֹאשִׁי (יונה ב, ו). וְהֶרְאָהוּ מָקוֹם שֶׁמִּשְׁבְּרֵי הַיָּם וְגַלָּיו יוֹצְאִין, שֶׁנֶּאֱמַר: כָּל מִשְׁבָּרֶיךָ וְגַלֶּיךָ עָלַי עָבָרוּ (יונה ב, ד). וְהֶרְאָהוּ עַמּוּדֵי אֶרֶץ בִּמְכוֹנֶיהָ, שֶׁנֶּאֱמַר: הָאָרֶץ בְּרִחֶיהָ בַעֲדִי לְעוֹלָם (יונה ב, ז). וְהֶרְאָהוּ שְׁאוֹל תַּחְתִּית, שֶׁנֶּאֱמַר: וַתַּעַל מִשַּׁחַת חַיַּי, ה' אֱלֹהַי (יונה ב, ז). וְהֶרְאָהוּ גֵּיהִנָּם, דִּכְתִיב: מִבֶּטֶן שְׁאוֹל שַׁוְעָתִי שָׁמַעְתָּ קוֹלִי (יונה ב, ג). וְהֶרְאָהוּ תַּחַת הֵיכַל ה', שֶׁנֶּאֱמַר: לְקִצְבֵי הָרִים יָרַדְתִּי (יונה ב, ז). מִכָּאן אָנוּ לְמֵדִים, שֶׁיְּרוּשָׁלַיִם עַל שִׁבְעָה הָרִים עוֹמֶדֶת. וְרָאָה שָׁם אֶבֶן שְׁתִיָּה קְבוּעָה בַּתְּהוֹמוֹת. וְרָאָה שָׁם בְּנֵי קֹרַח עוֹמְדִין וּמִתְפַּלְּלִין עָלֶיהָ. אָמַר לוֹ לְיוֹנָה, הֲרֵי אַתָּה עוֹמֵד תַּחַת הֵיכַל ה', הִתְפַּלֵּל וְאַתָּה נַעֲנֶה. מִיָּד אָמַר יוֹנָה לַדָּג, עֲמֹד בִּמְקוֹם עָמְדְךָ, שֶׁאֲנִי מְבַקֵּשׁ לְהִתְפַּלֵּל תְּפִלָּה. וְעָמַד הַדָּג. וְהִתְחִיל יוֹנָה לְהִתְפַּלֵּל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, נִקְרֵאתָ מוֹרִיד וּמַעֲלֶה, הֲרֵי יָרַדְתִּי, הַעֲלֵנִי. נִקְרֵאתָ מֵמִית וּמְחַיֶּה, הֲרֵי הִגַּעְתָּ נַפְשִׁי לָמוּת, הַחֲיֵינִי. וְלֹא נַעֲנָה. עַד שֶׁיָּצָא מִפִּיו, אֲשֶׁר נָדַרְתִּי אֲשַׁלֵּמָה וְגוֹ' (יונה ב, י). אֲשֶׁר נָדַרְתִּי לַעֲלוֹת אֶת לִוְיָתָן וּלְהַעֲלוֹתוֹ לְפָנֶיךָ, אֲשַׁלֵּם בְּיוֹם יְשׁוּעַת יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: וַאֲנִי בְּקוֹל תּוֹדָה אֶזְבְּחָה לָךְ אֲשֶׁר נָדַרְתִּי (יונה ב, י). מִיַּד רָמַז הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְהֵקִיא אֶת יוֹנָה לַיַּבָּשָׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר ה' לַדָּג וַיָּקֵא אֶת יוֹנָה אֶל הַיַּבָּשָׁה (יונה ב, יא). וַיִּרְאוּ הַמַּלָּחִים אֶת כָּל הַנִּסִּים וְהָאוֹתוֹת וְהַנִּפְלָאוֹת הַגְּדוֹלִים שֶׁעָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִם יוֹנָה, וְעָמְדוּ וְהִשְׁלִיכוּ אִישׁ אֱלֹהָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: מְשַׁמְּרִים הַבְלֵי שָׁוְא חַסְדָּם יַעֲזֹבוּ (יונה ב, ט). וְחָזְרוּ לְיָפוֹ וְעָלוּ לִירוּשָׁלַיִם וּמָלוּ אֶת בְּשַׂר עָרְלָתָם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּרְאוּ הָאֲנָשִׁים יִרְאָה גְּדוֹלָה אֶת ה' וְיִזְבְּחוּ זֶבַח לַה' וְיִדְּרוּ נְדָרִים (שם א, טז). וְכִי זָבְחוּ זֶבַח. אֶלָּא בְּרִית מִילָה, שֶׁהוּא כְּדַם זֶבַח. וְנָדְרוּ כָּל אִישׁ מֵהֶם לְהָבִיא אֶת בָּנָיו וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ לֵאלֹהֵי יוֹנָה, וְנָדְרוּ וְשִׁלְּמוּ, וַעֲלֵיהֶם הוּא אוֹמֵר, אֶת הַגֵּרִים גֵּרֵי הַצֶּדֶק. וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה. לָמָּה אָמַר וַיִּקְרָא. אֶלָּא בִּשְׁבִיל שֶׁאָמַר לְמַעְלָה, וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד, כְּשֶׁשָּׁרְתָה הַשְּׁכִינָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד, וְלֹא יָכֹל לָבוֹא, לְפִי שֶׁשָּׁכַן עָלָיו הֶעָנָן, וּלְפִיכָךְ קְרָאוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵאֹהֶל מוֹעֵד. לֵאמֹר. מַהוּ לֵאמֹר, לֵאמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן. לָמָּה אָמַר אָדָם וְלֹא אָמַר אִישׁ. יִרְצֶה לוֹמַר, כִּי יֶחְטָא הָאָדָם, כְּמוֹ אָדָם הָרִאשׁוֹן שֶׁהִתְחִיל לַחֲטֹא, יַקְרִיב קָרְבָּן. לָמָּה נֶאֱמַר מִן הַבְּהֵמָה, כְּשֶׁאָמַר מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן. אֶלָּא יִרְצֶה לוֹמַר, לְהַבְדִּילָן מִן הַבְּהֵמָה, שֶׁלֹּא יֵרֵד נַפְשׁוֹ לִשְׁאוֹל תַּחְתִּית כְּמוֹ הַבְּהֵמָה שֶׁיּוֹרֶדֶת נַפְשָׁהּ לְמַטָּה לָאָרֶץ, כְּמַה שֶּׁנֶּאֱמַר: מִי יוֹדֵעַ נֶפֶשׁ הָאָדָם הָעוֹלָה הִיא לְמַעְלָה וְנֶפֶשׁ הַבְּהֵמָה הַיּוֹרֶדֶת הִיא לְמַטָּה (קהלת ג, כא). וְכֵן אֵין אָדָם יוֹדֵעַ. אֶלָּא כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב, מִי יוֹדֵעַ יָשׁוּב וְנִחַם הָאֱלֹהִים (יואל ב, יד). וְזֶה פִּתְרוֹנוֹ, מִי יוֹדֵעַ שֶׁהוּא חוֹטֵא, יָשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים וִיכַפֵּר לוֹ עַל כָּל עֲוֹנוֹתָיו. מַהוּ וְנִחַם, אֶלָּא וַיִּנָּחֵם עַל הָרָעָה שֶׁדִּבֵּר לַעֲשׂוֹת לוֹ. וְכֵן הוּא אוֹמֵר, מִי הוּא שֶׁיּוֹדֵעַ וְיָבִין וְיֵשׁ לוֹ דַּעַת וּבִינָה, יָבִין וְיֵדַע כִּי נֶפֶשׁ הָאָדָם עוֹלָה הִיא לְמַעְלָה לַמָּקוֹם שֶׁנִּגְזְרָה מִשָּׁם, וְרוּחַ הַבְּהֵמָה יוֹרֶדֶת הִיא לְמַטָּה לָאָרֶץ. שֶׁכֵּן אָמַר שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם, וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ (קהלת יב, ז). וְאֵי זֶה רוּחַ שֶׁתָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ. אֵלּוּ רוּחוֹת הַצַּדִּיקִים וְהַחֲסִידִים וּבַעֲלֵי תְּשׁוּבָה שֶׁעוֹמְדִין לְפָנָיו בְּמַעֲלָה גְּדוֹלָה, וְהוּא הַחַיִּים שֶׁאֵין עִמָּהּ מָוֶת, וְהַטּוֹבָה שֶׁאֵין עִמָּהּ רָעָה. הוּא שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה, לְמַעַן יִיטַב לָךְ (דברים כב, ז), לְעוֹלָם. וּמִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמַדְנוּ, לְמַעַן יִיטַב, לְעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ טוֹב. וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים (שם), לְעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ אָרֹךְ. וּשְׂכַר הַצַּדִּיקִים הוּא, שֶׁיִּזְכּוּ וְיִחְיוּ לְטוֹבָה. אַשְׁרֵי הָאִישׁ שֶׁזָּכָה לְטוֹבָה וּלְעֹנֶג. הַמָּקוֹם יְזַכֵּנוּ לְהִתְעַנֵּג בָּהּ עִם הַצַּדִּיקִים. וּכְבָר הוֹדִיעוּנוּ חֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים, שֶׁטּוֹבוֹת חַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא, אֵין כֹּחַ בָּאָדָם לְדָרְשָׁהּ וּלְאָמְרָהּ, וְאֵין יוֹדֵעַ גָּדְלָהּ וְיָפְיָהּ וְעָצְמָהּ, כִּי אֵין לָהּ עֵרֶךְ וְלֹא דִּמְיוֹן וּדְמוּת. וְכֵן אָמַר הַכָּתוּב, עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לוֹ (ישעיה סד, ג). כְּלוֹמַר, הַטּוֹבָה שֶׁלֹּא רָאָה אוֹתָהּ עַיִן זוּלָתְךָ אֱלֹהִים. וְזֶה שֶׁקָּרְאוּ אוֹתוֹ חֲכָמִים הָעוֹלָם הַבָּא, לֹא מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ מָצוּי עַתָּה. אֲבָל לָנוּ שֶׁהַיּוֹם בָּעוֹלָם הַזֶּה, יֵשׁ לָבוֹא. וּלְפִיכָךְ אוֹמֵר, הָעוֹלָם הַבָּא, לְאַחַר שֶׁיּוֹצֵא אָדָם מֵעוֹלָם הַזֶּה. וּמִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁזֶּה הָעוֹלָם אָבֵד וְאַחַר כָּךְ יָבוֹא הָעוֹלָם הַבָּא, אֵין הַדָּבָר כֵּן. אֶלָּא שֶׁהַצַּדִּיקִים כְּשֶׁיּוֹצְאִים מֵעוֹלָם, מִיָּד עוֹלִים וְעוֹמְדִים בְּמַעֲלָה זוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִירֵאֶיךָ פָּעַלְתָּ לַחוֹסִים בָּךְ (תהלים לא, כ). וְשֶׁל רְשָׁעִים, שׁוֹטְטוֹת בְּכָל הָעוֹלָם, וְלֹא יִמְצְאוּ מָנוֹחַ לְכַף רַגְלֵיהֶם, וְאֵינָהּ עוֹלָה לַמָּקוֹם שֶׁנִּגְזְרָה מִשָּׁם עַד שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, עַד שֶׁיִּכְלֶה הַגּוּף. מַה הִיא עוֹשָׂה. הוֹלֶכֶת וְחוֹזֶרֶת עַל הַקֶּבֶר, וְקָשָׁה עָלֶיהָ רְאִיַּת הַגּוּף נִרְקָב וְשֶׁהוּא רִמָּה וְתוֹלֵעָה. וּלְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְאָדָם שֶׁהָיָה לוֹ בַּיִת נָאֶה וְנוֹפֵל. מַה הוּא עוֹשֶׂה. הוֹלֵךְ וְרוֹאֶה אוֹתוֹ בְּכָל יוֹם שֶׁצּוֹמֵחַ בּוֹ קוֹצִים, וְכֻסּוּ פָּנָיו חֲרוּלִים וְגֶדֶר אֲבָנָיו נֶהֶרְסָה, וּבוֹכֶה וּמִתְאַבֵּל עָלָיו בִּשְׁבִיל שֶׁהוּא רוֹאֶה כָּךְ. וְכֵן הוּא הָרוּחַ שׁוֹטֵט בְּכָל הָעוֹלָם וְחוֹזֵר לַקֶּבֶר. וְכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: קָשָׁה רִמָּה לַמֵּת, כְּמַחַט בַּבָּשָׂר הַחָי. וּמִנַּיִן שֶׁהַנֶּפֶשׁ מִתְאַבֶּלֶת עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: אַךְ בְּשָׂרוֹ עָלָיו יִכְאַב וְנַפְשׁוֹ עָלָיו תֶּאֱבַל (איוב יד, כב). הֱוֵי, הַבְּהֵמָה וִיאַבֵּד כִּבְהֵמָה. וּלְפִיכָךְ אָמַר, מִן הַבְּהֵמָה. וְאָמַר, מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן, לְפִי שֶׁיַּקְרִיבוּ מִן הַצֹּאן וּמִן הַבָּקָר, כְּדֵי שֶׁלֹּא תֵּרֵד נַפְשׁוֹ לְמַטָּה כִּבְהֵמָה. וְלָמָּה קְרֵיבִין קָרְבָּן מִן הָעוֹף וּמִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הַצֹּאן וּמִן הָעִזִּים וְלֹא מִן הַדָּגִים, שֶׁנֶּאֱמַר: אִם מִן הָעוֹף עוֹלָה קָרְבָּנוֹ, אֶלָּא בִּשְׁבִיל שֶׁהֵם בָּשָׂר וָדָם כְּמוֹ הָאָדָם וְיוֹצְאִין מִבֶּטֶן אִמָּן כְּמוֹ הָאָדָם, מְכַפְּרִים עַל הָאָדָם. אֲבָל הַדָּגִים, בֵּיצִים הֵם וְיוֹצְאִין מֵהֶן וְחַיִּין. אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: כָּל דְּמוּת שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּיַּבָּשָׁה, בָּרָא בַּיָּם בַּדָּגִים. רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, מְמֻנֶּה הָיָה הַדָּג מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית לִבְלֹעַ אֶת יוֹנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְמַן ה' דָּג גָּדוֹל (יונה ב, א). בְּיוֹם חֲמִישִׁי בָּרַח יוֹנָה מִפְּנֵי אֱלֹהָיו. וְלָמָּה בָּרַח. אֶלָּא שֶׁפַּעַם רִאשׁוֹנָה, שְׁלָחוֹ לְהָשִׁיב אֶת גְּבוּל יִשְׂרָאֵל וְעָמְדוּ דְּבָרָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: הוּא הֵשִׁיב אֶת גְּבוּל יִשְׂרָאֵל (מ״ב יד, כה). פַּעַם שְׁנִיָּה, שְׁלָחוֹ לִירוּשָׁלַיִם לְהַחֲרִיבָהּ, וְעָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּרֹב רַחֲמָיו וְנִחַם עַל הָרָעָה וְלֹא חָרְבָה, וְהָיוּ קוֹרִין אוֹתוֹ נְבִיא הַשֶּׁקֶר. פַּעַם שְׁלִישִׁית, שְׁלָחוֹ אֶל נִינְוֶה לְהַחְרִיבָהּ. דָּן יוֹנָה דִּין בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ. אָמַר יוֹנָה, אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁהַגּוֹיִם קְרוֹבֵי תְּשׁוּבָה הֵם. עַכְשָׁו אִם אֵלֵךְ בִּשְׁלִיחוּתוֹ, מִיָּד יַעֲשׂוּ תְּשׁוּבָה, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד. וּבְעֵת שֶׁיַּעֲשׂוּ תְּשׁוּבָה, מִיָּד יְרַחֵם, וְיִקְצֹף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל יִשְׂרָאֵל כְּמוֹ שֶׁעָשָׂה בִּימֵי סַנְחֵרִיב כְּשֶׁבָּא רַבְשָׁקֵה לְחָרֵף אֱלֹהִים חַיִּים, אָמַר, אָמַרְתָּ אַךְ דְּבַר שְׂפָתַיִם, עֵצָה וּגְבוּרָה לַמִּלְחָמָה, עַתָּה עַל מִי בָּטַחְתָּ כִּי מָרַדְתָּ בִּי (מ״ב יח, כ). וְכִי תֹּאמְרוּן אֵלַי אֶל ה' אֱלֹהֵינוּ בָּטַחְנוּ, הֲלֹא הוּא אֲשֶׁר הֵסִיר חִזְקִיָּהוּ אֶת בָּמֹתָיו וְאֶת מִזְבְּחֹתָיו (מ״ב יח, כב). מֶה עָשָׂה חִזְקִיָּהוּ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה. וַיִּתְפַּלֵּל חִזְקִיָּהוּ לִפְנֵי ה' וַיֹּאמֶר, ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יוֹשֵׁב הַכְּרוּבִים, אַתָּה הוּא הָאֱלֹהִים לְבַדְּךָ לְכָל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ, אַתָּה עָשִׂיתָ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, הַטֵּה ה' אָזְנְךָ וּשְׁמַע, פְּקַח ה' עֵינֶיךָ וּרְאֵה וּשְׁמַע אֶת דִּבְרֵי סַנְחֵרִיב אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ לְחָרֵף אֱלֹהִים חָי (מ״ב יט, טו-טז). וַיִּשְׁלַח יְשַׁעְיָהוּ בֶּן אָמוֹץ אֶל חִזְקִיָּהוּ לֵאמֹר, כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הִתְפַּלַּלְתָּ אֵלַי אֶל סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ אַשּׁוּר שָׁמַעְתִּי (מ״ב יט, כ). הִנְנִי נוֹתֵן בּוֹ רוּחַ וְגוֹ' (מ״ב יט, ז), וּבָא וְדַבַּר עִמֵּיהּ אַרְבַּע מֵאָה מַלְכִין אֲחִידֵי סַיְפִין וְרוֹמַחִין וְגוֹ'. וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֵּצֵא מַלְאַךְ ה' וַיַּךְ בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר מֵאָה שְׁמוֹנִים וַחֲמִשָּׁה אֶלֶף וְיַשְׁכִּימוּ בַּבֹּקֶר וְהִנֵּה כֻלָּם פְּגָרִים מֵתִים, וַיִּסַּע וַיֵּלֵךְ וַיָּשָׁב סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ אַשּׁוּר וַיֵּשֶׁב בְּנִינְוֵה (מ״ב יט, לה-לו). אָמַר לַחֲכָמִים, לָמָּה אַהֲבָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִם יִשְׂרָאֵל יוֹתֵר מִכָּל אֻמּוֹת הָעוֹלָם. אָמְרוּ לוֹ: אַבָּא זָקֵן הָיָה לָהֶם וּשְׁמוֹ אַבְרָהָם וּבָא לִשְׁחֹט בְּנוֹ לְהַעֲלוֹתוֹ עוֹלָה. אָמַר לָהֶם: שְׁחָטוֹ, אָמְרוּ לוֹ: לָאו. אָמַר לָהֶן, הוּא עַל שֶׁהָיָה רְצוֹנוֹ לְשָׁחְטוֹ, הָיָה אַהֲבָה בֵּינוֹ לְבֵין אֱלֹהָיו. אָמַר, אֲנִי אֶשְׁחֹט אֶת בְּנִי וְאַעֲלֵהוּ לוֹ לְעוֹלָה. וְכֵן עָשָׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּקַּח אֶת בְּנוֹ הַבְּכוֹר אֲשֶׁר יִמְלֹךְ תַּחְתָּיו וַיַּעֲלֵהוּ עוֹלָה (שם ג, כז). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מָה אֻמּוֹת הָעוֹלָם שֶׁלֹּא נָתַתִּי לָהֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים, הֵם עוֹשִׂים לִשְׁמִי, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּכָל מָקוֹם מֻקְטָר מֻגָּשׁ לִשְׁמִי וְגוֹ' (מלאכי א, יא). מִיָּד, וַיְהִי קֶצֶף גָּדוֹל עַל יִשְׂרָאֵל (מ״ב ג, כז). לְפִיכָךְ אָמַר יוֹנָה, הַגּוֹיִם מִיָּד יַעֲשׂוּ תְּשׁוּבָה וְיִהְיֶה רֻגְזוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל יִשְׂרָאֵל. שֶׁיֹּאמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הַגּוֹיִם שֶׁלֹּא נָתַתִּי לָהֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים, בְּעֵת שֶׁאֲנִי גּוֹזֵר עֲלֵיהֶם גְּזֵרָה וְהֵם יוֹדְעִים, מִיָּד הֵם שָׂבִים. וְיִשְׂרָאֵל לֹא כֵן, שֶׁבְּכָל עֵת אֲנִי שׁוֹלֵחַ לָהֶם נְבִיאַי, וְהֵם קְשֵׁי עֹרֶף. וּלְפִיכָךְ, וַיְהִי קֶצֶף גָּדוֹל. וְלֹא עוֹד שֶׁיִּשְׂרָאֵל קוֹרִין לוֹ נְבִיא שֶׁקֶר, אֶלָּא אַף אֻמּוֹת הָעוֹלָם קוֹרִין לוֹ כֵן אָמַר יוֹנָה, אֲנִי בּוֹרֵחַ מִלְּפָנָיו לְמָקוֹם שֶׁאֵין שָׁם כְּבוֹדוֹ. מָה אֶעֱשֶׂה. אִם אֶעֱלֶה לַשָּׁמַיִם, שָׁם כְּבוֹדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: עַל הַשָּׁמַיִם כְּבוֹדוֹ (תהלים קיג, ד). וְאִם עַל הָאָרֶץ, שָׁם כְּבוֹדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ (ישעיה ו, ג). הֲרֵינִי בּוֹרֵחַ לַיָּם, שֶׁאֵין נֶאֱמָר שָׁם כְּבוֹדוֹ. יָרַד לְיָפוֹ וְלֹא מָצָא שָׁם אֳנִיָּה לֵירֵד. וְהָאֳנִיָּה שֶׁיָּרַד בָּהּ יוֹנָה הָיְתָה רְחוֹקָה מִיָּפוֹ מַהֲלַךְ שְׁנֵי יָמִים, לְנַסּוֹת אֶת יוֹנָה. מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. הֵבִיא סַעַר גָּדוֹל בַּיָּם וְהֶחְזִירָם לְיָפוֹ, וְרָאָה יוֹנָה וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ, וְאָמַר, עַכְשָׁו אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁדַּרְכִּי מְיֻשֶּׁרֶת לְפָנַי. וְהוּא לֹא יָדַע כִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְסַבֵּב הַדָּבָר לְהוֹדִיעוֹ שֶׁשָּׁם כְּבוֹדוֹ. אָמַר לָהֶם: אָבוֹא עִמָּכֶם. וְדֶרֶךְ כָּל הָאֳנִיּוֹת כְּשֶׁאָדָם יוֹצֵא מֵהֶן, הוּא נוֹתֵן שְׂכָרוֹ. וְיוֹנָה בְּשִׂמְחַת לִבּוֹ הִקְדִּים וְנָתַן שְׂכָרוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיָּקָם יוֹנָה לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה מִלִּפְנֵי ה' (יונה א, ג). פָּרְשׁוּ מַהֲלַךְ יוֹם אֶחָד, וּבָא עֲלֵיהֶם סַעַר גָּדוֹל בַּיָּם מִיְמִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם. וְדֶרֶךְ כָּל הָאֳנִיּוֹת, שֶׁבָּאוֹת וְשָׁבוֹת בְּשָׁלוֹם בִּשְׁתִיקוּת. וְהָאֳנִיָּה שֶׁיָּרַד בָּהּ יוֹנָה, הָיְתָה בְּצָרָה גְּדוֹלָה לְהִשָּׁבֵר, שֶׁנֶּאֱמַר: וַה' הֵטִיל רוּחַ גְּדוֹלָה אֶל הַיָּם (יונה א, ד). רַבִּי חֲנִינָא אָמַר, מִשִּׁבְעִים לְשׁוֹנוֹת הָיוּ בָּאֳנִיָּה, וְכָל אֶחָד וְאֶחָד אֱלֹהָיו בְּיָדוֹ. אָמְרוּ, הָאֱלֹהִים שֶׁיַּעֲנֶה וְיַצִּיל אוֹתָנוּ מִן הַצָּרָה הַזֹּאת, הוּא הָאֱלֹהִים. וְעָמְדוּ וְקָרְאוּ אִישׁ בְּשֵׁם אֱלֹהָיו, וְלֹא הוֹעִילוּ. יוֹנָה בְּצָרַת נַפְשׁוֹ נִרְדַּם וַיִּשַׁן. וּבָא אֵלָיו רַב הַחוֹבֵל, אָמַר לֵיהּ: הֲרֵי אָנוּ עוֹמְדִין בֵּין מָוֶת לְחַיִּים וְאַתָּה נִרְדָּם. מֵאֵי זֶה עַם אַתָּה. אָמַר לָהֶם: עִבְרִי אָנֹכִי (יונה א, ט). אָמְרוּ לוֹ: וַהֲלֹא שָׁמַעְנוּ כִּי אֱלֹהֵי הָעִבְרִים גָּדוֹל הוּא, קְרָא אֶל אֱלֹהֶיךָ (יונה א, ו), אוּלַי יַעֲשֶׂה לָנוּ כְּכָל נִפְלְאוֹתָיו שֶׁעָשָׂה לָכֶם בְּיַם סוּף. אָמַר לָהֶם: בִּשְׁבִילִי הַצָּרָה הַזֹּאת בָּאָה עֲלֵיכֶם, כִּי מִלְּפָנָיו אֲנִי בּוֹרֵחַ, כִּי חָשַׁבְתִּי כִּי אֵין בְּיַם כְּבוֹדוֹ, וְעַכְשָׁו אֲנִי רוֹאֶה כִּי בַּיָּם וּבַיַּבָּשָׁה כְּבוֹדוֹ. אָמַר לָהֶם: בִּשְׁבִילִי, שָׂאוּנִי וֶהֱטִילוּנִי אֶל הַיָּם וְיִשְׁתֹּק הַיָּם מֵעֲלֵיכֶם (יונה א, יב). רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, לֹא קִבְּלוּ הָאֲנָשִׁים מִן יוֹנָה לְהַפִּילוֹ לַיָּם, וְהִפִּילוּ גּוֹרָלוֹת, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: וְיַפִּילוּ גּוֹרָלוֹת וַיִּפֹּל הַגּוֹרָל עַל יוֹנָה (יונה א, ז). מֶה עָשׂוּ. נָטְלוּ אֶת הַכֵּלִים אֲשֶׁר בָּאֳנִיָּה וְהִשְׁלִיכוּ אוֹתָם לַיָּם לְהָקֵל מֵעֲלֵיהֶם, וְלֹא הוֹעִיל מְאוּמָה. בִּקְּשׁוּ לַחֲזֹר לַיַּבָּשָׁה וְלֹא יָכְלוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְיַחְתְּרוּ הָאֲנָשִׁים וְגוֹ' (יונה א, יג). מֶה עָשׂוּ. נָטְלוּ אֶת יוֹנָה וְעָמְדוּ עַל יַרְכְּתֵי הַסְּפִינָה וְאָמְרוּ, אֱלֹהֵי עוֹלָם ה', אֶל תִּתֵּן עָלֵינוּ דָּם נָקִי (יונה א, יד), שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִין מַה טִּיבוֹ שֶׁל זֶה הָאִישׁ, וְהוּא אוֹמֵר בְּפִיו, בִּשְׁבִילִי הַצָּרָה הַזֹּאת בָּאָה עֲלֵיכֶם. הֵטִילוּ אוֹתוֹ עַד אַרְכֻּבּוֹתָיו, וְעָמַד הַיָּם מִזַּעְפּוֹ. לָקְחוּ אוֹתוֹ אֶצְלָן, וְהַיָּם סוֹעֵר עֲלֵיהֶם. הֵטִילוּ אוֹתוֹ עַד טִבּוּרוֹ, וְעָמַד הַיָּם מִזַּעְפּוֹ. לָקְחוּ אוֹתוֹ אֶצְלָן, וְהָיָה סוֹעֵר עֲלֵיהֶם. הֵטִילוּ אוֹתוֹ כֻּלּוֹ, מִיָּד שָׁתַק הַיָּם מִזַּעְפּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּשְּׂאוּ אֶת יוֹנָה וַיַּטִּילוּהוּ וְגוֹ' (יונה א, טו). וַיְמַן ה' דָּג גָּדוֹל לִבְלֹעַ אֶת יוֹנָה וַיְהִי יוֹנָה בִּמְעֵי הַדָּג שְׁלֹשָׁה יָמִים וּשְׁלֹשָה לֵילוֹת (יונה ב, א). וְנִכְנַס יוֹנָה לְתוֹךְ פִּיו, כְּאָדָם שֶׁהוּא נִכְנַס לְבֵית הַכְּנֶסֶת גְּדוֹלָה. וְהָיוּ שְׁתֵּי עֵינָיו שֶׁל דָּג כְּחַלּוֹנוֹת מְפֻתָּחוֹת מְאִירוֹת לְיוֹנָה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, מַרְגָּלִית אַחַת תְּלוּיָה בְּמֵעָיו שֶׁל דָּג, וְהָיְתָה מְאִירָה לְיוֹנָה כַּשֶּׁמֶשׁ הַזֶּה שֶׁהוּא מֵאִיר בִּגְבוּרָתוֹ בַּצָּהֳרַיִם, וְהָיָה רוֹאֶה יוֹנָה כָּל מַה