כיסאות וכסאות מלכות בתנ״ך

וִידֵ֤י מֹשֶׁה֙ כְּבֵדִ֔ים וַיִּקְחוּ־אֶ֛בֶן וַיָּשִׂ֥ימוּ תַחְתָּ֖יו וַיֵּ֣שֶׁב עָלֶ֑יהָ וְאַהֲרֹ֨ן וְח֜וּר תָּֽמְכ֣וּ בְיָדָ֗יו מִזֶּ֤ה אֶחָד֙ וּמִזֶּ֣ה אֶחָ֔ד וַיְהִ֥י יָדָ֛יו אֱמוּנָ֖ה עַד־בֹּ֥א הַשָּֽׁמֶשׁ׃

But Moses’ hands grew heavy; so they took a stone and put it under him and he sat on it, while Aaron and Hur, one on each side, supported his hands; thus his hands remained steady until the sun set.

וַיִּרְא֕וּ אֵ֖ת אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְתַ֣חַת רַגְלָ֗יו כְּמַעֲשֵׂה֙ לִבְנַ֣ת הַסַּפִּ֔יר וּכְעֶ֥צֶם הַשָּׁמַ֖יִם לָטֹֽהַר׃

and they saw the God of Israel—under whose feet was the likeness of a pavement of sapphire, like the very sky for purity.

וַתָּ֣קׇם חַנָּ֔ה אַחֲרֵ֛י אׇכְלָ֥הֿ בְשִׁלֹ֖ה וְאַחֲרֵ֣י שָׁתֹ֑ה וְעֵלִ֣י הַכֹּהֵ֗ן יֹשֵׁב֙ עַל־הַכִּסֵּ֔א עַל־מְזוּזַ֖ת הֵיכַ֥ל יְהֹוָֽה׃

After they had eaten and drunk at Shiloh, Hannah rose.—The priest Eli was sitting on the seat near the doorpost of the temple of GOD.—

וַיָּב֗וֹא וְהִנֵּ֣ה עֵ֠לִ֠י יֹשֵׁ֨ב עַֽל־הַכִּסֵּ֜א (יך) [יַ֥ד] דֶּ֙רֶךְ֙ מְצַפֶּ֔ה כִּֽי־הָיָ֤ה לִבּוֹ֙ חָרֵ֔ד עַ֖ל אֲר֣וֹן הָאֱלֹהִ֑ים וְהָאִ֗ישׁ בָּ֚א לְהַגִּ֣יד בָּעִ֔יר וַתִּזְעַ֖ק כׇּל־הָעִֽיר׃

When he arrived, he found Eli sitting on a seat, waiting beside the road—his heart trembling for the Ark of God. The man entered the city to spread the news, and the whole city broke out in a cry.

וַתָּבֹ֤א בַת־שֶׁ֙בַע֙ אֶל־הַמֶּ֣לֶךְ שְׁלֹמֹ֔ה לְדַבֶּר־ל֖וֹ עַל־אֲדֹנִיָּ֑הוּ וַיָּ֩קׇם֩ הַמֶּ֨לֶךְ לִקְרָאתָ֜הּ וַיִּשְׁתַּ֣חוּ לָ֗הּ וַיֵּ֙שֶׁב֙ עַל־כִּסְא֔וֹ וַיָּ֤שֶׂם כִּסֵּא֙ לְאֵ֣ם הַמֶּ֔לֶךְ וַתֵּ֖שֶׁב לִימִינֽוֹ׃

וַיַּ֧עַשׂ הַמֶּ֛לֶךְ כִּסֵּא־שֵׁ֖ן גָּד֑וֹל וַיְצַפֵּ֖הוּ זָהָ֥ב מוּפָֽז׃ שֵׁ֧שׁ מַעֲל֣וֹת לַכִּסֵּ֗ה וְרֹאשׁ־עָגֹ֤ל לַכִּסֵּה֙ מֵֽאַחֲרָ֔יו וְיָדֹ֛ת מִזֶּ֥ה וּמִזֶּ֖ה אֶל־מְק֣וֹם הַשָּׁ֑בֶת וּשְׁנַ֣יִם אֲרָי֔וֹת עֹמְדִ֖ים אֵ֥צֶל הַיָּדֽוֹת׃

The king also made a large throne of ivory, and he overlaid it with refined gold. Six steps led up to the throne, and the throne had a back with a rounded top, and arms on either side of the seat. Two lions stood beside the arms,

בִּשְׁנַת־מוֹת֙ הַמֶּ֣לֶךְ עֻזִּיָּ֔הוּ וָאֶרְאֶ֧ה אֶת־אֲדֹנָ֛י יֹשֵׁ֥ב עַל־כִּסֵּ֖א רָ֣ם וְנִשָּׂ֑א וְשׁוּלָ֖יו מְלֵאִ֥ים אֶת־הַהֵיכָֽל׃

In the year that King Uzziah died, I beheld my Sovereign seated on a high and lofty throne; and the skirts of God’s robe filled the temple.

וּמִמַּ֗עַל לָרָקִ֙יעַ֙ אֲשֶׁ֣ר עַל־רֹאשָׁ֔ם כְּמַרְאֵ֥ה אֶבֶן־סַפִּ֖יר דְּמ֣וּת כִּסֵּ֑א וְעַל֙ דְּמ֣וּת הַכִּסֵּ֔א דְּמ֞וּת כְּמַרְאֵ֥ה אָדָ֛ם עָלָ֖יו מִלְמָֽעְלָה׃ וָאֵ֣רֶא ׀ כְּעֵ֣ין חַשְׁמַ֗ל כְּמַרְאֵה־אֵ֤שׁ בֵּֽית־לָהּ֙ סָבִ֔יב מִמַּרְאֵ֥ה מׇתְנָ֖יו וּלְמָ֑עְלָה וּמִמַּרְאֵ֤ה מׇתְנָיו֙ וּלְמַ֔טָּה רָאִ֙יתִי֙ כְּמַרְאֵה־אֵ֔שׁ וְנֹ֥גַֽהּ ל֖וֹ סָבִֽיב׃ כְּמַרְאֵ֣ה הַקֶּ֡שֶׁת אֲשֶׁר֩ יִהְיֶ֨ה בֶעָנָ֜ן בְּי֣וֹם הַגֶּ֗שֶׁם כֵּ֣ן מַרְאֵ֤ה הַנֹּ֙גַהּ֙ סָבִ֔יב ה֕וּא מַרְאֵ֖ה דְּמ֣וּת כְּבוֹד־יְהֹוָ֑ה וָֽאֶרְאֶה֙ וָאֶפֹּ֣ל עַל־פָּנַ֔י וָאֶשְׁמַ֖ע ק֥וֹל מְדַבֵּֽר׃ {פ}

Above the expanse over their heads was the semblance of a throne, in appearance like sapphire; and on top, upon this semblance of a throne, there was the semblance of a human form. From what appeared as the loins up, I saw a gleam as of amber—what looked like a fire encased in a frame; and from what appeared as the loins down, I saw what looked like fire. There was a surrounding radiance. Like the appearance of the bow that shines in the clouds on a day of rain, such was the appearance of the surrounding radiance. That was the appearance of the semblance of the Presence of GOD. When I beheld it, I flung myself down on my face. And I heard the voice of someone speaking.

אַ֥שְֽׁרֵי־הָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר ׀ לֹ֥א הָלַךְ֮ בַּעֲצַ֢ת רְשָׁ֫עִ֥ים וּבְדֶ֣רֶךְ חַ֭טָּאִים לֹ֥א עָמָ֑ד וּבְמוֹשַׁ֥ב לֵ֝צִ֗ים לֹ֣א יָשָֽׁב׃

יְֽהֹוָ֗ה אָ֭הַבְתִּי מְע֣וֹן בֵּיתֶ֑ךָ וּ֝מְק֗וֹם מִשְׁכַּ֥ן כְּבוֹדֶֽךָ׃

O ETERNAL One, I love Your temple abode, the dwelling-place of Your glory.

כִּ֤י טֽוֹב־י֥וֹם בַּחֲצֵרֶ֗יךָ מֵ֫אָ֥לֶף בָּחַ֗רְתִּי הִ֭סְתּוֹפֵף בְּבֵ֣ית אֱלֹהַ֑י מִ֝דּ֗וּר בְּאׇהֳלֵי־רֶֽשַׁע׃

Better one day in Your courts than a thousand [anywhere else]; I would rather stand at the threshold of God’s house than dwell in the tents of the wicked.

תְּפִלָּה֮ לְמֹשֶׁ֢ה אִֽישׁ־הָאֱלֹ֫הִ֥ים אֲֽדֹנָ֗י מָע֣וֹן אַ֭תָּה הָיִ֥יתָ לָּ֗נוּ בְּדֹ֣ר וָדֹֽר׃

A prayer of Moses, the agent of God. O my Sovereign, You have been our refuge in every generation.

כִּי־בָחַ֣ר יְהֹוָ֣ה בְּצִיּ֑וֹן אִ֝וָּ֗הּ לְמוֹשָׁ֥ב לֽוֹ׃ זֹאת־מְנוּחָתִ֥י עֲדֵי־עַ֑ד פֹּה־אֵ֝שֵׁ֗ב כִּ֣י אִוִּתִֽיהָ׃

וְֽ֭יָשְׁבָה לְפֶ֣תַח בֵּיתָ֑הּ עַל־כִּ֝סֵּ֗א מְרֹ֣מֵי קָֽרֶת׃

She sits in the doorway of her house, Or on a chair at the heights of the town,

יוֹסֵי בֶן יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵדָה וְיוֹסֵי בֶן יוֹחָנָן אִישׁ יְרוּשָׁלַיִם קִבְּלוּ מֵהֶם. יוֹסֵי בֶן יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵדָה אוֹמֵר, יְהִי בֵיתְךָ בֵית וַעַד לַחֲכָמִים, וֶהֱוֵי מִתְאַבֵּק בַּעֲפַר רַגְלֵיהֶם, וֶהֱוֵי שׁוֹתֶה בְצָמָא אֶת דִּבְרֵיהֶם:

אָמַר רַבִּי חֶלְבּוֹ, אָמַר רַב הוּנָא: כׇּל הַקּוֹבֵעַ מָקוֹם לִתְפִלָּתוֹ — אֱלֹהֵי אַבְרָהָם בְּעֶזְרוֹ. וּכְשֶׁמֵּת, אוֹמְרִים לוֹ: ״אֵי עָנָיו, אֵי חָסִיד, מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ״. וְאַבְרָהָם אָבִינוּ מְנָא לַן דִּקְבַע מָקוֹם? דִּכְתִיב: ״וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר עָמַד שָׁם״, וְאֵין ״עֲמִידָה״ אֶלָּא תְּפִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיַּעֲמֹד פִּינְחָס וַיְפַלֵּל״.

Concerning another aspect of the constancy of prayer, Rabbi Ḥelbo said that Rav Huna said: One who sets a fixed place for his prayer, the God of Abraham assists him. Since prayer parallels the Temple service, it is a sign of respect to set a fixed place for this sacred rite (Rabbi Yoshiyahu Pinto). The God of Abraham assists him because this pious custom evokes Abraham’s conduct. When he dies, those who eulogize one who set a fixed place for his prayer say about him: “Where is the humble one, where is the pious one, of the disciples of our father Abraham?” Presumably, one who sets a fixed place for prayer is a disciple of Abraham in every respect, including humility and piety (Rabbi Yoshiyahu Pinto). The Gemara asks: From where do we derive that Abraham our father set a fixed place for his prayer? The Gemara answers: As it is written: “And Abraham rose in the morning to the place where he had stood before God” (Genesis 19:27), and the verb “standing” means nothing other than prayer, as it is stated: “And Pinehas stood and prayed” (Psalms 106:30).

כמה כסאות יש לו לקב"ה, יש לו כסא נכון, שנאמר נכון כסאך מאז. יש לו כסא צדק ומשפט, שנאמר צדק ומשפט מכון כסאך. יש לו כסא חסד, שנאמר והוכן בחסד כסא. יש לו כסא י-ה, שנאמר כי יד על כס י-ה. יש לו כסא כבוד, שנאמר כסא כבוד מרום מראשון. יש לו כסא אמת, שנאמר והוכן בחסד כסא וישב עליו באמת. יש לו כסא קדוש, שנאמר אלקים ישב על כסא קדשו. יש לו כסא עולם, שנאמר כסאך אלקים עולם ועד. יש לו כסא רחמים, שנאמר לה' אלקים הרחמים והסליחות. יש לו כסא מלוכה, שנאמר והיתה לה' המלוכה. יש לו כסא רם ונשא, שנאמר וארא את ה' יושב על כסא רם ונשא....

"… אשר ישב עליו הזב יטמא" – יכול אפילו ישב על האבן ועל הקורה? ת"ל כלי – ולא אבן ולא קורה. אוציא את אלו ולא אוציא כסא של גללים ושל אדמה ושל אבנים? ת"ל "הכלי" – המיוחד. [ה] אין לי אלא כסא וספסל וקתדרה המיוחדים. מנין תיבת הבלנים, ותיבה שפתחה מצידיה, ועריבה משני לוג ועד תשעה קבין שנסדקה שאינו יכול להרחיץ בת רגלו אחת? ת"ל "וכל הכלי" ריבה.

וְאֶחָד שִׁינּוּי מָקוֹם — אֵין צָרִיךְ לְבָרֵךְ. מֵיתִיבִי: שִׁינּוּי מָקוֹם צָרִיךְ לְבָרֵךְ, שִׁינּוּי יַיִן אֵין צָרִיךְ לְבָרֵךְ, תְּיוּבְתָּא דְּרַבִּי יוֹחָנָן תְּיוּבְתָּא. יָתֵיב רַב אִידִי בַּר אָבִין קַמֵּיהּ דְּרַב חִסְדָּא, וְיָתֵיב רַב חִסְדָּא וְקָאָמַר מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב הוּנָא: הָא דְּאָמְרַתְּ שִׁינּוּי מָקוֹם צָרִיךְ לְבָרֵךְ, לֹא שָׁנוּ אֶלָּא מִבַּיִת לְבַיִת, אֲבָל מִמָּקוֹם לְמָקוֹם — לָא.

and a change of place, i.e., one moves to a different location in the middle of his meal, he need not recite a new blessing. The Gemara raises an objection from a baraita: In the case of a change of place one must recite a new blessing; however, in a case of a change of wine one need not recite another blessing. The Gemara concludes: The refutation of the opinion of Rabbi Yoḥanan is indeed a conclusive refutation. The Gemara relates: Rav Idi bar Avin sat before Rav Ḥisda, and Rav Ḥisda sat and said in the name of Rav Huna: That which you said, that after a change of place following kiddush one must recite a new blessing, they only taught this halakha with regard to one who moves from house to house; however, with regard to one who moves from place to place within one house, no, he is not obligated to recite a new blessing.

מַתְנִיתִין קְשִׁיתֵיהּ; מַאי אִירְיָא דְּתָנֵי עוֹמֵד אֲבָל לֹא יוֹשֵׁב? שְׁמַע מִינַּהּ דְּנִכְסֵי מְבַקֵּר אֲסוּרִין עַל הַחוֹלֶה. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: רֶמֶז לְבִיקּוּר חוֹלִין מִן הַתּוֹרָה מִנַּיִן? שֶׁנֶּאֱמַר: ״אִם כְּמוֹת כׇּל הָאָדָם יְמֻתוּן אֵלֶּה וּפְקֻדַּת כׇּל הָאָדָם וְגוֹ׳״. מַאי מַשְׁמַע? אָמַר רָבָא: אִם כְּמוֹת כׇּל הָאָדָם יְמוּתוּן אֵלֶּה, שֶׁהֵן חוֹלִים וּמוּטָלִים בַּעֲרִיסָתָן, וּבְנֵי אָדָם מְבַקְּרִים אוֹתָן, מָה הַבְּרִיּוֹת אוֹמְרִים — ״לֹא ה׳ שְׁלָחַנִי לָזֶה״.

the mishna was difficult for him: Why does the tanna specifically teach: He stands in his house but may not sit? Conclude from it that the property of the visitor is forbidden to the ill person. § Apropos the halakhot of visiting the ill, the Gemara cites related statements. Reish Lakish said: From where is there an allusion from the Torah to visiting the ill? It is as it is stated: “If these men die the common death of all men, and be visited after the visitation of all men, then the Lord has not sent me” (Numbers 16:29). The Gemara asks: From where in this verse may visiting the ill be inferred? Rava said that this is what Moses is saying: If these men, the congregation of Korah, die the common death of all men, who become ill, and are confined to their beds, and people come to visit them; if that happens to them, what do the people say? They say: The Lord has not sent me for this task.

וַאֲפִלּוּ בְּשָׁעָה שֶׁיִּכָּנֵס לְבֵית הַכִּסֵּא יְהֵא צָנוּעַ וְלֹא יְגַלֶּה בְּגָדָיו עַד שֶׁיֵּשֵׁב. וְיִכָּנֵס חֶדֶר לִפְנִים מֵחֶדֶר מְעָרָה לִפְנִים מִן הַמְּעָרָה וְנִפְנֶה. וְאִם נִפְנֶה בְּבִקְעָה יַרְחִיק כְּדֵי שֶׁלֹּא יִרְאֶה חֲבֵרוֹ פֵּרוּעוֹ.

כֵּיצַד מְלַמְּדִים. הָרַב יוֹשֵׁב בָּרֹאשׁ וְהַתַּלְמִידִים מֻקָּפִים לְפָנָיו כַּעֲטָרָה כְּדֵי שֶׁיְּהוּ כֻּלָּם רוֹאִים הָרַב וְשׁוֹמְעִים דְּבָרָיו. וְלֹא יֵשֵׁב הָרַב עַל הַכִּסֵּא וְתַלְמִידָיו עַל הַקַּרְקַע אֶלָּא אוֹ הַכּל עַל הָאָרֶץ אוֹ הַכּל עַל הַכִּסְאוֹת. וּבָרִאשׁוֹנָה הָיָה הָרַב יוֹשֵׁב וְהַתַּלְמִידִים עוֹמְדִים וּמִקֹּדֶם חֻרְבַּן בַּיִת שֵׁנִי נָהֲגוּ הַכּל לְלַמֵּד לַתַּלְמִידִים וְהֵם יוֹשְׁבִים:

יושב על כסא - להורות על חוזק מצבו ועל האדנות.

"אַתָּה ה' לְעוֹלָם תֵּשֵׁב [כִּסְאֲךָ לְדֹר וָדוֹר]" (איכה ה,יט), "הַיֹּשְׁבִי בַּשָּׁמָיִם" (תהילים קכג,א), "יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם" (שם ב,ד) – הקיים לעד והיציב שאינו משתנה באף אופן מאופני השינוי: במשמעות הזו נאמרה "ישיבה" כאשר היא הוזכרה לגביו יתעלה. קביעות ה' ביחס לטבע 4 וכן כאשר יוחס יתעלה באותו יחס הנאמר ב"שיתוף (השם)" למיני הנמצאות המתהווים וכלים, נאמר עליו גם כן "יושב", כי מציאות המינים הללו מתמידה, סדירה וקבועה, כמציאות הפרטים בשמים. "הַיֹּשֵׁב עַל חוּג הָאָרֶץ" (ישעיהו מ,כב) – הקיים לעד היציב על הקפת הארץ, כלומר סיבובהּ, ברמיזה לדברים המתהווים בה באופן מחזורי.

תשבו. אין תשבו אלא כעין תדורו. מכאן אמרו אוכל ושותה בסוכה וישן בסוכה ומטייל בסוכה ומעלה כלים נאים בסוכה וקורא בסוכה.

אָסוּר לְאָדָם לְעוֹלָם שֶׁיִּפָּנֶה אוֹ שֶׁיִּישַׁן בֵּין מִזְרָח לַמַּעֲרָב. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁאֵין קוֹבְעִין בֵּית הַכִּסֵּא בֵּין מִזְרָח לַמַּעֲרָב בְּכָל מָקוֹם מִפְּנֵי שֶׁהַהֵיכָל בְּמַעֲרָב. לְפִיכָךְ לֹא יִפָּנֶה לְמַעֲרָב וְלֹא לְמִזְרָח מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּנֶגֶד הַמַּעֲרָב. אֶלָּא בֵּין צָפוֹן לְדָרוֹם נִפְנִים וִישֵׁנִים. וְכָל הַמֵּטִיל מַיִם מִן הַצּוֹפִים וְלִפְנִים לֹא יֵשֵׁב וּפָנָיו כְּלַפֵּי הַקֹּדֶשׁ אֶלָּא לְצָפוֹן אוֹ לְדָרוֹם אוֹ יְסַלֵּק הַקֹּדֶשׁ לַצְּדָדִין:

כִּסֵּא כְבוֹדֶךָ. בֵּית הַמִּקְדָּשׁ (פסחים ה.), וּמִדְרַשׁ אַגָּדָה (תנחומא, במדבר כב): יִשְׂרָאֵל הַחֲקוּקִים בְּכִסֵּא כְבוֹדֶךָ:

the throne of Your glory The Temple. And according to Midrash Aggadah, Israel who is engraved on the throne of Your glory.

