Sources explore the theological relationship between the manna God provided in the wilderness and the lechem hapanim (showbread) placed continually in the Sanctuary. They address how both forms of bread served as expressions of divine providence, sustenance, and blessing to Israel.
לחם הפנים, בו תחול הברכה
Opens as a working sheet — explore, annotate, and export.
What the sources say
The Torah itself frames manna as bread rained down from heaven (Shemot 16:4-15) and the lechem hapanim as bread arranged on the pure table before God (Vayikra 24:6), and both are singled out among the Temple's greatest miracles, since Yoma 21a records that the showbread remained miraculously hot from the moment it was set out until the moment it was removed a week later, paralleling the wonder of manna itself.
The Ramban draws the connection explicitly, teaching that just as manna was the vehicle through which blessing and sustenance descended to Israel in the wilderness, so too the table with its lechem hapanim is the place where blessing takes hold so that abundance comes to all of Israel from it, as the Ramban (Shemot 25:24) states, echoing his broader comment that the manna passage teaches how God provides bread without the ordinary labor of the land (the Ramban (Shemot 16:4)).
The Sefat Emet develops this theme at length, teaching that the showbread testifies that all sustenance flows from the Temple to the world just as it flowed from heaven in the wilderness, and that the twelve loaves correspond to the twelve types of influence needed by creation, paralleling the heavenly gift of manna (Sefat Emet, Emor 20:4, Sefat Emet, Emor 12:4); elsewhere he identifies the showbread as called 'lechem hapanim,' the inner dimension of bread, tied to the verse that man does not live by bread alone but by the word of God, linking it to the Shabbat on which manna did not fall yet all blessings of the week depend (Sefat Emet, Emor 17:3).
The Malbim likewise draws the two together by contrasting ordinary bread, which requires labor from the ground, with the manna that came directly from heaven without such labor (Malbim on Shemot 16:4), and he connects the Shabbat placement of the showbread to the idea that blessing for the whole week is drawn from the sanctity of Shabbat, the same day on which manna did not fall but all sustenance of the week was rooted (Malbim on Shemot 25:8).
The Sefer HaChinukh explains that the constant mitzvah of the showbread exists because bread is that by which man lives, so that blessing should be found in it always, a principle mirrored in the sustaining function manna played for Israel in the wilderness (Sefer HaChinukh 97:2).
The Mekhilta describes manna as an inversion of the natural order, in which bread, which ordinarily rises from the ground, instead descended from the storehouses of heaven, a reversal that expresses God's love for Israel (Mekhilta DeRabbi Yishmael, Vayassa 3:3), and the Sefat Emet parallels this by describing the showbread's twelve loaves as loaves that draw down all forms of heavenly sustenance to the lower world, so that both manna and lechem hapanim represent the same descent of divine plenty into physical bread (Sefat Emet, Shavuot 3:5, Sefat Emet, Pinchas 7:4).
Beit Yaakov develops a distinct but related idea, describing the manna as an intermediary bridging the physical and the spiritual, created at the twilight juncture between day and night precisely because such an intermediary is needed to join the sacred and the mundane (Beit Yaakov, Beshalach 100, Beit Yaakov, Beshalach 98, Beit Yaakov, Beshalach 99).
ויקרא כ״ד
Leviticus 24:6
The twelve loaves are arranged on the pure table every Shabbat as an eternal covenantal practice, with the priests eating them in a holy place.
וְשַׂמְתָּ֥ אוֹתָ֛ם שְׁתַּ֥יִם מַֽעֲרָכ֖וֹת שֵׁ֣שׁ הַֽמַּעֲרָ֑כֶת עַ֛ל הַשֻּׁלְחָ֥ן הַטָּהֹ֖ר לִפְנֵ֥י יְהֹוָֽה׃
שמות ט״ז:ד׳-ט״ו
Exodus 16:4-15
The manna is introduced as bread from heaven, given daily in the wilderness as a test of Israel’s obedience and dependence on God.
וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה הִנְנִ֨י מַמְטִ֥יר לָכֶ֛ם לֶ֖חֶם מִן־הַשָּׁמָ֑יִם וְיָצָ֨א הָעָ֤ם וְלָֽקְטוּ֙ דְּבַר־י֣וֹם בְּיוֹמ֔וֹ לְמַ֧עַן אֲנַסֶּ֛נּוּ הֲיֵלֵ֥ךְ בְּתוֹרָתִ֖י אִם־לֹֽא׃ וַיִּרְא֣וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֗ל וַיֹּ֨אמְר֜וּ אִ֤ישׁ אֶל־אָחִיו֙ מָ֣ן ה֔וּא כִּ֛י לֹ֥א יָדְע֖וּ מַה־ה֑וּא וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֲלֵהֶ֔ם ה֣וּא הַלֶּ֔חֶם אֲשֶׁ֨ר נָתַ֧ן יְהֹוָ֛ה לָכֶ֖ם לְאׇכְלָֽה׃
And GOD said to Moses, “I will rain down bread for you from the sky, and the people shall go out and gather each day that day’s portion—that I may thus test them, to see whether they will follow My instructions or not. When the Israelites saw it, they said to one another, “What is it?”—for they did not know what it was. And Moses said to them, “That is the bread that GOD has given you to eat.
שמות כ״ה
Exodus 25:23
The table in the Sanctuary is commanded to hold the bread of the Presence continually, establishing a permanent sacred presentation of bread before God.
וְעָשִׂ֥יתָ שֻׁלְחָ֖ן עֲצֵ֣י שִׁטִּ֑ים אַמָּתַ֤יִם אׇרְכּוֹ֙ וְאַמָּ֣ה רׇחְבּ֔וֹ וְאַמָּ֥ה וָחֵ֖צִי קֹמָתֽוֹ׃
יהושע ה׳:י״א-י״ב
Joshua 5:11-12
Israel eats the produce of the Land after entering it, and the manna ceases; the passage marks the transition from miraculous wilderness sustenance to ordinary food in the Land.
וַיֹּ֨אכְל֜וּ מֵעֲב֥וּר הָאָ֛רֶץ מִמׇּחֳרַ֥ת הַפֶּ֖סַח מַצּ֣וֹת וְקָל֑וּי בְּעֶ֖צֶם הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ וַיִּשְׁבֹּ֨ת הַמָּ֜ן מִֽמׇּחֳרָ֗ת בְּאׇכְלָם֙ מֵעֲב֣וּר הָאָ֔רֶץ וְלֹא־הָ֥יָה ע֛וֹד לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל מָ֑ן וַיֹּאכְל֗וּ מִתְּבוּאַת֙ אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן בַּשָּׁנָ֖ה הַהִֽיא׃ {ס}
On the day after the passover offering, on that very day, they ate of the produce of the country, unleavened bread and parched grain. On that same day, when they ate of the produce of the land, the manna ceased. The Israelites got no more manna; that year they ate of the yield of the land of Canaan.
תהילים ע״ח:כ״ג-כ״ה
Psalms 78:23-25
The psalm interprets the manna as heavenly grain and ‘bread of the mighty,’ emphasizing its divine, elevated origin.
וַיַּמְטֵ֬ר עֲלֵיהֶ֣ם מָ֣ן לֶאֱכֹ֑ל וּדְגַן־שָׁ֝מַ֗יִם נָ֣תַן לָֽמוֹ׃ לֶ֣חֶם אַ֭בִּירִים אָ֣כַל אִ֑ישׁ צֵידָ֬ה שָׁלַ֖ח לָהֶ֣ם לָשֹֽׂבַע׃
and rained manna upon them for food, giving them heavenly grain. Each person ate a hero’s meal; they were sent provision in plenty.
שמות ט״ז:ד׳-ל״ו
Exodus 16:4-36
The Torah narrates the giving of manna, its daily collection, the double portion before Shabbat, and the preservation of a jar as a memorial. The passage presents manna as both sustenance and a test of Israel’s obedience.
וַתַּ֖עַל שִׁכְבַ֣ת הַטָּ֑ל וְהִנֵּ֞ה עַל־פְּנֵ֤י הַמִּדְבָּר֙ דַּ֣ק מְחֻסְפָּ֔ס דַּ֥ק כַּכְּפֹ֖ר עַל־הָאָֽרֶץ׃ וַיִּרְא֣וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֗ל וַיֹּ֨אמְר֜וּ אִ֤ישׁ אֶל־אָחִיו֙ מָ֣ן ה֔וּא כִּ֛י לֹ֥א יָדְע֖וּ מַה־ה֑וּא וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֲלֵהֶ֔ם ה֣וּא הַלֶּ֔חֶם אֲשֶׁ֨ר נָתַ֧ן יְהֹוָ֛ה לָכֶ֖ם לְאׇכְלָֽה׃ וַיִּקְרְא֧וּ בֵֽית־יִשְׂרָאֵ֛ל אֶת־שְׁמ֖וֹ מָ֑ן וְה֗וּא כְּזֶ֤רַע גַּד֙ לָבָ֔ן וְטַעְמ֖וֹ כְּצַפִּיחִ֥ת בִּדְבָֽשׁ׃
When the fall of dew lifted, there, over the surface of the wilderness, lay a fine and flaky substance, as fine as frost on the ground. When the Israelites saw it, they said to one another, “What is it?”—for they did not know what it was. And Moses said to them, “That is the bread that GOD has given you to eat. The house of Israel named it manna; it was like coriander seed, white, and it tasted like wafers in honey.
דברים ח׳:ב׳-ד׳
Deuteronomy 8:2-4
Moses explains that God fed Israel manna to test and educate them, teaching that human beings do not live by bread alone but by God’s word. The passage also emphasizes the miraculous preservation of clothing and physical strength.
וַֽיְעַנְּךָ֮ וַיַּרְעִבֶ֒ךָ֒ וַיַּאֲכִֽלְךָ֤ אֶת־הַמָּן֙ אֲשֶׁ֣ר לֹא־יָדַ֔עְתָּ וְלֹ֥א יָדְע֖וּן אֲבֹתֶ֑יךָ לְמַ֣עַן הוֹדִֽיעֲךָ֗ כִּ֠י לֹ֣א עַל־הַלֶּ֤חֶם לְבַדּוֹ֙ יִחְיֶ֣ה הָֽאָדָ֔ם כִּ֛י עַל־כׇּל־מוֹצָ֥א פִֽי־יְהֹוָ֖ה יִחְיֶ֥ה הָאָדָֽם׃
[God] subjected you to the hardship of hunger and then gave you manna to eat, which neither you nor your ancestors had ever known, in order to teach you that a human being does not live on bread alone, but that one may live on anything that GOD decrees.
שמות ט״ז
Exodus 16:4
The manna is given so that God may test whether the people will walk in His law. The test is individualized at the level of daily dependence and obedience.
וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה הִנְנִ֨י מַמְטִ֥יר לָכֶ֛ם לֶ֖חֶם מִן־הַשָּׁמָ֑יִם וְיָצָ֨א הָעָ֤ם וְלָֽקְטוּ֙ דְּבַר־י֣וֹם בְּיוֹמ֔וֹ לְמַ֧עַן אֲנַסֶּ֛נּוּ הֲיֵלֵ֥ךְ בְּתוֹרָתִ֖י אִם־לֹֽא׃
See also
recovered from “Nehemiah 9:15,20-21”
נחמיה ט׳:ט״ו-כ״א
Nehemiah 9:15-21
Nehemiah’s communal prayer remembers that God gave Israel bread from heaven, sustained them in the wilderness, and provided for their needs throughout forty years.
וְרוּחֲךָ֙ הַטּוֹבָ֔ה נָתַ֖תָּ לְהַשְׂכִּילָ֑ם וּמַנְךָ֙ לֹא־מָנַ֣עְתָּ מִפִּיהֶ֔ם וּמַ֛יִם נָתַ֥תָּה לָהֶ֖ם לִצְמָאָֽם׃ וְאַרְבָּעִ֥ים שָׁנָ֛ה כִּלְכַּלְתָּ֥ם בַּמִּדְבָּ֖ר לֹ֣א חָסֵ֑רוּ שַׂלְמֹֽתֵיהֶם֙ לֹ֣א בָל֔וּ וְרַגְלֵיהֶ֖ם לֹ֥א בָצֵֽקוּ׃
You endowed them with Your good spirit to instruct them. You did not withhold Your manna from their mouth; You gave them water when they were thirsty. Forty years You sustained them in the wilderness so that they lacked nothing; their clothes did not wear out, and their feet did not swell.
דברים ח׳
Deuteronomy 8:3
God afflicted the Israelites with hunger and then fed them manna—unknown to them and their ancestors—to teach that human life depends not on bread alone but on whatever God decrees.
וַֽיְעַנְּךָ֮ וַיַּרְעִבֶ֒ךָ֒ וַיַּאֲכִֽלְךָ֤ אֶת־הַמָּן֙ אֲשֶׁ֣ר לֹא־יָדַ֔עְתָּ וְלֹ֥א יָדְע֖וּן אֲבֹתֶ֑יךָ לְמַ֣עַן הוֹדִֽיעֲךָ֗ כִּ֠י לֹ֣א עַל־הַלֶּ֤חֶם לְבַדּוֹ֙ יִחְיֶ֣ה הָֽאָדָ֔ם כִּ֛י עַל־כׇּל־מוֹצָ֥א פִֽי־יְהֹוָ֖ה יִחְיֶ֥ה הָאָדָֽם׃
See also
שמות ט״ז
Exodus 16:4-5
God tells Moshe that He will rain down bread from heaven each day, and the people will go out and gather only what is needed for that day, as a test of whether they will follow His law.
וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה הִנְנִ֨י מַמְטִ֥יר לָכֶ֛ם לֶ֖חֶם מִן־הַשָּׁמָ֑יִם וְיָצָ֨א הָעָ֤ם וְלָֽקְטוּ֙ דְּבַר־י֣וֹם בְּיוֹמ֔וֹ לְמַ֧עַן אֲנַסֶּ֛נּוּ הֲיֵלֵ֥ךְ בְּתוֹרָתִ֖י אִם־לֹֽא׃ וְהָיָה֙ בַּיּ֣וֹם הַשִּׁשִּׁ֔י וְהֵכִ֖ינוּ אֵ֣ת אֲשֶׁר־יָבִ֑יאוּ וְהָיָ֣ה מִשְׁנֶ֔ה עַ֥ל אֲשֶֽׁר־יִלְקְט֖וּ י֥וֹם ׀ יֽוֹם׃
דברי הימים א ט׳:ל״ב
I Chronicles 9:32
The Kohathite priests are assigned responsibility for arranging the showbread every Sabbath, reflecting the Temple service's regular priestly administration.
וּמִן־בְּנֵ֧י הַקְּהָתִ֛י מִן־אֲחֵיהֶ֖ם עַל־לֶ֣חֶם הַֽמַּעֲרָ֑כֶת לְהָכִ֖ין שַׁבַּ֥ת שַׁבָּֽת׃
Also some of their Kohathite kindred had charge of the rows of bread, to prepare them for each sabbath.
דברי הימים א כ״ג:כ״ט
I Chronicles 23:29
The Levites' duties include the showbread and fine flour, situating the bread within the broader Temple provisioning and service system.
וּלְלֶ֨חֶם הַֽמַּעֲרֶ֜כֶת וּלְסֹ֤לֶת לְמִנְחָה֙ וְלִרְקִיקֵ֣י הַמַּצּ֔וֹת וְלַֽמַּחֲבַ֖ת וְלַמֻּרְבָּ֑כֶת וּלְכׇל־מְשׂוּרָ֖ה וּמִדָּֽה׃
and the rows of bread, and the fine flour for the grain offering, and the unleavened wafers, and the cakes made on the griddle and soaked, and every measure of capacity and length;
מכילתא דרבי ישמעאל, מַסֶּכְתָּא דְוַיַּסַּע ג׳ — ד"ה "מִן הַשָּׁמָיִם"
Mekhilta DeRabbi Yishmael, Tractate Vayassa 3:3
The midrash develops the pedagogical meaning of manna as daily dependence on God and as food associated with Israel’s wilderness formation.
"מִן הַשָּׁמָיִם", מֵאוֹצָר הַטּוֹב שֶׁלַּשָּׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: (דברים כה,יב) "יִפְתַּח יי לְךָ אֶת אוֹצָרוֹ הַטּוֹב". רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: בֹּא וּרְאֵה, כַּמָּה חֲבִיבִין יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם! וּלְפִי שֶׁהֵן חֲבִיבִין עָלָיו, שִׁנָּה לָהֶם מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית: עָשָׂה לָהֶם תַּחְתּוֹנִים עֶלְיוֹנִים, וְעֶלְיוֹנִים תַּחְתּוֹנִים. לְשֶׁעָבַר, הָיָה הַלֶּחֶם עוֹלֶה מִן הָאָרֶץ, וְהַטַּל יוֹרֵד מִן הַשָּׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: (דברים לג,כח) "אֶרֶץ דָּגָן וְתִירוֹשׁ, אַף שָׁמָיו יַעַרְפוּ טָל." וְעַתָּה נִתְחַלְּפוּ הַדְּבָרִים, הִתְחִיל הַלֶּחֶם יוֹרֵד מִן הַשָּׁמַיִם, וְהַטַּל עוֹלָה מִן הָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות טז,ד) "הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם". וְאוֹמֵר: (שמות טז,יד) "וַתַּעַל שִׁכְבַת הַטָּל". "וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ", שֶׁלֹּא יִהְיוּ יוֹצְאִין לַחֲצֵרוֹת וּמְלַקְּטִין, אֶלָּא יִהְיוּ יוֹצְאִין לַמִּדְבָּרוֹת וּמְלַקְּטִין. "דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ". רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: כְּדֵי שֶׁיִּלְקֹט אָדָם מֵהַיּוֹם לְמָחָר, כְּעֵין מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת. רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי אוֹמֵר: כְּדֵי שֶׁלֹּא יִלְקֹט אָדָם מֵהַיּוֹם לְמָחָר כְּעֵין מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת, שֶׁנֶּאֱמַר: "דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ". מִי שֶׁבָּרָא יוֹם, בָּרָא פַרְנָסָתוֹ. מִכָּן הָיָה רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי אוֹמֵר: כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַה יֹּאכַל הַיּוֹם וְאוֹמֵר: מָה אוֹכַל לְמָחָר? הֲרֵי זֶה מְחֻסַּר אֲמָנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ, הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי, אִם לֹא." רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: שָׁנָה אָדָם שְׁתֵּי הֲלָכוֹת בַּשַּׁחְרִית וּשְׁתֵּי הֲלָכוֹת בָּעַרְבִית, וְעָסַק בִּמְלַאכְתּוֹ כָּל הַיּוֹם, מַעֲלִין עָלָיו כְּאִלּוּ קִיֵּם כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ. מִכָּן הָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי אוֹמֵר: לֹא נִתְּנָה תוֹרָה לִדְרֹשׁ אֶלָּא לְאוֹכְלֵי הַמָּן. הָא כֵיצַד? הָיָה יוֹשֵׁב וְדוֹרֵשׁ, וְלֹא הָיָה יוֹדֵעַ מֵהֵיכָן אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה, וּמֵהֵיכָן הָיָה לוֹבֵשׁ וּמִתְכַּסֶּה. הָא לֹא נִתְּנָה תוֹרָה לִדְרֹשׁ אֶלָּא לְאוֹכְלֵי הַמָּן. וּשְׁנִיִּים לָהֶם, אוֹכְלֵי תְרוּמָה. (שמות טז,ה) ["וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי, וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר יָבִיאוּ, וְהָיָה מִשְׁנֶה עַל אֲשֶׁר יִלְקְטוּ יוֹם יוֹם."] "וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ". מִכָּן שֶׁיְּעָרֵב אָדָם מֵעֶרֶב שַׁבָּת לַשַּׁבָּת. "וְהָיָה מִשְׁנֶה", לֶחֶם מְשֻׁנֶּה. אַתָּה אוֹמֵר לֶחֶם מְשֻׁנֶּה, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא לֶחֶם כָּפוּל? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר: (שמות טז,כב) "שְׁנֵי הָעֹמֶר לָאֶחָד", הֲרֵי לֶחֶם כָּפוּל אָמוּר; הָא מַה תִּלְמֹד לוֹמַר "וְהָיָה מִשְׁנֶה"? לֶחֶם שֶׁהוּא מְשֻׁנֶּה.
ברכות מ״ח ב — ד"ה אָמַר רַב נַחְמָן
Berakhot 48b:2
The Talmud connects Moses’ institution of blessing after eating with the manna, grounding Israel’s practice of blessing in the wilderness experience of divinely supplied food.
אָמַר רַב נַחְמָן: מֹשֶׁה תִּקֵּן לְיִשְׂרָאֵל בִּרְכַּת ״הַזָּן״ בְּשָׁעָה שֶׁיָּרַד לָהֶם מָן. יְהוֹשֻׁעַ תִּקֵּן לָהֶם בִּרְכַּת הָאָרֶץ כֵּיוָן שֶׁנִּכְנְסוּ לָאָרֶץ. דָּוִד וּשְׁלֹמֹה תִּקְּנוּ ״בּוֹנֵה יְרוּשָׁלַיִם״. דָּוִד תִּקֵּן ״עַל יִשְׂרָאֵל עַמֶּךָ וְעַל יְרוּשָׁלַיִם עִירֶךָ״, וּשְׁלֹמֹה תִּקֵּן ״עַל הַבַּיִת הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ״. ״הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב״ בְּיַבְנֶה תִּקְּנוּהָ כְּנֶגֶד הֲרוּגֵי בֵּיתָר. דְּאָמַר רַב מַתְנָא: אוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁנִּיתְּנוּ הֲרוּגֵי בֵּיתָר לִקְבוּרָה תִּקְנוּ בְּיַבְנֶה ״הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב״. ״הַטּוֹב״ — שֶׁלֹּא הִסְרִיחוּ, ״וְהַמֵּטִיב״ — שֶׁנִּיתְּנוּ לִקְבוּרָה.
With regard to the origins of the four blessings of Grace after Meals, Rav Naḥman said: Moses instituted for Israel the first blessing of: Who feeds all, when the manna descended for them and they needed to thank God. Joshua instituted the blessing of the land when they entered Eretz Yisrael. David and Solomon instituted the third blessing: Who builds Jerusalem, in the following manner: David instituted “…on Israel Your people and on Jerusalem Your city…” as he conquered the city, and Solomon instituted “…on the great and Holy Temple…” as he was the one who built the Temple. They instituted the blessing: Who is good and does good, at Yavne in reference to the slain Jews of the city of Beitar at the culmination of the bar Kokheva rebellion. They were ultimately brought to burial after a period during which Hadrian refused to permit their burial. As Rav Mattana said: On the same day that the slain of Beitar were brought to burial, they instituted the blessing: Who is good and does good, at Yavne. Who is good, thanking God that the corpses did not decompose while awaiting burial, and does good, thanking God that they were ultimately brought to burial.
יומא כ״א א — ד"ה פְּסוּלֵי תְּלָתָא הָווּ
Yoma 21a:7
The sugya discusses the miracle that the showbread remained warm and fresh when removed, highlighting its supernatural preservation within the Temple.
פְּסוּלֵי תְּלָתָא הָווּ? חַשְׁבִינְהוּ בְּחַד, אַפֵּיק תְּרֵי וְעַיֵּיל תְּרֵי. אִי הָכִי, בְּלוּעִין נָמֵי תְּרֵי הָווּ? חַשְּׁבִינְהוּ בְּחַד. חָסְרוּ לְהוּ! אִיכָּא נָמֵי אַחֲרִיתִי, דְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: נֵס גָּדוֹל הָיָה נַעֲשָׂה בְּלֶחֶם הַפָּנִים, סִלּוּקוֹ כְּסִדּוּרוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לָשׂוּם לֶחֶם חוֹם בְּיוֹם הִלָּקְחוֹ״. נִיסֵּי דְבָרַאי — קָא חָשֵׁיב, נִיסֵּי דְגַוַּאי — לָא קָא חָשֵׁיב. אִי הָכִי, לֶחֶם הַפָּנִים נָמֵי נִיסֵּי דְגַוַּאי הוּא! לֶחֶם הַפָּנִים נִיסֵּי דְבָרַאי הוּא, דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: מַאי דִּכְתִיב ״עַל הַשֻּׁלְחָן הַטָּהוֹר״, טָהוֹר — מִכְּלָל שֶׁהוּא טָמֵא,
The Gemara answers: The disqualifications mentioned that never occurred in the Temple, in the omer, the two loaves, or the shewbread, were three; consider them as one miracle. Eliminate two from the total and introduce these two to complete the list of ten miracles. The Gemara asks: If similar miracles are combined and considered as one, the swallowing of the earthenware, crops, feathers, and ashes are also two similar miracles that should be considered as one, the result being that they are lacking one miracle to complete the total of ten. The Gemara responds: There is also another miracle, as Rabbi Yehoshua ben Levi said: A great miracle was performed with regard to the shewbread in the Temple, that the bread was as hot at its removal on Shabbat, after a week on the table, as it was at its arrangement, as it is stated: “To put out hot bread on the day it was taken away” (I Samuel 21:7). The Gemara responds: The tanna counts miracles that were performed outside the Sanctuary and were visible to all, but he does not count miracles that were performed inside the Sanctuary and were not visible to all. The Gemara asks: If so, the shewbread is also a miracle performed on the table inside the Sanctuary and is not visible to all, yet the miracle that the bread’s heat did not dissipate was listed among the miracles. The Gemara answers: The shewbread was a miracle performed outside, as Reish Lakish said: What is the meaning of that which is written: “Place them on the pure table before the Lord in two rows, six to a row” (Leviticus 24:6)? From the emphasis that the Torah places on the fact that the table was ritually pure, it can be learned by inference that it indicates that it could become impure as well.
מנחות צ״ו ב:א׳
Menachot 96b:1
The Talmud analyzes the preparation, arrangement, replacement, and eating of the showbread, including the requirement that it remain continually present on the table.
וְהָאִיכָּא מִסְגַּרְתּוֹ!
The Gemara asks: But isn’t there the Table’s decorated frame, which ran around its perimeter and was one handbreadth wide, as the verse states: “And you shall make for it a frame of a handbreadth” (Exodus 25:25)? Since the arrangements are placed on the Table’s frame, they rise one additional handbreadth above the Table.
שמות רבה כ״ה:ה׳
Shemot Rabbah 25:5
Chachmei Hamidrash juxtapose Avraham’s offer, “I will take a morsel of bread,” with the Holy One’s declaration, “I will rain down bread for you.
הוּא אָמַר (בראשית יח, ה): וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר: הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם.
פסחים נ״ד א — ד"ה תָּנוּ רַבָּנַן
Pesachim 54a:17
Chachmei Bavel state that ten phenomena, including the well and manna, were created at twilight on Shabbat eve, with some adding Aaron’s staff and the demons.
תָּנוּ רַבָּנַן: עֲשָׂרָה דְּבָרִים נִבְרְאוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, וְאֵלּוּ הֵן: בְּאֵר, וּמָן, וְקֶשֶׁת, הַכְּתָב, וְהַמַּכְתֵּב, וְהַלּוּחוֹת, קִבְרוֹ שֶׁל מֹשֶׁה, וּמְעָרָה שֶׁעָמַד בָּהּ מֹשֶׁה וְאֵלִיָּהוּ, פְּתִיחַת פִּי הָאָתוֹן, וּפְתִיחַת פִּי הָאָרֶץ לִבְלוֹעַ אֶת הָרְשָׁעִים. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף מַקְלוֹ שֶׁל אַהֲרֹן שְׁקֵדֶיהָ וּפְרָחֶיהָ, וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף הַמַּזִּיקִין, וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף
The Sages taught: Ten phenomena were created on Shabbat eve during twilight, and they were: Miriam’s well, and manna, and the rainbow, writing, and the writing instrument, and the tablets, the grave of Moses, and the cave in which Moses and Elijah stood, the opening of the mouth of Balaam’s donkey, and the opening of the mouth of the earth to swallow the wicked in the time of Korah. And some say that even Aaron’s staff was created then with its almonds and its blossoms. Some say that even the demons were created at this time. And some say that even
שבת קל״ג ב — ד"ה אֶלָּא אָמְרִי נְהַרְדָּעֵי
Shabbat 133b:9
Chachmei Bavel attribute the ruling to the Rabbis, who require the old showbread to be replaced as the new loaves are placed so that it remains continuously on the table, unlike Rabbi Yosei, who permits removing it before replacing it.
אֶלָּא אָמְרִי נְהַרְדָּעֵי: רַבָּנַן דִּפְלִיגִי עֲלֵיהּ דְּרַבִּי יוֹסֵי הִיא. דִּתְנַן: אַרְבָּעָה כֹּהֲנִים נִכְנָסִין: שְׁנַיִם בְּיָדָם שְׁנֵי סְדָרִים, וּשְׁנַיִם בְּיָדָם שְׁנֵי בָזִיכִּין. וְאַרְבָּעָה מַקְדִּימִין לִפְנֵיהֶם: שְׁנַיִם לִיטּוֹל שְׁנֵי סְדָרִים, וּשְׁנַיִם לִיטּוֹל שְׁנֵי בָזִיכִּין. הַמַּכְנִיסִין עוֹמְדִים בַּצָּפוֹן וּפְנֵיהֶם לַדָּרוֹם, וְהַמּוֹצִיאִין עוֹמְדִים בַּדָּרוֹם וּפְנֵיהֶם לַצָּפוֹן. אֵלּוּ מוֹשְׁכִים, וְאֵלּוּ מַנִּיחִין, טִפְחוֹ שֶׁל זֶה בְּצַד טִפְחוֹ שֶׁל זֶה, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר ״לִפְנֵי ה׳ תָּמִיד״. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אֲפִילּוּ אֵלּוּ נוֹטְלִין וְאֵלּוּ מַנִּיחִין אַף זֶה הָיָה ״תָּמִיד״.
Rather, the Sages of Neharde’a say: This ruling is in accordance with the opinion of the Rabbis, who disagree with Rabbi Yosei. As we learned in a mishna: Four priests would enter the Sanctuary every Shabbat to arrange the showbread, two of whom had two orders of six loaves each in their hands, and two had two bowls of frankincense in their hands. And four priests would precede them; two came to take the two orders of bread left on the table from the previous week, and two came to take the two bowls of frankincense. Next, those bringing the loaves and bowls into the Sanctuary would stand in the north of the Sanctuary, facing south, while those carrying the loaves and bowls out would stand in the south of the Sanctuary, facing north. These slide the old bread along the table, and these place the new bread on the table, and as a result, the handbreadth of this one would be alongside the handbreadth of that one, so that the requisite amount of bread would always be present on the table, as it is stated: “And you shall place on the table showbread before Me continuously” (Exodus 25:30). Rabbi Yosei said: Even if these priests were first to take the old bread off the table entirely, and only afterward were these priests to place the new ones on the table, this too would fulfill the requirement that the showbread be on the table continuously. It is unnecessary to ensure the uninterrupted presence of the showbread on the table. Apparently, the Rabbis hold that even a moment’s break in the performance of a mitzva is deemed an interruption. The same principle applies to circumcision. Once one withdrew and is no longer engaged in its performance, it is as though he completed the mitzva and he may no longer return to it.
מנחות צ״ו א
Menachot 96a:5
The sugya analyzes the showbread's form, preparation, handling, removal, and eating, including the relationship between the outgoing and incoming loaves and the priestly distribution.
שְׁתֵּי הַלֶּחֶם – אׇרְכָּהּ שִׁבְעָה טְפָחִים, וְרׇחְבָּהּ אַרְבָּעָה טְפָחִים, וְקַרְנוֹתֶיהָ אַרְבַּע אֶצְבָּעוֹת. לֶחֶם הַפָּנִים – אׇרְכּוֹ עֲשָׂרָה טְפָחִים, וְרׇחְבּוֹ חֲמִשָּׁה טְפָחִים, וְקַרְנוֹתָיו שֶׁבַע אֶצְבָּעוֹת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שֶׁלֹּא תִּטְעֶה – זד״ד, יה״ז. בֶּן זוֹמָא אוֹמֵר: ״וְנָתַתָּ עַל הַשֻּׁלְחָן לֶחֶם פָּנִים לְפָנַי תָּמִיד״ – ״לֶחֶם פָּנִים״ שֶׁיְּהוּ לוֹ פָּנִים. הַשּׁוּלְחָן – אׇרְכּוֹ עֲשָׂרָה, וְרׇחְבּוֹ חֲמִשָּׁה; לֶחֶם הַפָּנִים – אׇרְכּוֹ עֲשָׂרָה, וְרׇחְבּוֹ חֲמִשָּׁה.
With regard to the two loaves, their length is seven handbreadths, their width is four handbreadths, and they have hornlike protrusions made of dough that are attached to each of their corners, which are four fingerbreadths high. With regard to the loaves of shewbread, their length is ten handbreadths, their width is five handbreadths, and each loaf’s hornlike protrusions are seven fingerbreadths high. Rabbi Yehuda says: The following letters are a mnemonic so that you will not err and forget the dimensions of the two loaves: Zayin, dalet, dalet. The numerical value of the letter zayin is seven and the numerical value of the letter dalet is four. The mnemonic therefore represents the length of seven handbreadths, the width of four handbreadths, and the height of four fingerbreadths, respectively. The following letters are a mnemonic for the dimensions of the shewbread: Yod, heh, zayin, which stand for the length of ten handbreadths, the width of five handbreadths, and the height of seven fingerbreadths, respectively. Ben Zoma says that it is written: “And you shall set upon the Table shewbread [leḥem panim] before Me always” (Exodus 25:30). The term leḥem panim indicates that it should have vertical sides [panim] rather than a rounded shape. As for the Table, its length is ten handbreadths and its width is five handbreadths, as the Torah states that the Table is two cubits long and one cubit wide (see Exodus 25:23), and Rabbi Yehuda holds that the cubit used as the unit of measurement for the construction of the Temple vessels was equal to five handbreadths. With regard to the shewbread, its length is ten handbreadths and its width is five handbreadths.
מנחות כ״ט א
Menachot 29a:9
The Mishnah and Gemara discuss the construction and miraculous qualities of the Table and showbread, including the bread's arrangement and the miracle that it remained warm and fresh until it was removed.
בִּשְׁלָמָא הָתָם, כִּדְרֵישׁ לָקִישׁ, דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: מַאי דִּכְתִיב ״עַל הַשֻּׁלְחָן הַטָּהוֹר״, מִכְּלָל שֶׁהוּא טָמֵא? כְּלִי עֵץ הֶעָשׂוּי לְנַחַת הוּא, וְכׇל כְּלִי עֵץ הֶעָשׂוּי לְנַחַת אֵינוֹ מְקַבֵּל טוּמְאָה! אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁמַּגְבִּיהִין אוֹתוֹ לְעוֹלֵי רְגָלִים, וּמַרְאִים לָהֶם לֶחֶם הַפָּנִים, וְאוֹמֵר לָהֶם: רְאוּ חִיבַּתְכֶם לִפְנֵי הַמָּקוֹם. מַאי חִיבַּתְכֶם? כִּדְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, דְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: נֵס גָּדוֹל נַעֲשָׂה בְּלֶחֶם הַפָּנִים, סִילּוּקוֹ כְּסִידּוּרוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לָשׂוּם לֶחֶם חֹם בְּיוֹם הִלָּקְחוֹ״.
The Gemara rejects this: Granted, the inference drawn there with regard to the Table is in accordance with that which Reish Lakish says; as Reish Lakish says: What is the meaning of that which is written: “Upon the pure Table” (Leviticus 24:6)? The expression “pure Table” teaches, by inference, that it is susceptible to becoming ritually impure, but why? Isn’t the Table a wooden vessel designated to rest in a fixed place, and any wooden vessel that is designated to rest in a fixed place is not susceptible to becoming ritually impure? Rather, this teaches that the Table was not always left in a fixed place; the priests would lift the Table with its shewbread to display the shewbread to the pilgrims standing in the Temple courtyard, and a priest would say to them: See your affection before the Omnipresent. For this reason, the Table is susceptible to becoming ritually impure. Parenthetically, the Gemara asks: What is meant by: See your affection before God? It is in accordance with that which Rabbi Yehoshua ben Levi says, as Rabbi Yehoshua ben Levi says: A great miracle was performed with the shewbread: Its condition at the time of its removal from the Table, after having been left there for a week, was like its condition at the time of its arrangement on the Table, as it is stated: “To place hot bread on the day when it was taken away” (I Samuel 21:7), indicating that it was as hot on the day of its removal as it was on the day when it was placed on the Table.
מנחות צ״ט ב
Menachot 99b:8
The discussion of the Table and showbread emphasizes that the Temple service was not merely symbolic: the loaves were continually placed before God, and the laws of their arrangement are linked to the notion of 'bread continually' before Him.
מַתְנִי׳ שְׁנֵי שׁוּלְחָנוֹת הָיוּ בָּאוּלָם מִבִּפְנִים, עַל פֶּתַח הַבַּיִת, אֶחָד שֶׁל שַׁיִישׁ וְאֶחָד שֶׁל זָהָב. עַל שֶׁל שַׁיִישׁ נוֹתְנִים לֶחֶם הַפָּנִים בִּכְנִיסָתוֹ, וְעַל שֶׁל זָהָב בִּיצִיאָתוֹ. שֶׁמַּעֲלִין בַּקּוֹדֶשׁ וְלֹא מוֹרִידִין. וְאֶחָד שֶׁל זָהָב מִבִּפְנִים, שֶׁעָלָיו לֶחֶם הַפָּנִים תָּמִיד. וְאַרְבָּעָה כֹּהֲנִים נִכְנָסִין, שְׁנַיִם בְּיָדָם שְׁנֵי סְדָרִים, וּשְׁנַיִם בְּיָדָם שְׁנֵי בָּזִיכִין, וְאַרְבָּעָה מַקְדִּימִין לִפְנֵיהֶם, שְׁנַיִם לִיטּוֹל שְׁנֵי סְדָרִים, וּשְׁנַיִם לִיטּוֹל שְׁנֵי בָּזִיכִין.
MISHNA: There were two tables in the Entrance Hall, on the inside of the Entrance Hall, next to the entrance to the Temple, i.e., next to the entrance to the Sanctuary. One was of marble and one was of gold. On the table of marble, the priests place the new shewbread that has been baked, before its entrance into the Sanctuary, so that the loaves may cool a little from the heat of the oven and not spoil. And when the old shewbread is removed from the shewbread Table it is placed on the table of gold upon its exit from the Sanctuary, where it remains until the frankincense is burned on the altar. The reason the shewbread is placed on a gold table when it is removed, rather than on a marble or silver table, is that one elevates to a higher level in matters of sanctity and one does not downgrade. Since it is set on the gold shewbread Table all week, it cannot be downgraded to a marble or silver table upon its removal. And there was one Table of gold within the Sanctuary, upon which the shewbread is always found. The mishna describes the manner in which it is ensured that the shewbread is constantly on the Table: And four priests enter, two with the two arrangements of the new shewbread in their hands and two with the two bowls of frankincense in their hands. And four priests precede them, entering the Sanctuary before them, two to take the two arrangements of the old shewbread from the Table, and two to take the two bowls of frankincense.
ספרא, אמור פרק יח
Sifra, Emor, Chapter 18:10
The passage discusses the required locations for preparing and eating the lechem hapanim and shtei halechem, recording differing opinions on whether all their procedures must take place inside the sacred area or may also be performed at Beit Pagi.
[י] "והיתה לאהרן ולבניו ואכלהו במקום קדוש" – מלמד שאכילתה במקום קדוש. אין לי אלא אכילתה במקום קדוש. מנין אף לישתה ועריכתה במקום קדוש? תלמוד לומר "והיתה". [מנין שאף שתי הלחם] לישתן ועריכתן במקום קדוש? תלמוד לומר "כי קדש קדשים". ר' יהודה אומר כל מעשיהם בפנים. ר' שמעון אומר לעולם הוי רגיל לומר שתי הלחם ולחם הפנים כשרות בעזרה וכשרות בבית פגי.
רמב"ן על שמות ט״ז:ד׳
Ramban on Exodus 16:4
Ramban treats the manna as an extraordinary divine provision whose purpose includes teaching Israel reliance on God and recognition of His providence.
וְהִנֵּה לֹא הִזְכִּיר כָּאן דָּבָר רַק הַמָּן שֶׁהוּא הַלֶּחֶם שֶׁהִמְטִיר לָהֶם, אֲבָל כַּאֲשֶׁר אָמַר לָהֶם מֹשֶׁה (שמות ט"ז:ח') בְּתֵת ה' לָכֶם בָּעֶרֶב בָּשָׂר לֶאֱכֹל וְלֶחֶם בַּבֹּקֶר לִשְׂבֹּעַ, יָדַעְנוּ כִּי הַכֹּל נֶאֱמַר לוֹ, אֲבָל הַכָּתוּב יְקַצֵּר בַּדְּבָרִים הַנִּכְפָּלִים בְּעִנְיַן הַצִּוּוּי אוֹ בַּסִּפּוּר, כַּאֲשֶׁר הִזְכַּרְתִּי לְךָ פְּעָמִים רַבִּים (לעיל ט יב, י יב, יא א) וּפְעָמִים לֹא יַזְכִּיר הָאֶחָד כְּלָל, דִּכְתִיב בַּפָּרָשָׁה הַזֹּאת (שמות ט"ז:ל"ב) זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' מְלֹא הָעֹמֶר מִמֶּנּוּ, וְלֹא נִכְתְּבָה הַצַּוָּאָה כְּלָל, וְכֵן בִּמְקוֹמוֹת רַבִּים: וְעַל דַּעַת הָאוֹמְרִים (הראב"ע) כִּי "לֶחֶם" - כָּל מַאֲכָל, יִתָּכֵן שֶׁיֹּאמַר הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם עַל הַמָּן וְעַל הַשְּׂלָו, כִּי יִתֵּן לָהֶם שְׁאֵלָתָם שֶׁשָּׁאֲלוּ לֶחֶם וּבָשָׂר, וּמֹשֶׁה פֵּרֵשׁ שֶׁיִּהְיֶה הַבָּשָׂר בָּעֶרֶב לֶאֱכֹל וְהַלֶּחֶם בַּבֹּקֶר לִשְׂבֹּעַ כְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ:
ספר החינוך, תרומה מצוה צז
Sefer HaChinukh 97:2
Chinuch explains that because bread sustains human life, God commanded a continual mitzvah involving it so that blessing would remain upon it; the lechem hapanim, as a mitzvah object through which God’s will was fulfilled, was especially imbued with blessing, and each kohen who received a portion the size of a double was satisfied.
מִשָּׁרְשֵׁי הַמִּצְוָה, שֶׁצִּוָּנוּ הָאֵל בָּרוּךְ הוּא מִצְוָה תְּמִידִית בַּלֶּחֶם לְפִי שֶׁבּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם, וְעַל כֵּן צָרִיךְ אֵלָיו לִהְיוֹת הַבְּרָכָה מְצוּיָה בּוֹ תָּמִיד, וּמִתּוֹךְ עָסְקֵנוּ בּוֹ לְקַיֵּם עָלָיו מִצְוַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ יִהְיֶה הָרָצוֹן וְהַבְּרָכָה חָלִים עָלֵינוּ וְיִתְבָּרֵךְ בְּמֵעֵינוּ וְעַל הַלֶּחֶם הַזֶּה בְּעַצְמוֹ אָמְרוּ (מגילה כו ב) כִּי מִפְּנֵי שֶׁהוּא תַּשְׁמִישׁ הַמִּצְוָה וּבוֹ נַעֲשָׂה רְצוֹן הָאֵל, הָיְתָה הַבְּרָכָה דְּבֵקָה בּוֹ בְּיוֹתֵר. וְכָל אֶחָד מִן הַכֹּהֲנִים שֶׁמַּגִּיעַ לוֹ מִמֶּנּוּ כְּפוֹל הָיָה שָׂבֵעַ.
רש"י על שמות כ״ה:ל׳
Rashi on Exodus 25:30
Rashi explains the bread of the Presence as bread placed before God continually, emphasizing the table’s symbolic and ritual role in sustaining Israel’s relationship with the Divine.
לחם פנים. שֶׁהָיוּ לוֹ פָּנִים כְּמוֹ שֶׁפֵּרַשְׁתִּי, וּמִנְיַן הַלֶּחֶם וְסֵדֶר מַעַרְכוֹתָיו מְפֹרָשִׁים בֶּאֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים:
לחם הפנים SHEW-BREAD (lit., bread of faces) — It was so called because it had “faces” (פנים) as I have explained (v. 29). The number of loaves and the way they were set in piles are fully explained in the Sidrah אמר אל הכהנים (Leviticus 24:5—9).
רמב"ן, שמות כה כד
Ramban on Exodus 25:24
Ramban discusses the significance of the table and its bread as part of the Sanctuary’s ongoing symbolic representation of blessing and material provision.
וְכֵן הַשֻּׁלְחָן בְּלֶחֶם הַפָּנִים, בּוֹ תָּחוּל הַבְּרָכָה, וּמִמֶּנּוּ יָבֹא הַשֹּׂבַע לְכָל יִשְׂרָאֵל. וּלְכָךְ אָמְרוּ, כָּל כֹּהֵן שֶׁמַּגִּיעוֹ כְּפוֹל אוֹכֵל וְשָׂבֵעַ (יומא לט.):
ספורנו על שמות כ״ה:כ״ג
Sforno on Exodus 25:23
Sforno explains the table and its bread in terms of sustaining blessing and the sanctification of Israel’s material life through the Sanctuary.
אַחַר מַעֲשֵׂה הָאָרוֹן שֶׁהָיָה כִּדְמוּת כִּסֵּא לַשְּׁכִינָה, כְּאָמְרוֹ וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם, צִוָּה עַל שֻׁלְחָן וּמְנוֹרָה כְּמִנְהָגָם לִפְנֵי הַשָּׂרִים, כְּעִנְיַן הַשּׁוּנַמִּית בְּאָמְרָהּ "וְנָשִׂים לוֹ שָׁם מִטָּה וְשֻׁלְחָן וְכִסֵּא וּמְנוֹרָה" (מלכים ב ד:י), וּבִהְיוֹת זֵר הַשֻּׁלְחָן מוֹרֶה עַל כֶּתֶר מַלְכוּת, כְּדִבְרֵיהֶם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה. הוּשְׁמוּ בַשֻּׁלְחָן שְׁנֵי כְתָרִים, אֶחָד מֵהֶם לַשֻּׁלְחָן עַצְמוֹ, הַמּוֹרֶה עַל פַּרְנָסַת הַמְּדִינָה וְסִדּוּר עֲנָיֶנֶיהָ, וְהַשֵּׁנִי לַמִּסְגֶּרֶת, הַמּוֹרֶה הֱיוֹת סוֹגֵר בַּעֲדָהּ מִכָּל מַזִּיק וְהִשְׁבִּית אוֹיֵב וּמִתְנַקֵּם.
רש"י על שמות ט״ז:ד׳
Rashi on Exodus 16:4
Rashi explains that the manna tested whether Israel would follow God’s instructions, making the food a vehicle for disciplined trust rather than mere nourishment.
דבר יום ביומו. צֹרֶךְ אֲכִילַת יוֹם יִלְקְטוּ בְּיוֹמוֹ וְלֹא הַיּוֹם לְצֹרֶךְ מָחָר (מכילתא): למען אנסנו הילך בתורתי. אִם יִשְׁמְרוּ מִצְווֹת הַתְּלוּיוֹת בּוֹ, שֶׁלֹּא יוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא יֵצְאוּ בַּשַּׁבָּת לִלְקֹט:
אבן עזרא, שמות כה ל
Ibn Ezra on Exodus 25:30
Ibn Ezra comments on the placement of the bread before God and its relation to the table’s function in the Sanctuary service.
ונתת. על דרך הפשט נקרא לחם הפנים בעבור הפירוש שהוא אחריו, ומה שאמרו קדמונינו אמת הוא כי הקערות כמו דפוס:
recovered from “Zohar 2:153a-154a”
ספר הזהר, תרומה מ״ה:תצ״א-מ״ו:תצ״ט
Zohar, Terumah 45:491-46:499
The Zohar links the manna and the sacred bread to higher spiritual nourishment and the flow of blessing from the divine realm into Israel’s world.
פָּתַח וְאָמַר (תהילים קל״ו:כ״ה) נוֹתֵן לֶחֶם לְכָל בָּשָׂר כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. מַאי קָא חָמָא דָּוִד דְּסִיוּם הַלֵּלָא רַבָּא, סִיֵּים הָכִי בְּהַאי קְרָא. אֶלָּא תְּלַת שַׁלִּיטִין אִינּוּן לְעֵילָּא, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִשְׁתְּמוֹדְעָא בְּהוּ, וְאִינּוּן רָזָא יַקִּירָא דִּילֵיהּ, וְאִלֵּין אִינּוּן: מוֹחָא, וְלִבָּא, וְכַבְדָּא. וְאִינּוּן בְּהִפּוּכָא דְּהַאי עָלְמָא. לְעֵילָּא, מוֹחָא נָטִיל בְּרֵישָׁא, וּבָתַר יָהִיב לְלִבָּא, וְלִבָּא נָטִיל וְיָהִיב לְכַבְדָּא, וּלְבָתַר כַּבְדָא יָהִיב חוּלָק לְכָל אִינּוּן מְקוֹרִין דִּלְתַתָּא, כָּל חַד וְחַד כַּדְקָא חֲזִי לֵיהּ. לְתַתָּא, כַּבְדָא נָטִיל בְּרֵישָׁא, וּלְבָתַר אִיהוּ מְקָרַב כֹּלָּא לְלִבָּא, וְנָטִיל לִבָּא שְׁפִירוּ דְּמֵיכְלָא. כֵּיוָן דְּנָטִיל, וְאִתְתָּקַף מֵהַהוּא תֻּקְפָּא וּרְעוּ דְּקָא נָטִיל, יָהִיב וְאִתְּעַר לְגַבֵּי מוֹחָא. וּלְבָתַר אַהְדָּר כַּבְדָא, וּפָלִיג מְזוֹנָא לְכָל מְקוֹרִין דְּגוּפָא. (ביומא דבר נש אתער בתעניתא, אתער לעילא כגוונא ההוא ממש, וביומא דשבעא, לאו הכי) בְּיוֹמָא דְּתַעֲנִיתָא, בַּר נָשׁ מְקָרַב מֵיכְלָא וּמִשְׁתְּיָּא לְגַבֵּי כַּבְדָא עִלָּאָה, וּמַאי אִיהוּ מְקָרַב. חֶלְבֵּיהּ וְדָמֵיהּ וּרְעוּתֵיהּ. הַהוּא כַּבְדָא נָטִיל כֹּלָּא בִּרְעוּתָא. כֵּיוָן דְּכֹלָּא אִיהוּ לְגַבֵּיהּ, נָטִיל וּמְקָרַב כֹּלָּא לְקָמֵי לִבָּא, דְּאִיהוּ רַב וְשָׁלִיט עָלֵיהּ. כֵּיוָן דְּלִבָּא נָטִיל וְאִתְתָּקַף בְּרַעֲוָא, מְקָרֵב כֹּלָּא לְגַבֵּי מוֹחָא, דְּאִיהוּ שַׁלִּיטָא עִלָּאָה עַל כָּל גּוּפָא, לְבָתַר אַהְדָּר כַּבְדָא וּמְפַלֵג חוּלָקִין לְכָל אִינּוּן מְקוֹרִין וְשַׁיְיפִין דִּלְתַתָּא. בְּזִמְנָא אָחֲרָא, כַּד (ד"א כלא) מוֹחָא נָטִיל בְּקַדְמִיתָא, וּלְבָתַר יָהִיב לְלִבָּא, וְלִבָּא יָהִיב לְכַבְדָּא, וְכַבְדָּא יָהִיב לְכֻלְּהוּ מְקוֹרִין וְשַׁיְיפִין דִּלְתַתָּא, וּלְבָתַר כַּד בָּעֵי לְפַלְּגָא מְזוֹנָא לְהַאי עָלְמָא, בְּרֵישָׁא יָהִיב לְלִבָּא, דְּאִיהוּ מַלְכָּא דִּי בְּאַרְעָא. וּפָתוֹרָא דְּמַלְכָּא, אִתְּעַר בְּקַדְמִיתָא מִכָּל שְׁאַר בְּנֵי עָלְמָא. זַכָּאָה אִיהוּ, מַאן דַּהֲוֵי בְּחוּשְׁבָּנָא דְּפָתוֹרָא דְּמַלְכָּא, דְּהָא אִשְׁתְּמוֹדְעָא לְאוֹטָבָא לֵיהּ בְּהַהוּא טִיבוּ דִּלְעֵילָּא.
He then began by quoting the verse: “Who giveth good to all flesh: for his mercy endureth for ever” (Ps. 136, 25). ‘Why’, said he, ‘did David choose to end this great hymn of praise with this verse? Now there are three great channels above by which the Holy One, blessed be He, manifests Himself, which are His precious mystery: the brain, the heart, and the liver. These organs act above in the opposite manner from those below. Above it is the head which first receives nourishment, which it sends on to the heart, which eventually passes it on to the liver, which again gives sustenance to the lower members in due proportion. Here below it is the liver which comes first, which transfers the nourishment to the heart, in such a manner that it is that organ which receives the finest portions; then, when the heart is strengthened, it passes the nourishment on to the brain; while to the other parts of the body the liver apportions the amounts necessary. On a fastday, man sacrifices his food and drink to the supernal “Liver”, and what is it that he thus sacrifices? His fatness, nourishing food, his blood, heart and soul; that “Liver” accepts it gladly, and in turn offers it to the “Heart” that reigns over it; in turn the “Heart” offers it to the “Brain”, which rules over the whole body; then the “Liver” apportions to all the lower parts their share. At another time it is the Brain which receives first and gives to the Heart, which, again, gives to the Liver and the Liver to all the lower members; and when it distributes nourishment to this world it gives first to the heart, which on earth is the king; for the king must naturally be fed first. Blessed is he who is found worthy to eat at the King’s table, for thus does he come first in the enjoyment of the bounty from above!
רש"י על שמות ט״ז:י״ד
Rashi on Exodus 16:14
Rashi explains that as the sun rose, the dew covering the manna ascended—either toward the sun according to its natural tendency or, as Chazal expound, from the ground into the air—revealing the manna on the desert surface.
ותעל שכבת הטל וגו'. כְּשֶׁהַחַמָּה זוֹרַחַת, עוֹלֶה הַטַּל שֶׁעַל הַמָּן לִקְרַאת הַחַמָּה, כְּדֶרֶךְ טַל עוֹלֶה לִקְרַאת הַחַמָּה; אַף אִם תְּמַלֵּא שְׁפוֹפֶרֶת שֶׁל בֵּיצָה טַל וְתִסְתֹּם אֶת פִּיהָ וְתַנִּיחָהּ בַחַמָּה הִיא עוֹלָה מֵאֵלֶיהָ בָּאֲוִיר. וְרַבּוֹתֵינוּ דָרְשׁוּ, שֶׁהַטַּל עוֹלֶה מִן הָאָרֶץ בָּאֲוִיר, וְכַעֲלוֹת שִׁכְבַת הַטָּל נִתְגַלָּה הַמָּן וְרָאוּ והנה על פני המדבר וגו':
ותעל שכבת הטל וגו׳ AND WHEN THE LAYER OF DEW WENT UP etc. — When the sun rose the dew which was lying upon the Manna ascended sunward, as is the manner of dew — that it ascends sunward; even if you were to fill an egg-shell with dew and close up its opening and place it in the sun, it (the egg-shell with the dew in it) will rise of its own accord into the air, (in consequence of the tendency of the dew to rise upwards). — But our Rabbis explained that these words imply that the dew rose from the ground into the air. — When the layer of dew went up the Manna became visible, and they looked, (cf. Midrash Tanchuma, Beshalach 20; Shemot Rabbah 38:4) והנה על המדבר דק AND BEHOLD, UPON THE SURFACE OF THE DESERT there was etc.
ספורנו, שמות טז ד
Sforno on Exodus 16:4
Sforno reads the manna as a test intended to cultivate recognition that God alone provides sustenance, linking the food’s daily arrival to Israel’s spiritual formation.
לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי. כְּשֶׁיִּהְיֶה מִתְפַּרְנֵס שֶׁלֹּא בְּצַעַר, כְּאָמְרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה לֹא נִתְּנָה תּוֹרָה אֶלָּא לְאוֹכְלֵי הַמָּן.
אבן עזרא, שמות טז ד
Ibn Ezra on Exodus 16:4
Ibn Ezra analyzes the practical and textual details of the manna narrative, including the nature of the test, the timing of its appearance, and the meaning of the daily gathering.
ומלת לחם. מאכל תמצא על הלחם כמשמעו, גם על הבשר, כמו לחם אשה (ויקרא ג יא), גם על פרי, כמו נשחיתה עץ בלחמו (ירמי' יא):
רש"י על ויקרא כ״ד:ו׳
Rashi on Leviticus 24:6
Rashi comments on the arrangement of the loaves in two stacks, with the frankincense placed alongside them, clarifying the ritual form of the lechem panim.
השלחן הטהר. שֶׁל זָהָב טָהוֹר; דָּ"אַ: עַל טָהֳרוֹ שֶׁל שֻׁלְחָן, שֶׁלֹּא יִהְיוּ הַסְּנִיפִין מַגְבִּיהִין אֶת הַלֶּחֶם מֵעַל גַּבֵּי הַשֻּׁלְחָן (שם; מנחות צ"ז):
recovered from “Ramban on Leviticus 24:5”
רמב"ן על ויקרא כ״ד
Ramban on Leviticus 24:9
Ramban comments on the command of the showbread and its arrangement, relating the details of the loaves to the sanctity of the Table and the ongoing Temple service.
וְהָיְתָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו הַמִּנְחָה הַזֹּאת, שֶׁכָּל דָּבָר הַבָּא מִן הַתְּבוּאָה בִּכְלַל מִנְחָה הוּא. וַאֲכָלוּהוּ מוּסָב עַל הַלֶּחֶם, לְשׁוֹן רַשִׁ"י (רש"י על ויקרא כ"ד:ט'). וְיִתָּכֵן כִּי "וְהָיְתָה" עַל כָּל אַחַת מִן הַמַּעֲרָכוֹת. וְעַל דֶּרֶךְ הָאֱמֶת, וְהָיְתָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו בְּרִית עוֹלָם, כְּדֶרֶךְ "בְּרִיתִי הָיְתָה אִתּוֹ הַחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם" (מלאכי ב ה):
V’HAYTHAH’ (AND IT SHALL BE) FOR AARON AND HIS SONS — “[The feminine word ‘v’haythah’ refers to] the meal-offering, for anything which is offered of grain is included within the term minchah (meal-offering). [The masculine suffix in] ‘va’achaluhu’ (and they shall eat it), refers to the lechem” [“bread” mentioned in Verse 7, which is a masculine noun]. This is Rashi’s language. It is possible that the verb v’haythah [“and it shall be” — in the feminine] refers to each of the two ma’arachoth [“rows” of six loaves mentioned in Verse 6, since ma’arachah is in the feminine, and hence v’haythah is also in the feminine]. And by way of the Truth, [the mystic teachings of the Cabalah], ‘v’haythah’ (and it shall be) for Aaron and his sons refers back to brith olam [“an everlasting covenant” at the end of the preceding Verse 8, since the word brith is in the feminine], similar to what is said, ‘Brithi haythah’ (My covenant was) with him of life and peace.
רשב"ם על שמות כ״ה:ל׳
Rashbam on Exodus 25:30
לחם פנים - לפי פשוטו: לחם הראוי לפני שרים, לחם נאה, כדכתיב: ולקחת סלת ואפית אותה וגו'.
ספר החינוך צ״ז
Sefer HaChinukh 97:1
The commandment concerning the Temple Table and showbread is presented as a permanent Temple obligation, with reflections on the ritual's purpose and the spiritual significance of maintaining a constant place for divine blessing.
מִצְוַת סִדּוּר לֶחֶם הַפָּנִים וּלְבוֹנָה – לְהָשִׂים בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ לִפְנֵי יְיָ לֶחֶם תָּמִיד, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כה ל) וְנָתַתָּ עַל הַשֻּׁלְחָן לֶחֶם פָּנִים לְפָנַי תָּמִיד (עי' ספר המצוות עשין כז). מִשָּׁרְשֵׁי הַמִּצְוָה, שֶׁצִּוָּנוּ הָאֵל בָּרוּךְ הוּא מִצְוָה תְּמִידִית בַּלֶּחֶם לְפִי שֶׁבּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם, וְעַל כֵּן צָרִיךְ אֵלָיו לִהְיוֹת הַבְּרָכָה מְצוּיָה בּוֹ תָּמִיד, וּמִתּוֹךְ עָסְקֵנוּ בּוֹ לְקַיֵּם עָלָיו מִצְוַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ יִהְיֶה הָרָצוֹן וְהַבְּרָכָה חָלִים עָלֵינוּ וְיִתְבָּרֵךְ בְּמֵעֵינוּ, כִּי בְּכָל שֶׁעוֹשֶׂה בּוֹ הָאָדָם רְצוֹן הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בּוֹ הוּא מִתְבָּרֵךְ. וּלְפִי כָּל עִנְיָן וְעִנְיָן שֶׁיָּשִׂים מְגַמַּת פָּנָיו וּמַחְשְׁבוֹתָיו וַעֲסָקָיו בִּדְבַר מִצְוָה לְפִיהֶן מַעְיַן הַבְּרָכָה נוֹבֵעַ עָלָיו. וְכֵן מָצָאתִי לְהָרַמְבַּ"ן זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה (תרומה כה כד) וּכְעִנְיָן מָה שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ר"ה טז א) הָבִיאוּ לְפָנַי עֹמֶר בַּפֶּסַח, כְּדֵי שֶׁיִּתְבָּרְכוּ לָכֶם תְּבוּאָה שֶׁבַּשָּׂדוֹת, נַסְּכוּ לְפָנַי מַיִם בֶּחָג, כְּדֵי שֶׁיִּתְבָּרְכוּ לָכֶם גִּשְׁמֵי בְּרָכָה בַּשָּׁנָה הַבָּאָה, תִּקְעוּ לְפָנַי בְּשׁוֹפָר שֶׁל אַיִל, כְּדֵי לִזְכֹּר עֲקֵדַת יִצְחָק. וְעַל הַלֶּחֶם הַזֶּה בְּעַצְמוֹ אָמְרוּ (מגילה כו ב) כִּי מִפְּנֵי שֶׁהוּא תַּשְׁמִישׁ הַמִּצְוָה וּבוֹ נַעֲשָׂה רְצוֹן הָאֵל, הָיְתָה הַבְּרָכָה דְּבֵקָה בּוֹ בְּיוֹתֵר. וְכָל אֶחָד מִן הַכֹּהֲנִים שֶׁמַּגִּיעַ לוֹ מִמֶּנּוּ כְּפוֹל הָיָה שָׂבֵעַ. מִדִּינֵי הַמִּצְוָה, מָה שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (תורת כהנים אמור פי"ח) שֶׁבְּכָל אַחַת מִן הַמַּעֲרָכוֹת הָיוּ נוֹתְנִין כְּלִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ קֹמֶץ לְבוֹנָה, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כד ז) וְנָתַתָּ עַל הַמַּעֲרֶכֶת. כְּלוֹמַר, עַל כָּל אַחַת מֵהֶן לְבוֹנָה זַכָּה (ויקרא כד ז). וּכְלִי זֶה נִקְרָא בָּזֵךְ. וְאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (מנחות כז א) שֶׁשְּׁנֵי הַסְּדָרִים מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה, וּשְׁנֵי הַבָּזִכִּין מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה, וּמִיּוֹם שַׁבָּת לְיוֹם שַׁבָּת (שם צט ב) מוֹצִיאִין אֶת הַלֶּחֶם וּמְסַדְּרִין לֶחֶם אַחֵר מִיָּד. וְזֶה שֶׁמּוֹצִיאִין הוּא (יומא יז ב) שֶׁחוֹלְקִין שְׁתֵּי הַמִּשְׁמָרוֹת, הַנִּכְנֶסֶת וְהַיּוֹצֵאת, עִם כֹּהֵן גָּדוֹל וְאוֹכְלִין אוֹתוֹ. וְכֵיצַד מְסַדְּרִין אוֹתוֹ, שֶׁאַרְבָּעָה נִכְנָסִין בַּלֶּחֶם וּבַבָּזִכִּין וְאַרְבָּעָה מַקְדִּימִין לִפְנֵיהֶם לִטֹּל הַלֶּחֶם מֵעַל הַשֻּׁלְחָן. וְאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (מנחות צט ב) שֶׁהָיוּ מְכַוְּנִין בְּהַנָּחָתוֹ לִהְיוֹת טִפְחוֹ שֶׁל זֶה בְּצַד טִפְחוֹ שֶׁל זֶה, לְקַיֵּם מָה שֶׁנֶּאֱמַר לְפָנַי תָּמִיד. וְצוּרַת הַלֶּחֶם וְעִנְיַן הַנָּחָתוֹ כֵּיצַד הָיָה כְּדֵי שֶׁיְּהֵא הָאֲוִיר שׁוֹלֵט בּוֹ, וְיֶתֶר פְּרָטֶיהָ, מְבֹאָרִים בְּפֶרֶק אַחַד עָשָׂר מִמְּנָחוֹת (צד, א) [פרק ה' מהלכות תמידין].
The commandment of arranging the bread of display and the frankincense: To always place bread in the Temple in front of God, as it is stated (Exodus 25:30), “And on the table you shall set the bread of display, to be before Me always.” (See Sefer HaMitzvot, Positive Commandments 27.) It is from the roots of this commandment that God, blessed be He, commanded us the constant commandment of the bread, on account that through it a man lives; and as a result, [the commandment] is needed by him for blessing to always be found in [his bread]. And from our involvement in it to fulfill the commandment of God, may He be blessed, the [Divine] will and blessing will descend upon us, and that which is similar to it will be blessed. And according to each and every matter upon which he places the conglomeration of his focus, his thoughts and his activities by way of a commandment — according to them, a similar blessing will emerge upon him. And so I have found [in] Ramban (Ramban on Exodus 25:24). And [it] is like the matter that they, may their memory be blessed, said (Rosh HaShanah 16:1), “Bring the omer (barley-offering) in front of Me at Pesach, in order that the grain in the fields will be blessed for you; pour the water in front of Me on the Festival (Sukkot), in order that the rains of blessing will be blessed for you in the coming year; blow the ram’s horn (shofar) in front of Me, in order to remember the binding of Yitschak.” And they said about this very same bread (Megillah 26b) that because it is an accessory of the commandment, and through it the will of God is done, blessing would cling to it more. And [so] each one of the priests who had from it coming to him would be twice as satiated. From the laws of the commandment is that which they, may their memory be blessed, said (Sifra, Emor Chapter 18:5) that in each array, they would put a vessel that would have a fistful of frankincense in it, as it is stated (Leviticus 24:7), “And you shall set on the array,” meaning to say on each one of them, “pure frankincense” — and this vessel is called a bazakh (bowl), And [that which] they, may their memory be blessed, said (Menachot 26a) that [the absence of one of] the two sets [of loaves] impinges on the other, and [that] the two bowls impinge upon one another; that they would remove the bread and arrange other bread immediately, from one Shabbat day to another Shabbat day (Menachot 99b); [that] that which they take out is what is split by the two shifts, the incoming [one] and the departing [one], along with the high priest, and they [would all] eat it (Yoma 17b); and how it was arranged, that four would come in with the bread and the bowls, and four would precede them to take the [old] bread from upon the table. And they, may their memory be blessed, said (Menachot 99b) that they would orchestrate [it], that in their setting them down, the [edge] of [the new one] would be alongside the [edge] of the [old one] — to fulfill that which it states, “before Me always,” And the form of the bread; how was the matter of its placement, such that it [be exposed] to the air; and the rest of its details — are [all] elucidated in the eleventh chapter of Menachot. (See Mishneh Torah, Laws of Daily Offerings and Additional Offerings 5.)
מלבי"ם, שמות כה א, רמזי המשכן
Malbim on Exodus 25:8
Malbim explains that the lechem hapanim and frankincense symbolized the material and spiritual aspects of sustenance, with the bread arranged on Shabbat as a source of blessing for the entire week, while the table’s gold crown and border taught that wealth and pleasure should remain restrained and accompanied by Torah and hospitality to the poor.
והסניפין היו כנגד זרועות עולם, וכבר בארנו בספר שירי הנפש שהלבונה מרמז על הרוחניות שבהצומח כי הוא חלק הנותן ריח בהצומח ולכן היה נקפד לה' שהלחם ניתן לכהנים ורוחניות הצמחים העלו לה' קומץ לכל סדר, וע"ז היו שני בזיכים, וצוה ביום השבת יערכנו כי בשבת יושפע המזון לכל השבוע, ומפעם זה ששת ימים תלקטוהו ע"י שביום השבת לא יהיה כמ"ש בפי' פ' ויכולו, ולכן בשבת נסתלק מעל השלחן ונסדר אחר תחתיו ומזה בא הברכה לכל השבוע, וצוה לעשות זר זהב שהוא סימן לכתר מלכות שהוא ציון השלחן והעושר והגדולה, ושיהיה מסגרת טופח שלא להרבות מותרות ותענוגים רק יהיה מצומצם שע"ז מורה המסגרת ושחק על המסגרת ראוי הזר והכתר לא על המרבה בתענוגים ובמותרות, והלחם יהיה לחם פנים, לאמר דברי תורה על השלחן ושיהיו עניים מאוכלי שלחנו עד שהאכילה תהיה כקרבן המתקבל בפנים:
מלבי"ם על שמות ט״ז:ד׳
Malbim on Exodus 16:4
Malbim explains that the manna was heavenly bread without the physical impurities and labor associated with ordinary bread, provided daily to foster dependence on God and enable Torah study while spiritually refining those who ate it.
ויאמר ה' אל משה הנני ממטיר, הלחם אשר יאכלו בני אדם אחר חטא אדה"ר הוא מעורב בפסולת ומוץ וסובין, וצריך יגיעה רבה עד שיעשה לחם, כמ"ש (בראשית ג׳:י״ט) בזעת אפיך תאכל לחם, וכמ"ש ועשב לעבודת האדם להוציא לחם (תהילים ק״ד:י״ד), שעד שיוציא ממנו לחם צריך עבודה ויגיעה רבה, ואני ממטיר לכם לחם בלא פסולת וקליפה כמו שהיה קודם חטא אדם הראשון וכמו שיהיה לעת"ל, כמ"ש (כתובות קיא:) עתידה הארץ שתוציא גלוסקאות זאת שנית הלחם בא מן הארץ וחומרו מגושם כחומר הארץ, אבל הלחם הזה יבא מן השמים, קרוב יותר אל הרוחני מהגשמיית, וכתיב (הושע ב׳:כ״ג) והיה ביום ההוא אענה נאם ה' אענה את השמים והם יענו את הארץ וכו', שחשב שם ארבעה טורים שדרך שם משתלשל הלחם כמ"ש בפי' שם, ולחם זה יבא מטור הראשון מן השמים, ג] ויצא העם ולקטו שלחם אנשים יעבד בו עבודה רבה בשדה, החרישה והזריעה והקצירה והדרישה לא כן בלחם הזה ישבו בבית רק יצאו ללקוט דבר מזומן בלא יגיעה, ד] הלחם יזרע בשדה בראשית השנה ויאסף הביתה בצאת השנה ויכינהו על שנה אחת, אבל לחם זה יהיה דבר יום ביומו, כי לחם הארץ תלוי ממגד שמש שתובבת במעגלה בשנה אחת אבל לחם זה יבוא מהשפעת ה' יום יום כמ"ש ברוך ה' יום יום, ועי"כ ישאו בכל יום את עיניהם אל השמים, למען אנסננו הילך בתורתי שלחם זה שלקטוהו בלא יגיעה ועבודה היה עוזר להם ללמוד התורה כמ"ש לא נתנה תורה אלא לאוכלי מן, ולחם זה היה נקי מפסולת ועכירות כן הזדככו אוכליו מגשמיות ועכירות והתקרבו אל ענין הרוחני, והנפשיי תגבר על החומרי, וכן יתיחס אל השמים שיהיה רוחני והם יקבלוהו מה' ע"י שמרם את התורה ובטחונם בה':
מלבי"ם על שמות ט״ז:ה׳
Malbim on Exodus 16:5
On the literal level, God informed the Israelites that bread would fall doubly on Friday, but since they observed this themselves, an additional intention underlies it—that they must prepare on Friday in honor of Shabbat, as the sages teach, and it hints that the heavens mentioned above will provide what they bring, for it will contain an abundance of holiness from Shabbat's sanctity, and therefore those below must also make preparation; through this the portion will be doubled both in quantity and in taste, for the manna on Shabbat had a different taste.
לפי הפשוט הודיע להם כי ביום הששי ירד לחם משנה, אולם באשר זאת ראו מעצמם כמ"ש ויבאו כל נשיאי העדה ויגידו למשה, רצוף בו עוד כוונה, שצריכים להכין בששי לכבוד השבת כמ"ש חז"ל וגם רמז שהשמים המוזכרים למעלה הם יכינו את אשר יביאו, כי יהיה בו שפע קדש מקדושת השבת, ולכן גם התחתונים צריכים לעשות הכנה, ועי"ז והיה משנה, ר"ל גם באיכותו ובטעמו כמו שיתבאר (בפ' ל"א), שהמן שבשבת היה לו טעם אחר וזה יהיה הכנה על אשר ילקטו יום יום, שזכות ההכנה הזאת לכבוד שבת ירד להם המן כל ימי השבוע כמ"ש בפסוק כ"ו:
משך חכמה, ויקרא ה יא
Meshekh Chokhmah, Vayikra 113
Meshech Hochma explains that an issaron is a healthy and blessed daily portion for one person, and suggests that the Lechem HaPanim contained twenty-four issaronim so that the twenty-four kohanim needed for offering a communal bull could each have one day’s food.
עשירית האיפה. מאכל לאיש אחד ביום אחד ראב"ע. וזהו כמו דאמרו בעירובין דף פ"ג האוכל במדה הזו ה"ז בריא ומבורך. ויעוין נו"ב מהד"ק סימן ל"ח. ולפ"ז יתכן הא דצותה התורה בלחם הפנים להביא כ"ד עשרונים משום דפר צבור קרב בכ"ד כהנים כמבואר סוף פ"ב דיומא ויהיה לכל כהן מאכל ליום אחד, כי קדשי קדשים נאכלין ליום ולילה, וע"כ דהיה בכל משמורה כ"ד כהנים בשביל הקרבת פר אם יארע להם ודו"ק.
רש"ר הירש, ויקרא כד ב
Rav Samson Raphael Hirsch
The passage states that the festivals mark God’s provision for Israel at appointed times, while the Menorah represents continual spiritual providence and the lechem hapanim represents providence over material needs.
המועדים מציינים בזמנים ידועים את השגחת השי"ת על ישראל לשפע רוחני וכלכלי, המנורה מציינת שהשגחה זו היא תמידית ברוח, ולחם הפנים מציין שההשגחה היא על החמריות.
אור החיים, שמות טז ד
Or HaChaim on Exodus 16:4
Or HaChaim explores why manna was given as a daily portion and how its miraculous character cultivated faith, discipline, and awareness of divine providence.
וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל מֹשֶׁה הִנְנִי וְגוֹ׳. לֹא אָמַר הַכָּתוּב ״לֵאמֹר״. גַּם הִתְחִיל לְדַבֵּר נוֹכֵחַ וְסִיֵּם נִסְתָּר ״וְיָצָא הָעָם״ וְגוֹ׳. יִתְבָּאֵר עַל דֶּרֶךְ אָמְרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (יומא עה,א) כִּי הַמָּן הָיָה יוֹרֵד לַצַּדִּיקִים פֶּתַח אָהֳלוֹ שֶׁל כָּל אֶחָד וְלֹא הָיָה צָרִיךְ לָצֵאת אַחֲרָיו, וְלִשְׁאָר הָעָם הָיָה יוֹרֵד בְּמָקוֹם אַחֵר וְהָיוּ יוֹצְאִים לִלְקוֹט, וְהוּא אָמְרוֹ הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם וְגוֹ׳, פֵּרוּשׁ בְּאֵין צֹרֶךְ לָצֵאת לִלְקוֹט, אֲבָל הָעָם יֵצְאוּ וְיִלְקְטוּ. כְּנֶגֶד מַה שֶׁלֹּא בָּטְחוּ וְקָדְמוּ לִשְׁאוֹל יַשִּׂיגוּהוּ בְּטוֹרַח.
כלי יקר, שמות טז ד
Kli Yakar on Exodus 16:4
Kli Yakar interprets the manna’s daily schedule and collection rules as lessons in trust, restraint, and the rejection of excessive anxiety about future material needs.
אִם יִשְׁמְרוּ מִצְוֹת הַתְּלוּיוֹת בּוֹ, שֶׁלֹּא יוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא יֵצְאוּ בְּשַׁבָּת לִלְקוֹט. וְכָל זֶה נֶאֱמַר עַל מִדַּת הַבִּטָּחוֹן, כִּי אִם לֹא יוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ, זֶהוּ מוֹפֵת שֶׁהֵם שְׁלֵמִים בְּמִדַּת הַבִּטָּחוֹן, כִּי מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ פַּת בְּסַלּוֹ וְאוֹמֵר ״מָה אֹכַל לְמָחָר?״, הֲרֵי זֶה מִקְּטַנֵּי אֲמָנָה. וְכֵן אִם לֹא יֵצְאוּ בְּשַׁבָּת לִלְקוֹט, הֲרֵי הֵם בְּטוּחִים שֶׁמָּה שֶׁלָּקְטוּ אֶתְמוֹל יַסְפִּיק לָהֶם גַּם לְיוֹם הַמָּחֳרָת, וְאָז ״יֵלְכוּ בְתוֹרָתִי״, כִּי מִי שֶׁאֵינוֹ שָׁלֵם בְּמִדַּת הַבִּטָּחוֹן מְכַלֶּה כָּל יָמָיו לֶאֱסוֹף וְלִכְנוֹס, וּמָתַי יַעֲשֶׂה לְבֵית ה׳ לַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה? כַּנּוֹדָע מִדַּרְכֵי רוֹב הָעוֹלָם הַהוֹלְכִים אַחַר הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ וְעֵסֶק הַתּוֹרָה טָפֵל אֶצְלָם.
שפת אמת, אמור תרמ"ג תרנ"ב
Sefat Emet, Leviticus, Emor 20:4
Sfas Emes explains that the lechem hapanim arranged on Shabbat testifies that divine sustenance descends on Shabbat for all the weekdays and from the Mikdash to all places, with Bnei Yisrael drawing this sustenance to all creatures; therefore, twelve loaves were commanded on the sacred table.
בפ' לחם הפנים ביום השבת יערכנו. והוא עדות כי השפע יורד בשבת על כל ימי המעשה וכי השפע יורד מבהמ"ק לכל המקומות וכי בנ"י שנבחרו נפשותיהם ממשיכים השפע לכל הברואים. לכן צוה החב"ה שבנ"י יערכו י"ב לחם בשלחן הקודש. והענין הוא דכתי' לחם פנים לפני.
שפת אמת, ויקרא, אמור י״ב — ד"ה בפ' נרות ולחם הפנים אחר המועדות
Sefat Emet, Leviticus, Emor 12:4
Sfas Emes explains that the twelve loaves of lechem hapanim symbolize the twelve channels of worldly sustenance, which Israel draws down through its arrangement and fervent service in the Mishkan, and that the miracle of the bread remaining warm demonstrated that divine blessing reaches the world in accordance with this human preparation.
בפ' נרות ולחם הפנים אחר המועדות כמ"ש בזוה"ק שע"י המועדות אדליקו בוצינין ע"ש וממשיכין אור לעולם ע"י ראיית פנים ברגלים. וכן המשכת פרנסה ושפע שזה ענין לחם הפנים. ואמרו חכמים שהגבי' השלחן ברגלים ואמר להם ראו חיבתכם לפני המקום שסילוקו כסידורו חם ביום הלקחו כו'. ויש להבין מה חיבה יש בנס זה. גם התוס' עמדו על לשון חם כי הי' נאפה בע"ש וכשהכניסו בשבת לא הי' חם כלל. אבל הרמז הי' להודיע שבעבודת בנ"י במקדש המשיכו חיים וברכה לעולם. שלכן המצוה י"ב חלות. שכל השפעות הצריכים בעולם הם י"ב מינים. שע"ז סידרו י"ב בקשות בתפילה נגד י"ב שבטים כמ"ש במ"א שהם שערים הנפתחים בשמים להמשכת השפע. ולהודיע שמבה"מ יוצא כל השפע. ומטעם זה המצוה בשפת שמיני' מתברכין שיתא יומין. וכפי הכנה וסידור שסידרו בנ"י וכפי רוב התלהבות שלהם. כך הי' יורד באופן ובסדר הזה השפע מן השמים. וזה החיבה שהרחו להם שכפי הסידור ואתערותא דלתתא שלהם כך בא אח"כ השפע בסדר זה. וז"ש ביום השבת יערכנו כו'. היא עריכה וסידור שבנ"י מסדרין ובאופן זה מנהיג הש"י את העולם:
שפת אמת, אמור תרמ"ג תרמ"ח
Sefat Emet, Leviticus, Emor 17:3
Sfas Emes links Shabbat’s blessings, despite the manna not falling then, to the inner “bread of the Presence,” identifying the bread’s true nourishment with Torah; he compares this to the two loaves on Shavuot and the twelve loaves on Shabbat, through which Torah descends from level to level to sustain the world.
וכדאיתא בזוה"ק בענין יום השבת דאע"ג דלא ירד בו המן מ"מ כל ברכאין בשביעאה תליין ע"ש. וזה נק' לחם הפנים פנימיות הלחם כדכתי' לא על הלחם לבדו יחי' כו' מוצא פי ה' היא התורה. [מחדש בטובו מ"ב הוא בתורה שנק' טוב ובשבת שכ' בי' טוב להודות וזה הרמז נזמן לה השתא בפתורא חדתא] וכמו בשבועות שניתנה בו תורה יש שתי הלחם. ובכל שבת היא מדרגה שלמטה י"ב חלות שכן התורה מתפרשת ונותנת חיים ומזון ממדרגה למדרגה עד עוה"ז.
שפת אמת, במדבר, שבועות ג׳ — ד"ה דכ"ע בעצרת בעינן לכם
Sefat Emet, Numbers, Shavuot 3:5
Sfas Emes explains that the two loaves represent bread from heaven and bread from the earth: although Israel received the manna in the wilderness through their merit, the greater virtue of the Land of Israel lies in joining human labor and earthly produce to God, thereby elevating both kinds of bread.
דכ"ע בעצרת בעינן לכם. כי בקבלת התורה ירד כח התורה לבנ"י ולכן כל הנבראים נוטין ופונים עצמן לבנ"י אף מלאכי עליון [ועיין בדברי מהר"ל בדברים אלו]. וענין שתי הלחם שיש לחם מן השמים ומן הארץ. פי' שהשי"ת נתן להנבראים לחם מן הארץ שיקחו לעצמם מפעולתם דמאן דאכיל דלאו דיליה בהית לאסתכולי בי'. אבל במדבר זכו בנ"י לקבל לחם משמים ג"כ בזכותם וירד להם המן. אך מצינו כי מעלת א"י גדולה מן המן. והוא שבארץ ישראל זכו לחבר ב' הלחם שאף שהי' ע"י פעולתם נתדבקו הם והארץ להקב"ה כמ"ש ושבתה הארץ כו'. [והוא ענין רצוא ושוב] ואז יש יתרון ללחם מן הארץ יותר. וזהו הנפת שתי הלחם להורות שע"י חיבור השנים עולה גם לחם משמים יותר:
שפת אמת, בשלח תרל"ח תר"ס
Sefat Emet, Exodus, Beshalach 29:2
The manna was a direct flow from Heaven without transformation, unlike food from the earth which comes through changes and combinations of inanimate and plant matter.
בפרשת המן הנני ממטיר לכם לחם מן השמים. איתא המן בזכות משה. כי המזון הבא מן הארץ הוא ע"י שינוים ומורכבים מדומם וצומח. אבל המן הוא השפע הבא מן השמים בלי שינוי.
שפת אמת, שמות, בשלח י״ח
Sefat Emet, Exodus, Beshalach 18:2
The passage states that regarding the manna, the verse "See, for the Lord has given you the Sabbath" indicates that eating manna was spiritual like the ministering angels, and the manna was created on Shabbat eve as Chazal teach.
עוד לענין הנ"ל דכ' בפ' המן ראו כי ה' נתן לכם השבת. כי אכילת המן הי' רוחניי כמלאכי השרת. והמן נברא בע"ש כמ"ש חז"ל.
שפת אמת, שמות, בשלח כ״ד
Sefat Emet, Exodus, Beshalach 24:3
The mann as 'lechem min hashamayim' — daily bread that draws down renewed vitality, teaching that parnassah is a fresh gift each day rather than an accumulation.
והנה נשאר מזה משהו לדורות כמ"ש מלא העומר כו' למשמרת כו'. ונראה כי סעודת שבת שהוא מעין עוה"ב והוא נחלת יעקב. כמ"ש והאכלתיך נ"י אביך שהיא נחלה בלי מצרים. פי' שהמאכל עצמו יש בו חירות.
קדושת לוי, שמות, בשלח — ד"ה אכלוהו היום כי שבת היום לה'
Kedushat Levi, Exodus, Beshalach:53
Kedushat Levi reads the manna as spiritual nourishment that refined Israel and enabled attachment to God; this provides a conceptual bridge to the bread continually displayed in the Sanctuary.
אכלוהו היום כי שבת היום לה' היום גו' (שבת קיז:ב). ובו יבואר מה שמקשה האלשיך הקדוש, מפני מה לא ירד המן בשבת ותבואה גדילה בשבת עיין באלשיך הקדוש. ונראה, כי הנה בששת ימי המעשה השפע בא משמים לארץ ומשתלשל מבחינה עד שהשפע מצמצם בעולם העשיה במעשה גשמיות אבל בשבת הוא להיפוך נעשה מן הגשמיות רוחניות ועולה ממטה למעלה. וזהו הרמז בגמרא (שבת קיח:) כל המענג את השבת, כלומר שעיקר התענוג הוא מה שיש לו מן השבת מן עצם היום הזה לא מן מאכל ומשתה של שבת רק מן השבת עצמו יש לו תענוג. וזהו המענג את השבת, עם עצמו של יום, ונמצא בשבת ששפע בא ומתפשט עצמו מגשמיות ועולה לרוחניות. ולכן בשבת אומרים תכנת שבת בתשר"ק, כי באמת השפע הבא בששת ימי המעשה ומשתלשל מרוחניות עד עולם העשיה כנ"ל, זה נקרא אור ישר והוא אב"ג האותיות כסדר מלמעלה למטה ובשבת הוא להיפך מגשמיות עולה למעלה להיות רוחניות והוא אור החוזר ולכך האותיות הם להיפך תשר"ק. ולכך לא ירד המן בשבת רק בששת ימי המעשה, כי המן היה יורד משמים לארץ ונמצא מן הרוחניות השתלשל עד שנעשה גשמיות כדוגמת השפע בימי החול אבל התבואה גדילה בשבת, כי באמת כל העולם הוא בשביל ישראל כדי שיאכל אדם מישראל ממנו ובזה עובד את הבורא ונמצא היה דוגמת שבת שמגשמיות מזדכך עד שיעשו רוחניות לכך התבואה גדילה בשבת וכן היה קריעת ים סוף בתחילה נברא הים ונמצא הוא מלעילא לתתא, ואחר כך נבקע הים ונעשה מגשמיות רוחניות והוא מתתא לעילא, ואחר כך חזר הים לאיתנו מעילא לתתא. וזהו הרמז בהשמות של ויסע, ויבא, ויט, השמות הראשונים כסדר האותיות. והשמות השניים האותיות להיפך. והשמות השלישים חוזר הסדר, דהיינו האותיות השמות מן פסוק ויסע, האותיות כסדר השמות. מפסוק ויבא, האותיות להיפך השמות. מפסוק ויט, האותיות כסדר: וזהו הרמז בפסוק אכלוהו היום כי שבת היום לה' היום לא תמצאוהו בשדה, כפי המבואר לעיל שעיקר תענוג יהיה לאדם בשבת מיום השבת עצמו. וזה אכלוהו היום, כי אכילה הוא לשון תענוג שעיקר התענוג יהיה היום מיום השבת עצמו ולא מדבר גשמי. כי שבת כו' היום לא תמצאוהו בשדה, הרמז השפע הנשפע בשבת קודש אי אפשר לצמצם בגשמיות כמו השפע הנשפע בחול שהשפע משתלשל עד עולם העשיה. וזהו הרמז היום לא תמצאוהו בשדה, השפע הנשפע בשבת קודש:
Likkutei Sichos 26 בשלח 3
The passage links the Torah’s two forms of “bread”—bread from heaven and bread from earth—to the distinction between the revealed Torah and Pnimiyus HaTorah, and describes the manna’s Omer as an equal, essential measure of spiritual sustenance for every soul.
התורה נקראת „לחם”, ושני סוגי ה„לחם” שבתורה – לחם מן השמים ולחם מן הארץ – מצביעים, לפי דברי חז"ל, על הנגלה שבתורה ועל פנימיות התורה
In this sichaThe sicha explains that the Omer, which measured the daily portion of Manna, represents an 'essential measure' (shiur atzmi) of sustenance that is intrinsically unified and equal for all souls, unlike physical food which depends on individual capacity. This reflects the spiritual quality of the Manna as 'bread from heaven' (representing Pnimiyus HaTorah). The sicha concludes that the mission of Yud Shevat is to disseminate these wellsprings of inner Torah outward, making this essential spiritual sustenance accessible to every Jew.
Open the original PDF ↗Likutei Sichos is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.
שפת אמת, פינחס תרל"ד תרל"ט
Sefat Emet, Numbers, Pinchas 7:4
Sfas Emes distinguishes between bread from heaven and bread from earth, associating manna and the Torah with the former and sacrifices and prayer with the latter as earthly striving to reconnect with the higher root.
הענין הוא דיש לחם מן השמים ומן הארץ. ומרע"ה הוריד התורה מן השמים לארץ והמן דכ' הנני ממטיר לחם מן השמים כו'. אבל באמת התחיל עתה בחי' לחם מן הארץ היינו התקרבות מצד התחתונים לשמים היינו צוה את בני עלי. והיא בחי' הקרבנות וכן תפלה שבמקום תמידין איתקן והוא עבודה שבלב פי' ע"י השתוקקות בלב להתדבק בשורש עליון אם כי עתה נפלנו אחורנית יכולין לחזור למקומנו הראשון.
בית יעקב מאיזביצא, בשלח אות ק׳
Beit Yaakov, Beshalach 100
The passage describes the manna as an intermediary between physical and spiritual bread, likening its creation at twilight before Shabbat to the connection between day and night and, more broadly, between sacred and ordinary realms.
On this pageThe passage describes the manna as an intermediary between physical and spiritual bread, likening its creation at twilight before Shabbat to the connection between day and night and, more broadly, between sacred and ordinary realms.
Rav Yaakov Leiner of Izhbitz-Radzin (1814-1878), the Beis Yaakov's author; Bereishis is on Sefaria ("Beit Yaakov on Torah") — this covers only Shemos and Vayikra, held here as page scans. Beis Yaakov (R' Yaakov Leiner of Izhbitz-Radzin) is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.
בית יעקב מאיזביצא, בשלח אות צ״ח
Beit Yaakov, Beshalach 98
The passage describes the manna as an intermediary between physical and spiritual bread, explaining that it was created at twilight on the eve of Shabbat because that moment connects day and night, as an intermediary is needed to unite sacred and mundane realms.
On this pageThe passage describes the manna as an intermediary between physical and spiritual bread, explaining that it was created at twilight on the eve of Shabbat because that moment connects day and night, as an intermediary is needed to unite sacred and mundane realms.
Rav Yaakov Leiner of Izhbitz-Radzin (1814-1878), the Beis Yaakov's author; Bereishis is on Sefaria ("Beit Yaakov on Torah") — this covers only Shemos and Vayikra, held here as page scans. Beis Yaakov (R' Yaakov Leiner of Izhbitz-Radzin) is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.
בית יעקב מאיזביצא, בשלח אות צ״ט
Beit Yaakov, Beshalach 99
The passage describes the manna as an intermediary between physical and spiritual bread, explaining that it was created at twilight on the eve of Shabbat because twilight likewise connects day and night; it adds that every connection between the sacred and the mundane requires an intermediary.
On this pageThe passage describes the manna as an intermediary between physical and spiritual bread, explaining that it was created at twilight on the eve of Shabbat because twilight likewise connects day and night; it adds that every connection between the sacred and the mundane requires an intermediary.
Rav Yaakov Leiner of Izhbitz-Radzin (1814-1878), the Beis Yaakov's author; Bereishis is on Sefaria ("Beit Yaakov on Torah") — this covers only Shemos and Vayikra, held here as page scans. Beis Yaakov (R' Yaakov Leiner of Izhbitz-Radzin) is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.
זהר, בשלח שעב והלאה, ועיין שם עוד
Sulam on Zohar, Beshalach 374
Sulam contrasts Israel’s initial eating of matzah, identified with Malchut, with the manna, called “bread from heaven” and associated with Zeir Anpin; those engaged in Torah are nourished from an even higher source, identified with wisdom.
תא חזי ישראל וכו': בוא וראה, ישראל, כשבאו והתדבקו במלך הקדוש, בשביל הגילוי של הרושם הקדוש, של המילה, זכו אז לאכול לחם אחר עליון יותר, ממה שהיה בתחילה, בתחילה כשיצאו ישראל ממצרים, באו בלחם שנק' מצה, שהוא מלכות, ועתה זכו ונכנסו לאכול לחם אחר עליון יותר, ממקום עליון, שכתוב, הנני ממטיר לכם לחם מן השמים, מן השמים ממש. שהוא ז"א. ובזמן ההוא, נמצא להם לישראל ממקום הזה. החברים העוסקים בתורה, ממקום אחר עליון יותר, נזונים. מה הוא. הוא כמו שכתוב, החכמה תחיה בעליה, שהוא מקום עליון יותר, מז"א.
מאמר מרדכי הלכות שבת, Chelek 1 כ׳:א׳ — ד"ה לחם משנה שני ככרות חייב לבצוע
Maamar Mordechai Hilchot Shabbat, Chelek 1 20:1
Rabbi Mordechai Eliyahu states that one must recite the blessing over two whole loaves at each of the three Shabbat meals, commemorating the manna, about which it says, “Gather twice as much bread.
חייב לבצוע על שני ככרות לחם שלמים בכל שלוש סעודות השבת, זכר למן, שנאמר בו: "לקטו לחם משנה".
למה כתב הפמ״ג שמטעם דצריך לאחוז בלחם. צריך לגלות אותו. ושמא כוונתו שטעם האחיזה בידו הוא משום החשיבות שרוצים לתת לרבר שמברכים עליו. וא״כ אם יכסהו. יוריד מחשיבותו. והגזעם השלישי לכיסוי הלחם הוא זכר למן שהיה מכוסה. מלמעלה
בענין בזיעת אפך תאכל כו׳**, בב׳ המדרי׳ דלחם מן השמים ולחם מן הארץ, דלחם המן הוא לחם מן השמים**, שאין בו פסולת כלל ’ ,* וממילא א״צ יגיעה כו׳, אבל לחם מן הארץ הוא שבא דוקא בעבודה ויגיעה בחרישה וזריעה בזיעת אפיו כר, אבל יש
ברית עולם - ברית שבת הוא שישראל לא יתעסקו בפרנסה רק יתענגו על ה' מן המוכן, ונגד זה ברית שבת שהקב"ה משפיע בשבת ברכת שבוע הבא. ולזה בא הרמז בלחם הפנים, שהונח בשבת והיה בו ברכה באכילתו, ומשם חלה ברכה לכל יושבי ארץ ישראל.
from our library copy — not yet checked against the original
שני מיני לחם אכלו ישראל, אחד כשיצאו ממצרים אכלו מצה לחם עוני, (שהוא לחם של המלכות), ואחד במדבר, שאכלו לחם מן השמים, (שהוא לחם דז"א שנקרא שמים), שכתוב הנני ממטיר לכם לחם מן השמים, ועל כן הקרבן של יום הזה (של חג השבועות) הוא לחם, וכל הלחם נקרב כל שאר הקרבנות...
from our library copy — not yet checked against the original
ברית עולם - נאמר רק בלחם הפנים, שענינו להמשיך שפע המזון על העולם, ולחבר תרין עלמין על ידי הורדת השפע. הוא לו - שכהן גדול לוקח בלי חלוקה.
from our library copy — not yet checked against the original
לפרשת המן, לחם מן השמים, במדרש לכו לחמו בלחמי. פירוש שדור המדבר היה הלחם שלהם מבחינת התורה ממש, ונקרא לחם מן השמים, והיה מעין הכנה ראשונה... לכן אחר יציאת מצרים היו בני ישראל מוכנים לעץ החיים, כמ"ש אני אמרתי וגו' ובני עליון כולכם, וניתן להם לחם שמלאכי השרת אוכלין...
from our library copy — not yet checked against the original
הנני ממטיר לכם לחם מן השמים וגו', דבר יום ביומו, כי המזון הבא מן הארץ הוא משתנה לכמה מדרגות, כאשר ירד הגשם והשלג וגו', ומזה נעשה לחם לאוכל, ולכן מתערב בו פסולת. ואיתא בזוהר הקדוש מקץ בפסוק תוחלת ממושכה מחלת לב, על ידי שנמשך מדרגא לדרגא, זה בחינת הטבע, אבל ועץ חיים תאוה באה, זהו המן שבא בכח התורה, ונקרא לחם מן השמים שהוא בחינת תורה שנקראת עץ חיים, לכן קבלו דבר יום ביומו, ולא נשתנה מדרגא לדרגא, ומעין זה היה בארץ ישראל, שנקראת ארץ צבי, שממהרת לבשל פירותיה, שהיא בכח התורה, לכן לא נשתנה כל כך מהשורש... ואיתא לחם שמלאכי השרת נזונים בו, דהמלאכים מיוחדים רק לשליחות הבורא יתברך, לכן ניזונין מאתו יתברך, כי מלכותא דארעא כמלכותא דרקיע, וכמו שהמלך נותן מזונות לאנשי חילו, כן בני ישראל המיוחדים לתורת ה', כפי מה שעוסקין בו, כך נמשך המזון שלהם. ולפי שבמדבר היו פנוין לגמרי לעבודתו ית"ש בלי עסק אחר, ונדמו למלאכים, אכלו המן, ומעין זה בשבת קדש...
from our library copy — not yet checked against the original
לפרשת המן, לחם מן השמים, במדרש לכו לחמו בלחמי, פירוש שדור המדבר היה הלחם שלהם מבחינת התורה ממש, ונקרא לחם מן השמים, והיה מעין הכנה ראשונה, דכתיב "ויניחהו בגן עדן"... לכן אחר יציאת מצרים היו בני ישראל מוכנים לעץ החיים, כמ"ש "אני אמרתי וגו' ובני עליון כולכם", ונתן להם לחם שמלאכי השרת אוכלין. ואמרו חז"ל אילו שמרו בני ישראל שבת ראשונה לא שלטה בהם אומה, דכתיב "ויהי ביום השביעי וגו' ויבא עמלק"...
from our library copy — not yet checked against the original
These sources trace the spiritual significance of the table throughout Jewish tradition, from the golden Table of the Mishkan and Temple—which held the showbread before God continually—to the ordinary dining table in a Jewish home, which becomes sacred through Torah study and hospitality to the poor. Tanakhic passages establish the Temple Table as a central sacred vessel, while rabbinic teachings transform any family table into an altar-like space of spiritual service.
The Shem MiShmuel's teachings on Parashat Beshalach explore how the manna served as a vehicle for cultivating absolute faith in divine providence. These sources examine the wilderness experience as the ideal setting for forging national character through trust, and how receiving food through open miracles elevated both body and soul while reinforcing dependence on God.
The Ramban explores the Mishkan's role as God's dwelling place among Israel, examining its construction, the Divine Presence that filled it, and its function as a site for sacrifices and divine communication. These sources address the spiritual significance and theological meaning of the Tabernacle's structure and purpose.
Sources explore how the mann in the wilderness served as a daily test and training in reliance on divine providence, and how birkat hamazon—the blessing after meals—perpetuates this discipline of recognizing Hashem as the sole source of sustenance. The sources range from biblical foundation through rabbinic interpretation to Hasidic contemplation of the mann's spiritual dimension.
Chassidic and classical sources interpret the daily falling of manna in the wilderness as a spiritual lesson in bitachon (trust in God). The sources show how the manna's ephemeral nature—rotting if hoarded, falling only for each day's need—teaches that true reliance on divine providence requires constant renewal of one's connection to God rather than dependence on past spiritual or material sustenance.
These sources examine the Table of Showbread in the Mishkan and Beis HaMikdash—its construction, the lechem panim placed upon it, its role in the Temple's ordered worship, and its spiritual significance as a vessel of divine blessing and presence.