שֶּׁבַּיָּם וְשֶׁבַּתְּהוֹמוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: אוֹר זָרוּעַ לַצַּדִּיק וּלְיִשְׁרֵי לֵב שִׂמְחָה (תהלים צז, יא). אָמַר לוֹ הַדָּג לְיוֹנָה, אִי אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁבָּא זְמַנִּי לְהֵאָכֵל לְתוֹךְ פִּיו שֶׁל לִוְיָתָן. אָמַר לוֹ: הוֹלִיכֵנִי לְשָׁם וַאֲנִי מַצִּיל אוֹתְךָ וְאֶת נַפְשִׁי. הוֹלִיכוֹ אֵצֶל לִוְיָתָן. אָמַר לוֹ לַלִּוְיָתָן, בִּשְׁבִילְךָ בָּאתִי לִרְאוֹת מְדוֹרְךָ בַּיָּם. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁאֲנִי עָתִיד לֵירֵד לִתֵּן חֶבֶל בְּצַוָּארְךָ וְלַעֲלוֹת אוֹתְךָ לִסְעוּדָה גְּדוֹלָה שֶׁל צַדִּיקִים. הֶרְאָהוּ חוֹתָמוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ, הִבִּיט לַבְּרִית וְרָאָהוּ לִוְיָתָן וּבָרַח מַהֲלַךְ שְׁנֵי יָמִים לִפְנֵי יוֹנָה. אָמַר לוֹ לַדָּג, הֲרֵינִי הִצַּלְתִּיךָ מִפִּיו שֶׁל לִוְיָתָן, הַרְאֵנִי כָּל מַה שֶּׁבַּיָּם וּבַתְּהוֹמוֹת. וְהֶרְאָהוּ נָהָר גָּדוֹל שֶׁל מֵימֵי אוֹקְיָנוֹס, שֶׁנֶּאֱמַר: תְּהוֹם יְסוֹבְבֵנִי (יונה ב, ו). וְהֶרְאָהוּ שְׁבִילֵי יַם סוּף שֶׁעָבְרוּ יִשְׂרָאֵל בְּתוֹכָם, שֶׁנֶּאֱמַר: סוּף חָבוּשׁ לְרֹאשִׁי (יונה ב, ו). וְהֶרְאָהוּ מָקוֹם שֶׁמִּשְׁבְּרֵי הַיָּם וְגַלָּיו יוֹצְאִין, שֶׁנֶּאֱמַר: כָּל מִשְׁבָּרֶיךָ וְגַלֶּיךָ עָלַי עָבָרוּ (יונה ב, ד). וְהֶרְאָהוּ עַמּוּדֵי אֶרֶץ בִּמְכוֹנֶיהָ, שֶׁנֶּאֱמַר: הָאָרֶץ בְּרִחֶיהָ בַעֲדִי לְעוֹלָם (יונה ב, ז). וְהֶרְאָהוּ שְׁאוֹל תַּחְתִּית, שֶׁנֶּאֱמַר: וַתַּעַל מִשַּׁחַת חַיַּי, ה' אֱלֹהַי (יונה ב, ז). וְהֶרְאָהוּ גֵּיהִנָּם, דִּכְתִיב: מִבֶּטֶן שְׁאוֹל שַׁוְעָתִי שָׁמַעְתָּ קוֹלִי (יונה ב, ג). וְהֶרְאָהוּ תַּחַת הֵיכַל ה', שֶׁנֶּאֱמַר: לְקִצְבֵי הָרִים יָרַדְתִּי (יונה ב, ז). מִכָּאן אָנוּ לְמֵדִים, שֶׁיְּרוּשָׁלַיִם עַל שִׁבְעָה הָרִים עוֹמֶדֶת. וְרָאָה שָׁם אֶבֶן שְׁתִיָּה קְבוּעָה בַּתְּהוֹמוֹת. וְרָאָה שָׁם בְּנֵי קֹרַח עוֹמְדִין וּמִתְפַּלְּלִין עָלֶיהָ. אָמַר לוֹ לְיוֹנָה, הֲרֵי אַתָּה עוֹמֵד תַּחַת הֵיכַל ה', הִתְפַּלֵּל וְאַתָּה נַעֲנֶה. מִיָּד אָמַר יוֹנָה לַדָּג, עֲמֹד בִּמְקוֹם עָמְדְךָ, שֶׁאֲנִי מְבַקֵּשׁ לְהִתְפַּלֵּל תְּפִלָּה. וְעָמַד הַדָּג. וְהִתְחִיל יוֹנָה לְהִתְפַּלֵּל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, נִקְרֵאתָ מוֹרִיד וּמַעֲלֶה, הֲרֵי יָרַדְתִּי, הַעֲלֵנִי. נִקְרֵאתָ מֵמִית וּמְחַיֶּה, הֲרֵי הִגַּעְתָּ נַפְשִׁי לָמוּת, הַחֲיֵינִי. וְלֹא נַעֲנָה. עַד שֶׁיָּצָא מִפִּיו, אֲשֶׁר נָדַרְתִּי אֲשַׁלֵּמָה וְגוֹ' (יונה ב, י). אֲשֶׁר נָדַרְתִּי לַעֲלוֹת אֶת לִוְיָתָן וּלְהַעֲלוֹתוֹ לְפָנֶיךָ, אֲשַׁלֵּם בְּיוֹם יְשׁוּעַת יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: וַאֲנִי בְּקוֹל תּוֹדָה אֶזְבְּחָה לָךְ אֲשֶׁר נָדַרְתִּי (יונה ב, י). מִיַּד רָמַז הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְהֵקִיא אֶת יוֹנָה לַיַּבָּשָׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר ה' לַדָּג וַיָּקֵא אֶת יוֹנָה אֶל הַיַּבָּשָׁה (יונה ב, יא). וַיִּרְאוּ הַמַּלָּחִים אֶת כָּל הַנִּסִּים וְהָאוֹתוֹת וְהַנִּפְלָאוֹת הַגְּדוֹלִים שֶׁעָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִם יוֹנָה, וְעָמְדוּ וְהִשְׁלִיכוּ אִישׁ אֱלֹהָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: מְשַׁמְּרִים הַבְלֵי שָׁוְא חַסְדָּם יַעֲזֹבוּ (יונה ב, ט). וְחָזְרוּ לְיָפוֹ וְעָלוּ לִירוּשָׁלַיִם וּמָלוּ אֶת בְּשַׂר עָרְלָתָם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּרְאוּ הָאֲנָשִׁים יִרְאָה גְּדוֹלָה אֶת ה' וְיִזְבְּחוּ זֶבַח לַה' וְיִדְּרוּ נְדָרִים (שם א, טז). וְכִי זָבְחוּ זֶבַח. אֶלָּא בְּרִית מִילָה, שֶׁהוּא כְּדַם זֶבַח. וְנָדְרוּ כָּל אִישׁ מֵהֶם לְהָבִיא אֶת בָּנָיו וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ לֵאלֹהֵי יוֹנָה, וְנָדְרוּ וְשִׁלְּמוּ, וַעֲלֵיהֶם הוּא אוֹמֵר, אֶת הַגֵּרִים גֵּרֵי הַצֶּדֶק.

• Gevurot Hashem 67:9unverified

  משל זה, אם לא היה נברא האדם בעל בשר ואברים פחותים, לא היה אפשר שיהיה נמצא האבר הנכבד, הראש והמוח. כי איך אפשר זה, שהרי לפי טבע ומזג האדם שנברא מטפה סרוחה, הוא דבר פחות, אין החומר הזה סובל שיהיה הכל נבחר. רק נברא האדם, והאברים הפחותים קבלו הפחות, ונשאר לאברים הנכבדים הטוב. ואם אתה אומר, הלא כל האומות בטבעיהן נבראים בשוה. אין זה קשיא, כי אנחנו אין מדברים מן הטבע, רק במה שמוכן האדם לקבל ענין אלקי, כי זה לא נמצא, ואי אפשר להיות נמצא, בכל האומות בשוה. ולכך סכלו אותם שאמרו שאפשר שיהיה ההצלחה האלקית בשוה אצל הכל, ודבר זה לא יתכן כלל, ודבר זה יותר התבאר* בספר תפארת ישראל, גם בספר נצח ישראל. וכמו שלא תמצא זה בבריאות האדם שלא יהיה באדם דבר פחות, כך לא תמצא זה במין האנושי, שהוא כלל האדם, שיהיה הכל נברא בשלימות. וכאשר נברא אדם הראשון, אף על גב שהיה אחד, היה בכח על הרבוי שיצאו מאתו אומות מחולקות, עד אחר כך שנתפלגו בפועל, ונתחלקו ממנו האומות. וזה שאני אומר שלכך כתיב (בראשית א, כו) "נעשה אדם בצלמנו", שנמלך עם המלאכים (רש"י שם), כי בא לומר שכל המלאכים, שהם כחות של מעלה, והם שבעים נגד שבעים אומות, כולם ישתתפו* באדם הזה, שכולם יש להם חלק בו, וחלק ה' בתוכם. כי האדם הזה בכחו רבוי האומות, שהם שבעים, ולכך כל המלאכים היו משתתפים בו. ולפיכך כשנתפלגו ונפרדו אז מזה, כתיב (בראשית יא, ז) "הבה נרדה" גם כן, כלומר שאמר למלאכים שנְחַלֵּק האומות שהם מעורבים, ויקח כל שר ומלאך חלקו, ומאז נפלגו ונפרדו האומות. וכאשר נברא אדם הראשון, אף על גב שהיה אחד, היה בכח על הרבוי שיצאו מאתו אומות מחולקות, עד אחר כך שנתפלגו בפועל, ונתחלקו ממנו האומות. וזה שאני אומר שלכך כתיב (בראשית א, כו) "נעשה אדם בצלמנו", שנמלך עם המלאכים (רש"י שם), כי בא לומר שכל המלאכים, שהם כחות של מעלה, והם שבעים נגד שבעים אומות, כולם ישתתפו* באדם הזה, שכולם יש להם חלק בו, וחלק ה' בתוכם. כי האדם הזה בכחו רבוי האומות, שהם שבעים, ולכך כל המלאכים היו משתתפים בו. ולפיכך כשנתפלגו ונפרדו אז מזה, כתיב (בראשית יא, ז) "הבה נרדה" גם כן, כלומר שאמר למלאכים שנְחַלֵּק האומות שהם מעורבים, ויקח כל שר ומלאך חלקו, ומאז נפלגו ונפרדו האומות.

Related sheets