שאלה ילמדנו רבינו בענין המקומות של בית הכנסת שרגילים בעליהם למשכנם ולמכרם ולהורישם לבניהם והמנהג להיות שם בעל המקום כתוב במקומו ואינו מקפיד לישב שם תדיר אלא כאחד העם והיה לראובן מקום אחד שהיה שם אביו יעקב כתוב בו זה כמה שנים יותר משני חזקה ולאחר פטירת אביו נשאר המקום בחזקת ראובן ועתה בא שמעון והוא מערער על המקום וטוען שהוא של יששכר אביו והוא מראה שטר הקנייה בשם אביו וראובן טוען שכבר החזיק בו מכח אביו יותר משני חזקה לפי שהיה שמו כתוב בו ולא בא שום אדם לערער עליו בחייו ועתה שהוא החזיק בו בתורת ירושה ושמעון טוען שאין כתיבת שם יעקב ראיה (לשני) לשם חזקה ועוד שאינה קרויה חזקה במקומות של בהכ"נ מפני שאינו יכול להביא ראיה על חזקתו. תשובה אם מנהג ידוע בעיר שכתיבת השם על המקום הויא חזקה למקום מאחר שאינו מקפיד לשבת שם אלא כאחד מבני העיר ולכך הנהיגו לכתוב שמו על מקומו דאם לא כן במה יודע שהוא מקומו ונמצא הוי כתיבת השם כמו שטר וערעור שמעון לאו כלום הוא ואם כתוב בשטרו שקנאו מאחר ולא מיעקב ואפילו אם כתוב בשטרו שקנאו מיעקב איפשר ליעקב שחזר וקנאו ממנו ושמו שכתוב על המקום מוכיח דהוא כמו שטר דאם איתא שהיה של יששכר היה לו למחוק שם יעקב ולכתוב שמו עליו ואם אינו מנהג בעיר להיות כתיבת שם על המקום חזקה אם ידוע הוא שזה המקום היה בחזקת יעקב והחזיק בו בדין חזקת המקום שישב שם שלש שנים רצופות לפני מותו ושטר קניית יששכר קדם יותר משלש שנים לפני מות יעקב אז המקום בחזקת ראובן שהרי יעקב החזיק בו ג' שנים אחר שקנאו יששכר וטוענין ליורש שקנאו אביו מיששכר לפני מותו או אפילו לא החזיק בו יעקב ג' שנים אלא ראובן בנו החזיק בו ג' שנים והחזיק בו שלש שנים לפני ערעורו של שמעון הויא חזקה ואם לא החזיקו בו שלש שנים שמעון זוכה במקום מכח קניית אביו אשר בן ה"ר יחיאל ז"ל.

עוד שאלת בענין מקומות הישיבה הרי שבאו לעשותן לצד מערב אם ברצון אם בכח הדין וקמו היושבים במערב לומר כיון שאתם עושין מקומות כנגדנו ומסתמים את עינינו נגביה מקומותינו כפלים ממה שהיו כדי לזון את עינינו והחולקים עליהם משיבין שאינו דין להגביהם ולהעלותם ממה שהיו שהבא להתפלל אינו בא להסתכל באויר אבל צריך לישב דעתו ולכוין את לבו וגם שאין ראוי שתהא הישיבה בעזרה לשעורין אחד גבוה ואחד נמוך ואין להיות היהודים עולים ויורדים ואע"פ שזכה ראובן במקום שלו מתהום ארעא ועד רום רקיעא אין הדעת סובלת שיוכל לחפור באר תחתיו וישב לו על הבאר או לבנות עליו עמוד ולהגביהו למעלה מחבריו: תשובה כבר כתבתי למעלה שאין לשנות ולהשתמש בבית הכנסת אלא בדברים הנהוגים ואם יבא יחיד או יחידים להגביה מקומותיה' ויראו בזה שהם יושבים במעלה על האחרים או על שכנגדן יכולין הם האחרים לעכב על ידן אבל להגביה מעט כדי לזון את עיניהם בענין שלא יראה שהם גבוהים במעלה על האחרים בזה נראה שאין יכולין לעכב דזה נהנה וזה אינו חסר וכגון זה כופין על מדת סדום ומענין כונת התפלה הוא ג"כ הרחבת הלב ולא לעמוד במקום צר ואפל כי יש בני אדם שרוחם קצרה וכבר אמרו ז"ל (עירובין ס"ה.) מי שאין דעתו מיושבת עליו אל יתפלל ועוד שלא על השעה שהוא עומד להתפלל היא הקפידא כי אז פניו מוסבות אל הקיר אבל על השעות שאינו מתפלל והוא יושב במקומו:

במדרש (ילקו"ש משלי תת"ק) מעשה באשה אחת שהזקינה הרבה ובאת לפני רבי יוסי בן חלפתא אמרה לו רבי זקנתי יותר מדאי ומעכשיו חיים של ניוול הם שאיני טועמת לא מאכל ולא משתה ואני מבקשת לפטור מן העולם אמר לה במה הארכת כל כך ימים אמרה לו למודה אני אפילו יש לי דבר חביב אני מנחת אותו ומשכמת לבית הכנסת בכל יום אמר לה מנעי עצמך מבית הכנסת שלשה ימים זה אחר זה הלכה ועשתה כך וביום השלישי חלתה ומתה לכך אמר שלמה אשרי אדם שומע לי מה כתיב אחריו כי מוצאי מצא חיים אמר הקדוש ברוך הוא אם הלכת להתפלל לבית הכנסת לא תעמוד לך על פתח החיצון אלא הוי מתכוין לכנוס דלת לפנים מדלת לשקוד על דלת אין כתיב כאן אלא דלתותי שתי דלתות ולמה כן שהקדוש ברוך הוא מונה פסיעתך ונותן לך שכר. כבר התבאר לפני זה הליכת בית הכנסת הוא החיים הגמורים. ומה שאמר בדבר הזה בפרט דהיינו התפלה שהקדוש ברוך הוא מונה פסיעתך. וכך אמרו בגמרא (סוטה כ"ב ע"א) שיש ללכת אל בית הכנסת שהוא יותר רחוק מן האדם מפני שהוא נוטל שכר פסיעות. ויראה כי אין הדין הזה גבי סוכה שאם יש לו שתי סוכות האחת קרובה והאחת רחוקה שאין לו לילך אל הסוכה הרחוקה בשביל שהוא נוטל שכר פסיעות, כי אם גבי בית הכנסת אמרו וכדאמר הכתוב אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי וגו' מזוזות פתחי. וזה כי השם יתברך מצוי בבית הכנסת כמו שאמרו ז"ל (מגילה כ"ט ע"א) כי בית הכנסת הוא מקדש מעט ולכך השם יתברך מצוי בבית הכנסת, ולפיכך כאשר הולך לבית הכנסת הוא נמשך אל השם יתברך להיות לו דביקות בו יתברך. וידוע כי המתנועע אל דבר הוא דביקות גמור עם המתנועע יותר ממי שהוא קרוב לו כבר, כי המתנועע אל דבר הרי אינו עמו ועם כל זה הוא הולך אליו וזהו דביקות וחבור גמור, ודבר זה בארנו למעלה גם כן. ולכך אמר שהקדוש ברוך הוא מונה פסיעתך כי אף פסיעה אחת יותר רחוק הקדוש ברוך הוא מונה כי הכל הוא לפי התנועה יש לו דביקות בו יתברך כי אם הולך מרחוק הרי זה מורה דביקות גמור בו יתברך לכך הולך מרחוק. ואמר גם כן שלא יהיה זז מבתי כנסיות ומבתי מדרשות ואם אתה עושה כך אתה מקבל פני שכינה, וזה כמו שבארנו שכאשר עושה כך מורה זה על דיבוק השכינה פנים אל פנים, וזה שאמר כי מוצאי מצא חיים, כי כאשר יש לו דביקות בו כתיב ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כלכם היום ובזה מקבל פני שכינה גם כן. ואמר עוד כי הוא מקבל ברכות כדכתיב ויפק רצון מאת ה', ודבר זה ידוע בחכמה כי יש לו דביקות בו עד רצון העליון זה שהוא מצוי בבית הכנסת ואין לפרש יותר: ובפ"ק דברכות (ח' ע"א) אמר ר' לוי כל מי שיש לו בית הכנסת בעירו ואינו נכנס לשם להתפלל נקרא שכן רע שנאמר כה אמר ה' על שכני הרעים הנוגעים בנחלה ולא עוד אלא שגורם גלות לו ולבניו שנאמר הנני נותשם מעל אדמתם ואת בית יהודה אתוש מתוכם עד כאן. בארו כי מי שאינו הולך לבית הכנסת נקרא שכן רע, ויש לפרש שהוא שכן רע אל בני אדם, וזה כי בית הכנסת בו מתאספים בני אדם להתפלל, והנה שמו מעיד כי הוא המקום מוכן שיתאספו ביחד בני העיר להתפלל ליוצרם והתפלה מיוחדת שתהיה באסיפה בצבור, ואם אינו נכנס לשם הרי אינו מבקש החבור והאסיפה הזאת להתאסף לתפלה, וזה נקרא שכן רע כי כן ענין שכן רע שהוא פורש מן שכנו שהוא עמו. ומכל שכן שנקרא גם כן שכן רע אל השם יתברך כי יש לו ללכת אל בית הכנסת ויהיה מצוי בביתו יתברך, כי השם יתברך מצוי בבית הכנסת וראוי לאדם שיהיה נמצא בבית שמצוי השם יתברך שם ואם אינו בא שם נקרא שכן רע שאין לו חבור עם מי שהוא שוכן אצלו, שאם לא היה שכן רע היה בא לשם. ואמר שהוא גורם גלות לו ולבניו זהו לפי כי בית הכנסת מיוחד לאסיפה וקיבוץ, וכאשר אינו רוצה בקיבוץ ואסיפה ראוי שיהיה לו הגלות כי אין הגלות רק הפירוד והפיזור ודבר זה מבואר. ועוד כי אלו היה שכן טוב ולא היה שכן רע דרך השכינים שעומדים ביחד ואינם מתפרדים ולא היה לו גלות, עכשיו שהוא שכן רע אין הקבוץ ראוי אליו אלא הגלות והפירוד לו ולזרעו, כי כאשר השורש נעקר מקום חבורו גם הענפים נעקרים ממקומו ולכך הוא גורם גלות לו ולזרעו: אמר רבי חלבו (שם ו' ע"ב) המתפלל אחורי בית הכנסת נקרא רשע שנאמר סביב רשעים יתהלכון אמר אביי לא אמרן אלא דלא מהדר אפיה לבי כנשתא אבל מהדר אפיה לבי כנשתא לית לן בה ההוא גברא דהוי מצלי אחורי בית הכנסת הוי חליף אליהו אדמי ליה כטייעא אמר לו כדו בר קימת קמי מרך שקיל ספסרא וקטליה עד כאן. והרבה פירושים נאמרו בזה מה שאמר אחורי בית הכנסת. ולפי הנראה אין חלוק, שכל אשר הוא מחוץ לבית הכנסת ואפילו אם הוא עומד במזרח והשתא אי מהדר פניו לבית הכנסת מתפלל לצד מערב הפך הצד שהצבור מתפללים אפ"ה אין חלוק דסוף סוף הוא מהדר אפיה לבית הכנסת. ודומה בית הכנסת בדבר זה לבית המקדש כמו שבית המקדש כל פנות שאתה פונה לא יהיו אלא למקום בית המקדש, כך בית הכנסת כאשר הוא בסמוך לו צריך שיהיה פונה אליו, ואין חילוק אם הצבור מתפללין למזרח והוא למערב דבזה אין קפידא רק שיהיה פונה לבית הכנסת. אבל אם פונה מן בית הכנסת הוא נראה כשתי רשויות כי בית הכנסת הוא מתאסף הכל ביחד והוא עושה פירוד בין דברים שראוי להם החבור. ולכך אמר דאליהו שקל ספסרא וקטליה. כי מיתה זאת ראוי לו בשביל שהוא עושה קיצוץ ופירוד וכן יהיה לו פירוד וקיצוץ גם כן. ומפני זה אמר שנקרא רשע כי הרשע מוציא עצמו מן הכלל, וכמו שאמרו (מכילתא בא) רשע מה הוא אומר וכו' עד ולפי שהוציא עצמו מן הכלל כפר בעיקר, וזה שהתפלל אחורי בית הכנסת הוא פורש עצמו מן הצבור שהם בבית הכנסת ולפיכך הוא רשע שמוציא עצמו מן הכלל, ודבר זה מבואר:

אסור לישב על המטה שספר תורה עליה: הגה וכל שכן שאסור להניחה ע"ג קרקע והוא הדין שאר ספרים (ב"י בשם הר"ר מנוח ובשם א"ח וכל בו) ואפילו על המדרגות שעושין לפני ארון הקודש אסור להניח ספרים (הגמי"י) ולא יניח אדם ס"ת על ברכיו וב' אצילי ידיו עליו (מהרי"ל) ונ"ל דהוא הדין שאר ספרים:

היה מעמיד בהמה במקום מסוים לחצר חבירו או שהיה מגדל שם תרנגולים או מעמיד שם תנור וכיריים ורחיים או שנתן שם זבלו בין שהעמיד שם מחיצה בין שלא העמיד אם נשתמש בדברים אלו וכיוצא בהם ג' שנים וטען על בעל החצר ואמר אתה נתת לי מקום זה או מכרתו לי הרי זה חזקה: הגה (טור סעיף ט') ואפי' הי' לו חלק בחצר בשותפות אם הוא מקום שדרכן להקפיד בזה או שעשו שאר דברים שדרך להקפיד עליו ולא הקפידו עליו הוי חזקה למה שהחזיק (כן דעת ריב"ש סי' רמ"ט):

נראה שפירשו מושבות לענין מקום וועד הדיינים והשופטים, כי הרבה ישמש שרש ישב על מקום מצב החשובים, כדיינים שרים ומלכים, כמו ליושב על המשפט (ישעיהו כ״ח:ו׳) כי שמה ישבו כסאות למשפט (תהילים קכ״ב:ה׳) ישבת לכסא שופט צדק (שם נ"ה) לא יהיה לך איש יושב (ירמיהו כ״ט:ל״ב) רצה לומר איש נוהג נשיאות בעם, בתוך עמי אנכי יושבת (מלכים ב ד׳:י״ג) אנכי הנוהגת שררה ונשיאות, כמו שקראה שם תחלה אשה גדולה כלומר חשובה. ושפיר ישומש שם מושב על מקום וועד הדיינים והשופטים, המשתדלים תמיד בדברים שהם תקונו של עולם, לשפוט בין איש לרעהו, ולהעמיד משפטי התורה על תלה, לכן אמרו בכל מושבותיכם הוא הבית דין, (אין אייערן געריכטסזיטצונגען).

כתב המרדכי בס"פ מי שמתו אמר רפרם עומד אדם כנגד ב"ה ברחוק ד"א וקורא נשאלתי על בני אדם שיש להם ספסל נקוב בחדרם ונפנין עליו אם מותר לקרוא ק"ש והתרתי להם והבאתי ראיה מכאן דכיון שאין צואה על הנקב וגם אין הגרף תחת הנקב ועוד שהנקב תדיר מכוסה בדף עכ"ל נראה מדבריו דספסל נקוב זה דין ב"ה יש לו ולפ"ז צריך להרחיק ממנו ד"א: משמע לי דהא דאסרינן לקרות ק"ש כנגד ב"ה דוקא בבית הכסא שאין לו מחיצות כמו בתי כסאות שבזמן חכמי התלמוד אבל אם יש לו מחיצות כמו בתי כסאות דידן אף על פי שיש בו צואה קורא כנגדו בסמוך ואינו חושש דכיון דמחיצה מפסקת הוי רשות בפ"ע וראיה מדאקשינן עליה דרבא דמרחיק מצואה שלפניו מלא עיניו מדאמר רב חסדא עומד אדם כנגד ב"ה ומתפלל ואי בב"ה שיש לו מחיצות מאי קושיא שאני התם שיש לו מחיצות אלא ודאי סתם בית הכסא דידהו הוא בלא מחיצות וא"כ כי אר"ח עומד אדם כנגד ב"ה הוה ליה צואה לפניו וקאמר דקורא כנגדה ופליגא דרבא דאמר מרחיק מלא עיניו. ואפשר דאפילו במחיצות שאינן גבוהות י' כל שאין קרקע הבית (כסא) נראה לו שרי לקרות כנגדה דדמי לכפה כלי על הצואה או מי רגלים דשרי לקרות בסמוך להם ואע"ג דאיכא למימר שאני ב"ה דחמיר שאע"פ שאין בו צואה אסור לקרות כנגדו מ"מ כיון שיש בו מחיצות המעכבות מלראות קרקע הב"ה הדעת נוטה להתיר לקרות כנגדו :

