Sitting Low on Tisha B'Av: Practice and Timing

אָבֵל חַיָּיב בַּעֲטִיפַת הָרֹאשׁ. מִדְּקָאָמַר לֵיהּ רַחֲמָנָא לִיחֶזְקֵאל: ״וְלֹא תַעְטֶה עַל שָׂפָם״, מִכְּלָל דְּכוּלֵּי עָלְמָא מִיחַיְּיבִי. אָבֵל חַיָּיב בִּכְפִיַּית הַמִּטָּה, דְּתָנֵי בַּר קַפָּרָא:

§ The Gemara continues: A mourner is obligated to wrap his head as a sign of mourning, covering his head and face. This is derived from the fact that the Merciful One says to Ezekiel, while he is in mourning: “And cover not your upper lip” (Ezekiel 24:17). God commands Ezekiel not to display outward signs of mourning, which proves by inference that everyone else is obligated to wrap their heads in this manner. § The Gemara moves to a different issue: A mourner is obligated to overturn his bed, so that he sleeps on the underside of it, as bar Kappara taught a baraita that states:

בְּתִשְׁעָה בְּאָב נִגְזַר עַל אֲבוֹתֵינוּ שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ לָאָרֶץ, וְחָרַב הַבַּיִת בָּרִאשׁוֹנָה וּבַשְּׁנִיָּה, וְנִלְכְּדָה בֵּיתֵּר, וְנֶחְרְשָׁה הָעִיר. וּכְתִיב: ״וַתִּשָּׂא כׇּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא״, אָמַר רַבָּה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אוֹתוֹ לַיְלָה לֵיל תִּשְׁעָה בְּאָב הָיָה. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אַתֶּם בְּכִיתֶם בְּכִיָּה שֶׁל חִנָּם — וַאֲנִי קוֹבֵעַ לָכֶם בְּכִיָּה לְדוֹרוֹת.

ליל תשעה באב ויומו יושבים בבית הכנסת לארץ עד תפלת המנחה: (ועכשיו נהגו לישב על ספסליהם מיד אחר שיצאו מב"ה שחרית ומאריכין עם הקינות עד מעט קודם חצות) ואין מדליקין נרות בלילה כי אם נר אחד לומר לאורו קינות ואיכה:

The night of Tisha b'Av and its day, we sit in synagogue on the earth, until the afternoon prayer. (and now we are accustomed to sit on stools immediately after we leave the synagoge in the morning, and continue with the kinnot until just before midday) And we do not light lamps at night, but with the light of one lamp we say kinnot and Eicha.

נוֹהֲגִין שֶׁאֵין יוֹשְׁבִין עַל סַפְסַל לֹא בַלַּיְלָה וְלֹא בַיּוֹם עַד לְאַחַר הַצָהֳרַיִם, כִּי אִם עַל הָאָרֶץ, וּלְאַחַר הַצָהֳרַיִם מֻתָּרִין. אֲבָל שְׁאָר דְּבָרִים הָאֲסוּרִים, אֲסוּרִים עַד צֵאת הַכּוֹכָבִים (תקנד תקנט).

It is the custom not to sit on a bench (or chair), either at night, or in the day until the afternoon; but to sit only on the floor. In the afternoon, it is permitted. However, the other things that are forbidden, are forbidden until the stars appear.

וליל תשעה באב ויומו יושבים בבבית הכנסת לארץ עד תפלה המנחה. ואנחנו נוהגים עד חצות היום, ועד אחר קינות, שראוי להאריך בהם עד חצות. ולאו דווקא על הארץ אלא מציעין תחתיו דבר מה, או על ספסל קטן נמוך לארץ.

(י) יושבים וכו' - דומיא דאבל שיושב ע"ג קרקע כל שבעה ומ"מ אינו חמור כ"כ כמו הה' עינוים ולכך לא בעי כל היום: (יא) לארץ - היינו אחר שענו ברוך ד' המבורך וכו' דזה צריך להיות בעמידה ועיין באחרונים דמותר להניח תחתיו שק או כר קטן. וגם יוכל לישב על ספסל נמוך למי שקשה לו לישב על הארץ: (יב) מיד אחר שיצאו מביהכ"נ וכו' - ר"ל דהולכין אח"כ לבית הקברות כמו שכתבו בסוף הסימן ועם שיעור זה ימשך עד חצות דאז רשאי לישב על הספסל:

בסעודה המפסקת לא ישב על גב כרים אלא על מחצלת או כסות דק, ולא ישב על קרקע ממש כי דבר זה קשה הוא ע"פ הסוד, ומותר לישב על גב נסר שאינו גבוה טפח ועיין מועד לכל חי אות ל"ה, ולא ישבו שלשה ביחד לאכול בסעודה זו כדי שלא יתחייבו בזימון, והטעם נראה לי כי זימון מורה על קביעות ואנחנו אין רוצין שיהיה קבע לסעודה זו שהיא בשביל האבל כי מקוים שיבא הגואל ויבנה בית המקדש במהרה בימנו אמן ונעשה סעודה של שמחה וששון:

(יז) משום דמקרי מועד - כדכתיב קרא עלי מועד וגו' ומ"מ מותר לעשות הספד על חכם שמת ולישב על גבי קרקע ואפילו אחר חצות דכל ההוא יומא קבוע לבכיה והספד ולענין זה לא אשגחינן במאי דקרוי מועד: