Isaac, Esau, and the Judgment of Rosh Hashanah

וַֽיְהִי֙ כִּֽי־זָקֵ֣ן יִצְחָ֔ק וַתִּכְהֶ֥יןָ עֵינָ֖יו מֵרְאֹ֑ת וַיִּקְרָ֞א אֶת־עֵשָׂ֣ו ׀ בְּנ֣וֹ הַגָּדֹ֗ל וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ בְּנִ֔י וַיֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו הִנֵּֽנִי׃ וְעַתָּה֙ שָׂא־נָ֣א כֵלֶ֔יךָ תֶּלְיְךָ֖ וְקַשְׁתֶּ֑ךָ וְצֵא֙ הַשָּׂדֶ֔ה וְצ֥וּדָה לִּ֖י (צידה) [צָֽיִד]׃ וַעֲשֵׂה־לִ֨י מַטְעַמִּ֜ים כַּאֲשֶׁ֥ר אָהַ֛בְתִּי וְהָבִ֥יאָה לִּ֖י וְאֹכֵ֑לָה בַּעֲב֛וּר תְּבָרֶכְךָ֥ נַפְשִׁ֖י בְּטֶ֥רֶם אָמֽוּת׃

When Isaac was old and his eyes were too dim to see, he called his older son Esau and said to him, “My son.” He answered, “Here I am.” Take your gear, your quiver and bow, and go out into the open and hunt me some game. Then prepare a dish for me such as I like, and bring it to me to eat, so that I may give you my innermost blessing before I die.”

רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי נַחְמָן פָּתַח (תהלים מז, ו): עָלָה אֱלֹהִים בִּתְרוּעָה ה' בְּקוֹל שׁוֹפָר, בְּשָׁעָה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹשֵׁב וְעוֹלֶה עַל כִּסֵּא דִּין, בַּדִּין הוּא עוֹלֶה, מַאי טַעַם, עָלָה אֱלֹהִים בִּתְרוּעָה, וּבְשָׁעָה שֶׁיִּשְׂרָאֵל נוֹטְלִין אֶת שׁוֹפְרֵיהֶן וְתוֹקְעִין לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, עוֹמֵד מִכִּסֵּא הַדִּין וְיוֹשֵׁב בְּכִסֵּא רַחֲמִים, דִּכְתִיב: ה' בְּקוֹל שׁוֹפָר, וּמִתְמַלֵּא עֲלֵיהֶם רַחֲמִים וּמְרַחֵם עֲלֵיהֶם וְהוֹפֵךְ עֲלֵיהֶם מִדַּת הַדִּין לְרַחֲמִים, אֵימָתַי בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי.

מהו אחר נאחז בסבך (בראשית שם) אמר לו הקדוש ברוך הוא ראה מה לפניך בניך העומדים אחריך כשיהיו מסובכים ונאחזים בעבירות מה הם עושים בקרניו נוטלים את הקרנות האלו ותוקעים בהם ואני נזכר עקידתו של יצחק ומזכה אותם בדין ומה עסקו של שופר כאדם שמכניס בזו ומוציא בזו כך בניך אפי' יש להם כמה קטיגורים אני מכניס בזו ומוציא בזו אמר להם משה כך השופר סניגורת (לסם) [לכם] היו נוטלים שופרות בראש השנה ותוקעים (בה) [בהן] בחודש השביעי באחד לחודש:

וּמִפְּנֵי מָה אָמְרָה תּוֹרָה נַסְּכוּ מַיִם בֶּחָג — אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: נַסְּכוּ לְפָנַי מַיִם בֶּחָג, כְּדֵי שֶׁיִּתְבָּרְכוּ לָכֶם גִּשְׁמֵי שָׁנָה. וְאִמְרוּ לְפָנַי בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה מַלְכִיּוֹת זִכְרוֹנוֹת וְשׁוֹפָרוֹת. מַלְכִיּוֹת — כְּדֵי שֶׁתַּמְלִיכוּנִי עֲלֵיכֶם, זִכְרוֹנוֹת — כְּדֵי שֶׁיַּעֲלֶה זִכְרוֹנְיכֶם לְפָנַי לְטוֹבָה, וּבַמֶּה — בְּשׁוֹפָר. אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: לָמָה תּוֹקְעִין בְּשׁוֹפָר שֶׁל אַיִל? אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: תִּקְעוּ לְפָנַי בְּשׁוֹפָר שֶׁל אַיִל, כְּדֵי שֶׁאֶזְכּוֹר לָכֶם עֲקֵידַת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם, וּמַעֲלֶה אֲנִי עֲלֵיכֶם כְּאִילּוּ עֲקַדְתֶּם עַצְמְכֶם לְפָנַי. וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק: לָמָּה תּוֹקְעִין בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה? לָמָּה תּוֹקְעִין?! רַחֲמָנָא אָמַר תִּקְעוּ! אֶלָּא: לָמָּה מְרִיעִין? מְרִיעִין?! רַחֲמָנָא אָמַר ״זִכְרוֹן תְּרוּעָה״! אֶלָּא: לָמָּה תּוֹקְעִין וּמְרִיעִין כְּשֶׁהֵן יוֹשְׁבִין,

And for what reason did the Torah say: Pour water onto the altar in the Temple on the festival of Sukkot? The Holy One, Blessed be He, said: Pour water before Me on the festival of Sukkot so that the rains of the year, which begin to fall after Sukkot, will be blessed for you. And recite before Me on Rosh HaShana verses that mention Kingships, Remembrances, and Shofarot: Kingships so that you will crown Me as King over you; Remembrances so that your remembrance will rise before Me for good; and with what will the remembrance rise? It will rise with the shofar. Similarly, Rabbi Abbahu said: Why does one sound a blast with a shofar made from a ram’s horn on Rosh HaShana? The Holy One, Blessed be He, said: Sound a blast before Me with a shofar made from a ram’s horn, so that I will remember for you the binding of Isaac, son of Abraham, in whose stead a ram was sacrificed, and I will ascribe it to you as if you had bound yourselves before Me. Rabbi Yitzḥak said: Why does one sound [tokin] a blast on Rosh HaShana? The Gemara is astonished by the question: Why do we sound a blast? The Merciful One states in the verse: “Sound [tiku] a shofar” (Psalms 81:4). Rather, the question is: Why does one sound a staccato series of shofar blasts [terua] in addition to a long continuous shofar blast [tekia]? The Gemara is still surprised by the question: Sound a terua? The Merciful One states: “In the seventh month, in the first day of the month, shall be a solemn rest unto you, a memorial proclaimed with the blast of horns [terua]” (Leviticus 23:24). Rather, Rabbi Yitzḥak asked about the common practice in Jewish communities, which is not explicitly stated in the Torah: Why does one sound a long, continuous shofar blast [tekia] and then a staccato series of shofar blasts [terua] while the congregation is still sitting before the silent prayer,

עֲתִידִין בָּנָיו שֶׁל יִצְחָק לַחֲטוֹא לְפָנַי וַאֲנִי דָן אוֹתָם בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה. אֶלָּא אִם מְבַקְשִׁין שֶׁאֲחַפֵּשׂ לָהֶן זְכוּת וְאֶזְכֹּר לָהֶן עֲקֵדַת יִצְחָק, יִהְיוּ תוֹקְעִין לְפָנַי בְּשׁוֹפָר שֶׁל זֶה. יִהְיוּ תוֹקְעִין לְפָנַי בְּקֶרֶן אַיִל וְאוֹשִׁיעֵם וְאֶפְדֵּם מֵעֲוֹנוֹתֵיהֶם.

מַתְנִי׳ שׁוֹפָר שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁל יָעֵל פָּשׁוּט וּפִיו מְצוּפֶּה זָהָב, וּשְׁתֵּי חֲצוֹצְרוֹת מִן הַצְּדָדִין. שׁוֹפָר מַאֲרִיךְ וַחֲצוֹצְרוֹת מְקַצְּרוֹת, שֶׁמִּצְוַת הַיּוֹם בְּשׁוֹפָר. וּבְתַעֲנִיּוֹת בְּשֶׁל זְכָרִים כְּפוּפִין, וּפִיהֶן מְצוּפֶּה כֶּסֶף, וּשְׁתֵּי חֲצוֹצְרוֹת בָּאֶמְצַע. שׁוֹפָר מְקַצֵּר וַחֲצוֹצְרוֹת מַאֲרִיכוֹת, שֶׁמִּצְוַת הַיּוֹם בַּחֲצוֹצְרוֹת. בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? מָר סָבַר: בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה — כַּמָּה דְּכָיֵיף אִינִישׁ דַּעְתֵּיהּ, טְפֵי מְעַלֵּי; וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים — כַּמָּה דְּפָשֵׁיט אִינִישׁ דַּעְתֵּיהּ, טְפֵי מְעַלֵּי. וּמָר סָבַר: בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה — כַּמָּה דְּפָשֵׁיט אִינִישׁ דַּעְתֵּיהּ, טְפֵי מְעַלֵּי; וּבְתַעֲנִיּוֹת — כַּמָּה דְּכָיֵיף אִינִישׁ דַּעְתֵּיהּ, טְפֵי מְעַלֵּי.

MISHNA: The shofar that was used on Rosh HaShana in the Temple was made from the straight horn of an ibex, and its mouth, the mouthpiece into which one blows, was plated with gold. And there were two trumpets, one on each of the two sides of the person sounding the shofar. The shofar would sound a long blast, whereas the trumpets would sound a short blast, because the mitzva of the day is with the shofar. And in contrast, the shofarot used on public fast days were made from the curved horns of rams, and their mouths were plated with silver. There were two trumpets in the middle between the shofarot, and the shofar would sound a short blast, whereas the trumpets would sound a long blast, for the mitzva of the day is with the trumpets. The Gemara asks: With regard to what principle do these tanna’im disagree? One Sage, Rabbi Yehuda, holds that on Rosh HaShana the more a person bends his mind and humbles himself by bending in prayer, the better. Therefore, a curved shofar is sounded as an allusion to our bent minds and bodies. But on Yom Kippur, the more a person straightens his mind and prays with simplicity, the better. Therefore, a straight shofar is sounded. The other Sage, the anonymous tanna of the mishna, maintains the opposite: On Rosh HaShana, the more a person straightens his mind and avoids any crookedness, the better. On fasts, on the other hand, the more a person bends his mind and humbles himself, the better.

מִדְּקָאָמַר ״בִּשְׁעַת הַלֵּל״, מִכְּלַל דִּבְרֹאשׁ הַשָּׁנָה לֵיכָּא הַלֵּל. מַאי טַעְמָא? אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! מִפְּנֵי מָה אֵין יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים שִׁירָה לְפָנֶיךָ בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים? אָמַר לָהֶם: אֶפְשָׁר מֶלֶךְ יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא דִין, וְסִפְרֵי חַיִּים וְסִפְרֵי מֵתִים פְּתוּחִין לְפָנָיו — וְיִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים שִׁירָה?! מַתְנִי׳ שׁוֹפָר שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה אֵין מַעֲבִירִין עָלָיו אֶת הַתְּחוּם, וְאֵין מְפַקְּחִין עָלָיו אֶת הַגַּל. לֹא עוֹלִין בָּאִילָן, וְלֹא רוֹכְבִין עַל גַּבֵּי בְהֵמָה, וְלֹא שָׁטִין עַל פְּנֵי הַמַּיִם, וְאֵין חוֹתְכִין אוֹתוֹ — בֵּין בְּדָבָר שֶׁהוּא מִשּׁוּם שְׁבוּת, וּבֵין בְּדָבָר שֶׁהוּא מִשּׁוּם לֹא תַעֲשֶׂה. אֲבָל אִם רָצָה לִיתֵּן לְתוֹכוֹ מַיִם אוֹ יַיִן — יִתֵּן. אֵין מְעַכְּבִין אֶת הַתִּנוֹקוֹת מִלִּתְקוֹעַ, אֲבָל מִתְעַסְּקִין עִמָּהֶן עַד שֶׁיִּלְמְדוּ. וְהַמִּתְעַסֵּק — לֹא יָצָא, וְהַשּׁוֹמֵעַ מִן הַמִּתְעַסֵּק — לֹא יָצָא.

§ The Gemara comments: From the fact that the mishna states: When hallel is recited, one can conclude by inference that on Rosh HaShana there is no recitation of hallel. What is the reason that hallel is omitted on Rosh HaShana? Rabbi Abbahu said: The ministering angels said before the Holy One, Blessed be He: Master of the Universe, for what reason don’t the Jewish people recite songs of praise, i.e., hallel, before You on Rosh HaShana and on Yom Kippur? He said to them: Is it possible that while the King is sitting on the throne of judgment and the books of life and the books of death are open before Him, the Jewish people are reciting joyous songs of praise? Rosh HaShana and Yom Kippur are somber days of judgment whose mood is incompatible with the recitation of hallel. MISHNA: With regard to the shofar of Rosh HaShana, one may not pass the Shabbat limit for it, i.e., to go and hear it, nor may one clear a pile of rubble to uncover a buried shofar. One may not climb a tree, nor may one ride on an animal, nor may one swim in water, in order to find a shofar to sound. And one may not cut the shofar to prepare it for use, neither with an object that is prohibited due to a rabbinic decree nor with an object that may not be used due to a prohibition by Torah law. However, if one wishes to place water or wine into the shofar on Rosh HaShana so that it emits a clear sound, he may place it, as this does not constitute a prohibited labor. One need not prevent children from sounding the shofar on Rosh HaShana, despite the fact that they are not obligated in mitzvot. Rather, one occupies himself with them, encouraging and instructing them, until they learn how to sound it properly. The mishna adds: One who acts unawares and sounds the shofar without any intention to perform the mitzva has not fulfilled his obligation. And, similarly, one who hears the shofar blasts from one who acts unawares has not fulfilled his obligation.

וְתוֹקְעִין וּמְרִיעִין כְּשֶׁהֵן עוֹמְדִין — כְּדֵי לְעַרְבֵּב הַשָּׂטָן. וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק: כׇּל שָׁנָה שֶׁאֵין תּוֹקְעִין לָהּ בִּתְחִלָּתָהּ — מְרִיעִין לָהּ בְּסוֹפָהּ. מַאי טַעְמָא — דְּלָא אִיעַרְבַּב שָׂטָן.

and then sound again a tekia and a terua while they are standing in the Amida prayer? He answers: In order to confuse the Satan, for this double blowing of the shofar demonstrates Israel’s love for the mitzva, and this will confuse Satan when he brings his accusations against Israel before the heavenly court, and the Jewish people will receive a favorable judgment. And Rabbi Yitzḥak said, playing on the double meaning of the word meri’in, which can mean either sound a terua or cause misfortune: Any year during which, due to some mishap, the shofar was not sounded at its beginning will suffer evil and misfortune at its end. What is the reason? Because Satan was not confused, and he was able to put forward his accusations, so that the Jewish people would be punished.

מִי שֶׁבֵּירַךְ וְאַחַר כָּךְ נִתְמַנָּה לוֹ שׁוֹפָר — תּוֹקֵעַ וּמֵרִיעַ וְתוֹקֵעַ. טַעְמָא דְּלָא הֲוָה לֵיהּ שׁוֹפָר מֵעִיקָּרָא, הָא הֲוָה לֵיהּ שׁוֹפָר מֵעִיקָּרָא, כִּי שָׁמַע לְהוּ — אַסֵּדֶר בְּרָכוֹת שָׁמַע לְהוּ. רַב פָּפָּא בַּר שְׁמוּאֵל קָם לְצַלּוֹיֵי, אֲמַר לֵיהּ לְשַׁמָּעֵיהּ: כִּי נָהַירְנָא לָךְ תְּקַע לִי. אֲמַר לֵיהּ רָבָא: לֹא אָמְרוּ אֶלָּא בְּחֶבֶר עִיר. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: כְּשֶׁהוּא שׁוֹמְעָן — שׁוֹמְעָן עַל הַסֵּדֶר, וְעַל סֵדֶר בְּרָכוֹת. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — בְּחֶבֶר עִיר, אֲבָל שֶׁלֹּא בְּחֶבֶר עִיר — שׁוֹמְעָן עַל הַסֵּדֶר וְשֶׁלֹּא עַל סֵדֶר בְּרָכוֹת. וְיָחִיד שֶׁלֹּא תָּקַע — חֲבֵירוֹ תּוֹקֵעַ לוֹ, וְיָחִיד שֶׁלֹּא בֵּירַךְ — אֵין חֲבֵירוֹ מְבָרֵךְ עָלָיו.

§ The mishna taught: In the case of one who recited the blessings of the additional prayer and only afterward a shofar became available to him, he sounds a tekia, sounds a terua and sounds a tekia; this is a set that he repeats three times. The Gemara explains: The reason that he may do this is that he did not have a shofar at the outset. This indicates that if he had a shofar at the outset, when he hears the blasts he must hear them by the order of the blessings, i.e., one set must be sounded after each special blessing. The Gemara relates: Rav Pappa bar Shmuel once rose to pray on Rosh HaShana. He said to his attendant: When I signal to you that I have finished each of the blessings, sound the shofar for me. Rava said to him: They said that the shofar must be sounded after each blessing only where there is a quorum of ten [ḥever ir], not when it is sounded for an individual. This is also taught in a baraita: When one hears the shofar blasts, he must hear them in order, i.e., a tekia-terua-tekia set, and upon the order of the blessings. In what case is this statement said? Where there is a quorum of ten [ḥever ir]. However, where there is not a ḥever ir, one must hear them in order, but he need not hear them upon the order of the blessings. And in the case of an individual who has not sounded the shofar, another may sound it for him. But with regard to an individual who has not recited the blessings, another may not recite the blessings for him.

דָּבָר אַחֵר, וַה' נָתַן קוֹלוֹ, אֵלּוּ הָרְעָמִים שֶׁקּוֹלָן הוֹלֵךְ לִפְנֵי חֵילוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. שֶׁכֵּיוָן שֶׁהָרַעַם יוֹצֵא, הוּא מַרְעִים, וְהַבְּרִיּוֹת יוֹדְעִים שֶׁהַגְּשָׁמִים יוֹרְדִין. וּכְשֶׁהָרַעַם יוֹצֵא, הַבָּרָק בָּא אַחֲרָיו. דָּבָר אַחֵר, ה' נָתַן קוֹלוֹ, זֶה רֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁבּוֹ תְּקִיעַת שׁוֹפָר. לִפְנֵי חֵילוֹ, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל שֶׁהֵן מִזְדַּעְזְעִין וַחֲרֵדִין מִקּוֹל הַשּׁוֹפָר וְחוֹזְרִין בִּתְשׁוּבָה כְּדֵי לִזְכּוֹת בַּדִּין בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים.

וּמִנַּיִן אַתָּה אוֹמֵר שֶׁבְּהַלָּלוּ עֲשֶׂרֶת יָמִים שֶׁבֵּין רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְיוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁבָּהֶן הַכָּתוּב מְדַבֵּר, שֶׁכֵּן יְשַׁעְיָה מַזְהִיר אֶת יִשְׂרָאֵל וְאוֹמֵר לָהֶן, רַחֲצוּ הִזַּכּוּ הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם וְגוֹ', לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט וְגוֹ' (ישעיה א, טז-יז), הֲרֵי תְשׁוּבָה. וְאַחַר כָּךְ לְכוּ נָא וְנִוָּכְחָה, זֶה יוֹם הֶעָשׂוֹר שֶׁהוּא יוֹם תוֹכָחָה, שֶׁבּוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַלְבִּין עֲוֹנוֹתֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי רַב מְאֹד מַחֲנֵהוּ, אֵלּוּ הַמַּלְאָכִים שֶׁמְּלַמְּדִין זְכוּת וְחוֹבָה.

רַבִּי זְכַרְיָה אוֹמֵר: אוֹתוֹ הָאַיִל שֶׁנִּבְרָא בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת הָיָה, וּבָא לְהִתְקָרֵב תַּחַת יִצְחָק, וְהָיָה סָמָאֵל עוֹמֵד וּמַסְטִינוֹ כְּדֵי לְבַטֵּל קָרְבָּנוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ, וְנֶאֱחַז בִּשְׁנֵי קַרְנוֹתָיו בֵּין הָאִילָנוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אַיִל אַחַר נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו״. מֶה עָשָׂה אוֹתוֹ הָאַיִל? פָּשַׁט אֶת יָדוֹ וְאָחַז בְּטַלִּיתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ וְנֶאֱחַז בִּשְׁתֵּי קַרְנוֹתָיו בֵּין הָאִילָנוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אַיִל אַחַר״. וְהִבִּיט אַבְרָהָם וְרָאָה הָאַיִל וְהָלַךְ וְהִתִּירוֹ וְהִקְרִיבוֹ תַּחַת יִצְחָק בְּנוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת הָאַיִל״ וְכוּ'. רַבִּי בְּרֶכְיָה אוֹמֵר: עָלָה קָרְבַּן הָאַיִל לְרֵיחַ נִיחוֹחַ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּאִלּוּ הָיָה רֵיחַ נִיחוֹחַ שֶׁל יִצְחָק, וְנִשְׁבַּע לְבָרְכוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם ה' כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם״. ״כִּי בָרֵךְ״ – בָּעוֹלָם הַזֶּה, ״אֲבָרֶכְךָ״ – לָעוֹלָם הַבָּא, ״וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם״ – לֶעָתִיד לָבֹא. רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן דּוֹסָא אוֹמֵר: אוֹתוֹ הָאַיִל שֶׁנִּבְרָא בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת לֹא יָצָא מִמֶּנּוּ דָּבָר לְבַטָּלָה. אֶפְרוֹ שֶׁל אַיִל הוּא יְסוֹד עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ הַפְּנִימִי, גִּידֵי הָאַיִל אֵלּוּ עֲשָׂרָה נְבָלִים שֶׁל כִּנּוֹר שֶׁהָיָה דָּוִד מְנַגֵּן בָּהֶם, עוֹרוֹ שֶׁל אַיִל הוּא אֵזוֹר מָתְנָיו שֶׁל אֵלִיָּהוּ זָכוּר לַטּוֹב, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אִישׁ בַּעַל שֵׂעָר״ וְכוּ', קַרְנָיו שֶׁל אַיִל, שֶׁל שְׂמֹאל שֶׁתָּקַע בּוֹ בְּהַר סִינַי שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְהִי בִּמְשֹׁךְ בְּקֶרֶן הַיּוֹבֵל״, וְשֶׁל יָמִין שֶׁהִיא גְּדוֹלָה מִשֶּׁל שְׂמֹאל שֶׁהוּא עָתִיד לִתְקֹעַ בָּהּ לֶעָתִיד לָבֹא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ״.