(י) יושבים וכו' - דומיא דאבל שיושב ע"ג קרקע כל שבעה ומ"מ אינו חמור כ"כ כמו הה' עינוים ולכך לא בעי כל היום: (יא) לארץ - היינו אחר שענו ברוך ד' המבורך וכו' דזה צריך להיות בעמידה ועיין באחרונים דמותר להניח תחתיו שק או כר קטן. וגם יוכל לישב על ספסל נמוך למי שקשה לו לישב על הארץ: (יב) מיד אחר שיצאו מביהכ"נ וכו' - ר"ל דהולכין אח"כ לבית הקברות כמו שכתבו בסוף הסימן ועם שיעור זה ימשך עד חצות דאז רשאי לישב על הספסל:

(א) ואפילו וכו' - מפני שכשהוא עומד עליהם הוא טרוד וירא שמא יפול ולא יוכל לכוין בתפלתו ולפ"ז מה שהתירו בסמוך בזקן וחולה אף דאין בו משום גבהות מ"מ יאסר לעמוד מחמת ביעתותא צ"ל הטעם דלא הטריחוהו חכמים והתירוהו להתפלל עליהם במה שייטב לו בישיבה או בעמידה או י"ל דמיירי שם בגווני דליכא ביעתותא:

שאלת ממני ידיד נפשי מהו לישב ע"ג מטה או ספסל או אצטבא שיש עליה ספרי תלמוד או פוסקים וכיוצא בהם שיש כמה בני אדם שאין מקפידין בזה: תשובה אני מחמיר על עצמי בזה לתת כבוד והדור לתורתינו הקדושה אבל לגבי דינא מותר הוא דגרסינן בפ' הקומץ רבה. א"ר חלבו אנא חזיתיא לרב הונא דהוה בעי למיתב אפוריא דס"ת מונח עלויה וכף כדא אארעא ואנח עלה ס"ת והדר יתיב במטה דסבר אסור לישב במעה שס"ת עליה ופליגא דרבב"ח א"ר יוחנן מותר לישב ע"ג מטה שס"ת מונח עליה ואם לחשך אדם לומר מעשה בר' אלעזר שהיה יושב על המטה ונזכר שס"ת מונח עליה ונשמט וישב ע"ג קרקע ודומה כמי שהכישו נחש התם ס"ת ע"ג קרקע הוה. ופסקו התוס' כר' יוחנן וז"ל נראה דהלכה כר' יוחנן לגבי רב הונא דאפילו לגבי רב רביה הלכה כמותו כדאמרינן בעירובין ותלמידי דר"ה לא סברי כוותיה דבעו לאותובי ס"ת אפורייה במועד קטן פ' אלו מגלחין. והריא"ף ז"ל נראה שפוסק כרב הונא שהביא ההיא דרב הונא פ' אלו מגלחין ולא כתבה להא דר' יוחנן. וכ"כ הרמב"ם ז"ל ואסור לישב ע"ג מטה שס"ת עליה ע"כ וכתב עליו הראב"ד ואם היה מקום גבוה טפח וס"ת מונח עליו מותר והכי איתא בירושלמי עכ"ל. וגרסינן בפ' מי שמתו לא ישב אדם ע"ג ספסל שס"ת נתון עליו מעשה בר' אליעזר שהיה ישב ע"ג ספסל שס"ת נתון עליו והרתיע מלפניו כמרתיע מלפני נחש ואם היה נתון ע"ג דבר אחר מותר עד היכן ר' אבא בשם רב הונא אמר טפח ר' ירמיה בשם ר' זעירא אומר כל שהוא ע"כ. וכתבו המרדכי וכל הפוסקים ז"ל משמע דלית הלכתא כר' יוחנן ואע"ג דקיי"ל כר' יוחנן לגבי רב הונא שאני הכא דאיכא כמה אמוראי דס"ל כרב הונא. ותו דעובדא דר' אליעזר משמע דפשטא כרב הונא דקאמר ונזכר שס"ת מונח עליה משמע שעל המטה היה הס"ת ולא כדמתרץ לה ר' יוחנן דס"ת על גבי קרקע הוה. וק"ל עלה דהך עובדא דרב הונא אמאי כפה כדא אארעא הוה ליה לאנוחי כדא אפורייה וליתיב עליה דפוריא שס"ת גבוה ממנו ומתוך קושיא זו כתבו התוספות פ' אלו מגלחין ונראה דאפילו הס"ת מנח בגבוה ממנו לא שרי מדלא אותבוה הס"ת בגבוה ממנו ע"כ. והיינו טעמא שכל הפוסקים התם כתבו לא ישב ע"ג מטה שס"ת עליה ולא חלקו אם גבוה או אינו גבוה ממנו. וכן כתב בעל מגדול עוז שכיון שהוזכר מאמר זה של רב הונא פעמים ושלש ולא הוזכר טפח זה אעפ"י שהזכירו הירושלמי אינה הלכה. ועוד דבשבת ובכמה מקומות אסיקנא עד ג' כארעא סמיכתא דמיא וגם הריא"ף ז"ל לא כתבו בהלכות מכלל דלא ס"ל ולא לתלמידו. אך נהגו באותו טפח לשאר ספרים להניח בצדינו שלא נהיה בשוה ע"כ. ומ"ש דבשבת ובכמה מקומות כל פחות מג' כארעא סמיכתא היא אינה ראיה אצלי דלא אמרינן הכי אלא לענין שבת ולא לשאר דברים שהרי טפח אהל חשיב לענין טומאה וקל להבין. ומ"ש שנהגו אותו טפח לשאר ספרים. יפה כתב וכך אני נוהג אפילו לספרי התלמוד והפוסקים וכן משמע סברת הריטב"א ז"ל שאפילו ס"ת גבוה ממנו אסור לישב ע"ג מטה שיש עליה ס"ת שכתב עלה דההיא דפ' אלו מגלחין כף כדא ואותיב וכו' פי' אלו היה כליין העומד לכך אפילו בעוד שאין ס"ת עליו היה אסור לישב עליו דתשמישי קדושה הוא ואלו בשוה לו פשיטא דאסור לא צריכא אלא להניח ס"ת יותר גבוה ואפילו על הכד והא לא עבד רב אלא אנח כדא אארעא ואלו באיניש דעלמא פשיטא דאסור אבל בת"ח היו סבורין שהוא מותר כיון שאינו עומד שוה לו ואפילו בכלי הנטפל למטה כגון כד אלא שהיה רב הונא סובר שהוא אסור והא דמסקינן בב"ק מנוחי מניחין וכו' היינו משום דסבר כל ת"ח מותר כיון שאינו שוה לו וכגון שמעמידין ס"ת מראשותיו כנ"ל וכן הורו לי רבותי ובזמן הזה אין ראוי לעשות כן על שום אדם ואפילו גדול הדור ע"כ. ואיכא למידק דמשמע דקשיא הלכתא אהלכתא דפסקינן כר"ה דאסור לישב ע"ג מטה שס"ת עליו אפילו בגבוה ממנו ואלו התם מסקינן אנוחי מנחינן ס"ת ע"ג המטה של מת אם הוא אדם גדול הדור ובגבוה ממנו מיהת מותר וכדכתב הריטב"א ז"ל. וי"ל דבחייו אסור לאדם שינהוג גדולה בעצמו אבל לאחר מותו מכבדין אותו בכך. והאידנא לא נפקא מינה מידי שאין עושין כן לשום אדם אפילו גדול הדור וכדכתב הריטב"א ז"ל. ומיהו אכתי קשיא לי היכי מצינן למיפסק דאפילו גבוה ממנו אסור דהא רב הונא גופיה אמר עד טפח וא"כ כמאן פסקינן אי כר' יוחנן הרי הוא מותר להדיא ואי כרב הונא הא אמר עד טפח וסבר' שלישית זו לא מצינו. וי"ל דאנן כתלמודא דידן פסקינן דמייתי עובדא דרב הונא ולא אדכר בה שיעורא ואותו רב הונא שהביא הירושלמי רב הונא אחר הוא וכן כתבו בתוספות דתרי רב הונא הוי וה"נ מסתברא דגרסינן בירושלמי רבי הונא ול"ג רב הונא וכן מייתי לה התם סתמא לא ישב אדם ולא משמיה דרב הונא. ולדעת הראב"ד ז"ל והמרדכי ז"ל שפסקו כירושלמי קשה אמאי כפה כדא אארעא היה לו להניח ס"ת גבוה טפח כפי סברתו. וי"ל דרצה להחמיר על עצמו ולא מדינא דמדינא בטפח סגי. וא"ת אי מחמיר על עצמו הוה היכי מוכחינן מיניה קסבר אסור לישב על מטה שס"ת עליה אימר מותר ס"ל ומחמיר היה על עצמו לא קשיא דאי ס"ל מדינא מותר כולי האי לא הוי מחמיר שלא לישב על המטה ואפילו היתה גבוה ממנו אלא ודאי אסור ס"ל. ולכל הפירושים ק"ל אמאי אנח ס"ת עליה דכדא ליתיב איהו אכדא ויניח ס"ת במקומו. וי"ל שהמטה גדולה היתה ואחרים היו עם רב הונא ולא הוזכרו מפני כבודו ובשולי הכד לא היה מקום אלא לס"ת לבד או לאדם אחד. א"נ הכד היה גבוה מן המטה ולא רצה לישב במקום שיהיה גבוה מן הס"ת והנכון שבפסקים שאסור לישב על גבי המטה או ספסל או אצטבא שס"ת מונח עליה אפילו גבוה ממנו אלא א"כ היה גבוה (עשרים) [י'] טפחים שתחלק רשות לעצמו ואסור להניח ס"ת ע"ג מטה של מת אפילו גבוה ממנו כמה טפחים ואפילו הוא גדול הדור. ונ"ל שהוא הדין לשאר ספרים או תפלין אסור להניח על המטה של מת כי זה וכיוצא בו מזכירין עונותיו של מת. ומנהג יפה הוא שלא ישב אדם על מטה או ספסל שיש עליו אפילו ספרי התלמוד והפוסקים וכן תפלין ואפילו מונחין בתוך תיקן אם לא יהיה גבוה טפח כדי לתת כבוד והידור לכל דבר שיש בו קדושה מצד עצמו ולא מדינא שהרי בס"ת עצמו איכא פלוגתא דרבוותא והבו דלא לוסיף עלה. והנראה לע"ד כתבתי:

הנוהגים כשהם אבלים שלא לשנות מקומם בבית הכנסת בשבת יפה הם עושים: הגה ויש אומרים שגם בשבת ישנה מקומו (נ"י ס"פ המוכר פירות) וכן המנהג פשוט ואין לשנות המנהג:

Those who adopt the practice when they are mourners not to change their [customary] place in the Synagogue on the Sabbath, are correct in doing so. Gloss: Some say that on the Sabbath he should also change his [customary] place, and thus is the common practice, and one should not alter [this] custom.

ענין קי"ס שאז נתחברו בחי' או"י ואו"ח דבחי' משה ובנ"י בקבלת התו"מ לתכלית המכוון שזה כבר הוכן מאז במדה נכונה דבחי' רו"ש דאו"י ואו"ח זה כנ"ל בפי' נכון כסאך מאז דוקא והוא ע"י בחי' רוח קדים עזה שממנו נבקעו המים די"ס כנ"ל ע"כ אז אמרו מכון לשבתך פעלת כבר כו' שכבר נעשה וכבר פעלת מכון לשבתך שזהו תיקון והכנת כסא מושבו כמ"ש נכון כסאך מאז במדה יפה ונכונה כו' וד"ל אך הנה תחילה יש להבין מ"ש לשבתך דוקא מהו ענין ישיבה זו דוקא שנעשה מכון כו' דהנה כתיב וישב ה' מלך לעולם בבחי' ישיבה דוקא דהנה עד"מ באדם התחתון כשיו

והוא יושב פתח האהל לשון עכבה ולשון הוה. שכיון שנפתח פתח ע"י המילה גי' פה שהוא פתח הגוף שמאיר בו הנשמה. וכתיב לשקוד על דלתותי כו' לשמור מזוזות פתחי וכתב שם במדרש כשם שאין המזוזה זזה מן הפתח כך לא תהי' זז מבתי כנסיות ובתי מדרשות ע"ש. כן שמר אאע"ה את הפתח ולא שכח לעולם מזה הברית לכן וירא אליו כמ"ש במ"א פי' המדרש וכרות עמו הברית עמו בשותפות. דכתיב פתחי לי אחותי כו'. וכתיב פתחו לי שערי צדק שיש לזה הפתח ב' מפתחות א' בידו של הקב"ה ואחד ביד ישראל וכן איתא בגמ' מי שיש בו תורה ואין בו יראה כאלו לא נמסרו לו מפתחות החיצוניות שהוא המפתח שביד איש ישראל שע"ז כתיב מה ה' שואל מעמך א"כ הוא ביד האדם. והוא להסיר הערלה לפתוח פתח הגוף ואז הקב"ה פותח פנימיות פתח הנשמה וכ"כ מו"ז ז"ל בשם הרב הקדוש מפרשיסחא במ"ש רז"ל לעולם יכנוס אדם שתי פתחים ויתפלל שפתח אחד לצאת מעוה"ז ופתח השני לכנוס בעולם העליון עכ"ד. וב' אלו הם בחי' זכור ושמור בשבת ג"כ כמ"ש במ"א מזה:

בס"ד. ש"פ קדושים, ב' דר"ח אייר ה'תשל"ו השמים כסאי והארץ הדום רגלי, אי זה בית אשר תבנו לי גו' ואל זה אביט אל עני ונכה רוח גו' , וידוע הדיוק בזה , הרי אין לו דמות הגוף ואיך שייך לומר כסאי והדום רגלי. וגם צ"ל מ"ש איזה בית אשר תבנו לי גו' ואל זה אביט אל עני ונכה רוח גו', מהי המעלה דעני ונכה רוח, דהגם שאיזה בית אשר תבנו לי, מ"מ אל זה (לעני ונכה רוח) אביט. ונקודת הביאור בזה, דשמים וארץ הם תורה ומצוות (כמבואר בארוכה בתו"א ), שבכללות היא העבודה דנר"נ . ובית היא העבודה דבכל מאדך שלמעלה מהגבלה , שמצד חי'

ופירש רש"י: "אבל מטה – שלנו, המחוברת ועומדת, אם היתה זקופה או מוטה על צדיה – מותר לנטותה לישבה על רגליה, ואף על גב דהשתא עביד אהל – שרי, דלא מידי עביד אלא ליתובא בעלמא. כסא טרסקל – כך שמו. ועליונו של עור, ומקפלין אותו, וכשמסלקין אותו סומכין אותו לכותל, וכשרוצה לישב עליו נוטהו ויושב על ארבע רגלים. ואסלא – עשוי כעין כסא טרסקל, אבל עור הפרוש עליו נקוב לבית הכסא – מותר לנטותו לכתחילה, דהא עביד וקאי", עכ"ל. וכך פסק השו"ע (סי' שט"ו סעי' ה'), וע"ע משנ"ב (שם ס"ק כ"ז), כה"ח (שם ס"ק מ"ג, מ"ד).

ישיבה במקום הנחת ספר התורה יש להקפיד לא לשבת על הספסל שמונח עליו ספר תורה [או שאר ספרי קודש] קג, ואפילו אם הספסל מדורג ואינו יושב ממש בגובה ספר התורה – אסור לשבת על אותו ספסל. אמנם, אם הספסל מדורג ומקום הנחת ספר התורה גבוה ממקום הישיבה שלושה טפחים או יותר – מותר לשבת על ספסל זה. ומן הראוי לבנות את הספסל כך שמקום הנחת הספר יהיה גבוה ממקום הישיבה, עשרה טפחים.

מותר להניח לוח של שולחן על הרגלי השולחן ["חמורים"] בשבת, מכיון שמתכוונים להשתמש בלוח על גביו ולא בחלל שתחתיו, וכן מכיון שלשולחן אין מחיצות [בתנאי שהלוח אינו מוקצה וכן אינו מחובר לבית או לקרקע, כגון: אמנם, מותר להעמיד שולחן שיש לו רגליים מתקפלות. לכן מטה ושלחן דאין המחיצות מחוברות בקרשים, שדרכן לסדר הקרשים על המחיצות – מותר לסדרם בשבת, אף על גב דהקרשים מאהילים על אויר שתחתם, כיון שאינו צריך לזה, כי אלו אין עשויים לשבת תחתם או להניח דבר תחתם, אלא רק משתמשים עליהם למעלה. "כסא העשוי פרקים, וכשרוצים לישב עליו פותחין אותו והעור נפתח, וכשמסירים אותו סוגרים אותו והעור נכפל – מותר לפתחו לכתחלה".

ספסל, כסא, מיטה וכדו' ספסל, כסא וכדו' שהתפרקה רגלו או משענתו ויצאה ממקומה אסור להחזירה למקומה אפילו בחבור רופף כיון שדרכה להיות תקועה בחזקה (ובדין טלטול כלים שיש בהם חשש שמא יתקע, ראה בהרחבה בפרק פ"ה "איסור טלטול שמא יתקע". מעמד גומי מעמד גומי המולבש ברגלי הכיסא, מיטה וכדו' שיצא ממקומו, אסור להחזירו למקומו בשבת כיון שדרכו להיות תקוע שם בחוזקה.

בית כסא, מקווה ואמבטיה בית כסא בשדה – בית כסא שנמצא בשדה, אפילו שהוא מוקף ארבע מחיצות – אסור לקרוא וללמוד כנגדו, ואפילו אם פתחו סגור. בית הכסא בימינו – בית כסא שהצואה אינה נשארת בו, אלא עוברת דרך צינור לבור אחר (כעין בית הכסא שלנו), והוא מוקף ארבע מחיצות – מותר לעסוק בדבר שבקדושה כנגדו כשהפתח סגור, אעפ"י שלפעמים מטילים בו מי רגלים על גבי הקרקע. [הערה 118] שו"ע סי' פ"ג סעי' א'. בא"ח פרשת בא סעי' כ"ה. [הערה 119] שם.

חפצים הקבועים במקומם – תיבה, כסא, שולחן או סטנדר וכדו' שנמצאים בקביעות במקום, אעפ"י שאינם מחוברים לרצפה אינם חוצצים, וכן מיטות שלנו כיום שהן קבועות במקומן ולא מיטלטלות ממקום למקום – אינן חוצצות.

משמע מש"ס ביצה (דף כ"ה ע"א) וכן משו"ע (סי' תקכ"ב סעי' ב'), שאע"פ שבהוצאת כסא ביו"ט יש משום עובדין דחול, או משום זילותא דיו"ט, או שניהם יחד, כדברי רש"י שם ד"ה "אין הסומא" וכו', ועיין להר"ן שם, עכ"ז בתנאים מסוימים, כגון שא"א לו, או שקשה לו, או שזה מכובד יותר – מותר. מכאן, שעניין הוצאת כסא קיל יותר. ועיין בכה"ח (סי' ש"א ס"ק ק"ז), שהקשה מדוע לא הביא בשו"ע בהלכות שבת עניין הוצאת כסא? והביא את סברת הנוב"י (או"ח קמא סי' י"א), שאם לא עירבו בלאו הכי אסור, ואם עירבו – מותר, אפי' אין רבים צריכים לו (אולם מי שיעיין בנוב"י שם, וכן באו"ח תניינא סי' כ"ח, יראה ששם איירי בכסא שנטען בידים וכך הם נושאים אותו, וזה מותר).

נשיאת אדם בכסא אסור לשאת אדם על כיסא וכדו' ב"רשות הרבים" בשבת, בין אם יש "עירוב" במקום ובין אם אין "עירוב" במקום. אמנם, מותר לשאת אדם חשוב על כסא במקום שיש בו "עירוב" אם רבים צריכים לו. [הערה 5] בגמ' ביצה (כ"ה ע"ב) נאמר: "ת"ר… ואין יוצאים בכסא, אחד האיש ואחד האשה", ופרש"י (ד"ה "ואין"): "שטוענים אותם בנ"א והם יושבים בקתדרא" (לאפוקי מגירסת הרמב"ם בהל' יו"ט פ"ה הלכה ג' המסביר שאדם הולך אחריהם ובידו כסא, ובעת שמתעייפים יושבים על הכסא. ועיין לאור החיים הקדוש בספרו ראשון לציון על הגמ' שם מש"כ בזה), שם איירי ביו"ט.

ש"ץ שעומד במקום גבוה – ש"ץ שעומד על מקום גבוה ג' טפחים ויותר, אפילו שאינו מוקף מחיצות, יכול להוציא את הציבור ידי חובה, כיון שכוונתו להשמיע את קולו לציבור. יחיד בתיבת הש"ץ – ליחיד אסור להתפלל בתיבת הש"ץ אם המקום גבוה ג' טפחים ואינו מוקף מחיצות. עמידה ע"ג דבר יציב – לא יעמוד על מקום שאפשר שיחליק מעליו או על לוח מתנדנד או מיטה שאינה יציבה, וכן הוא הדין בכל דבר שיכול לטורדו בתפילה. [הערה 57] שו"ע סי' צ' סעי' א'. [הערה 58] כה"ח סי' צ' ס"ק י"ד. משנ"ב שם ס"ק ז'. [הערה 59] שו"ע סי' צ' סעי' א'. בא"ח פרשת יתרו סעי' ג'.