Rabbi Zechariah said: That ram, which was created at the twilight, ran and came to be offered up instead of Isaac, but Sammael was standing by, and distracting it, in order to annul the offering of our father Abraham. And it was caught by its two horns in the trees, as it is said, "And Abraham lifted up his eyes, and looked, and behold, behind him a ram caught in the thicket by its horns" (Gen. 22:13). What did that ram do? It put forth its leg and took hold of the coat of our father Abraham, and Abraham looked, saw the ram, and he went and set it free. He offered it up instead of Isaac his son, as it is said, "And Abraham went and took the ram, and offered it up for a burnt offering in the stead of his son" (ibid.). Rabbi Berachiah said: The sweet savour (of the ram) ascended before the Holy One, blessed be He, as though it were the sweet savour of Isaac, and He swore that He would bless him in this world and in the world to come, as it is said, "By myself have I sworn, saith the Lord, because thou hast done this thing"; and it says, "That in blessing I will bless thee, and in multiplying I will multiply thy seed, as the stars of the heaven" (Gen. 22:16, 17). "That in blessing" (refers) to this world; "I will bless thee," in the world to come; and "I will greatly multiply thy seed," in the future that is to come. Rabbi Chanina ben Dosa said: From that ram, which was created at the twilight, nothing came forth which was useless. The ashes of the ram were the base which was upon the top of the inner altar. The sinews of the ram were the strings of the harp whereon David played. The ram's skin was the girdle (around) the loins of Elijah, may he be remembered for good, as it is said, "And they answered him, He was an hairy man, and girt with a girdle of leather about his loins" (2 Kings 1:8). The horn of the ram of the left side (was the one) wherein He blew upon Mount Sinai, as it is said, "And it shall come to pass, that when the ram's horn soundeth long" (Josh. 6:5). (The horn) of the right side, which is larger than that of the left, is destined in the future to be sounded in the world that is to come, as it is said, "And it shall come to pass in that day, that a great trumpet shall be blown" (Isa. 27:13); and it is said, "And the Lord shall be king over all the earth" (Zech. 14:9).

יוֹמָא דר"ה אִיהוּ יוֹמָא דְּדִינָא וּמַלְכָּא יָתִיב בְּכֻּרְסְיָיא דְּדִינָא סָנְטִירָא קָא אָתֵי וְחֲפֵי פִּתְחָא דְמַלְכָּא וְתָבַע דִּינָא. וְאָף עַל גַּב דקב"ה רָחִים לֵיהּ לְדִינָא כד"א כִּי אֲנִי יְיָ' אוֹהֵב מִשְׁפָּט נֶצַח רְחִימוֹי דִּבְנוֹי לְרֶחִימוּ דְּדִינָא. וּבְשַׁעֲתָא דְּסַנְטִירָא קָם לַמִּטְעָן מִלִּין עֲלַיְיהוּ. פַּקִּיד לְמִתְקָע בְּשׁוֹפָר בְּגִין לְאַתְעָרָא רַחֲמֵי מִתַּתָּא לְעֵילָא בְּהַהוּא שׁוֹפָר. סָלְקָא הַהוּא קָלָא כְּלִילָא בְּאֶשָׁא וְרוּחָא וּמַיָא. וְאִתְעֲבִיד מִנַּיְיהוּ קָלָא חָדָא וְאִתְעַר קָלָא אָחֳרָא לְעֵילָא. כַּד הַהוּא קָלָא אִתְעַר מֵעֵילָא וּמִתַּתָּא כְּדֵין כָּל טְעָנוֹת דְּקָא טָעִין הַהוּא מְקַטְרְגָא מִתְעָרְבֵי בְּיוֹמָא דר"ה נָפִיק יִצְחָק בִּלְחוֹדוֹי וְקָרֵי לְעֵשָׂו לְאַטְעָמָא לֵיהּ תַּבְשִׁילִין דְּכָל עַלְמָא כְּפוּם אָרְחוֹי. דְּהָא בְּהַהִיא שַׁעְתָּא וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מַרְאוֹת דְּנָפִיק מִנֵּיהּ מַאן דְּאַחְשַׁךְ אַפֵּי בִּרְיָין וְאִתְפְּרַשׁ וְשָׁכִיב עַל עַרְסֵיהּ דְּדִינָא וְקָרֵי לְעֵשָׂו וְאָמַר וְצוּדָה לִי צֵידָה וְעָשָׂה לִי מַטְעַמִּים וְהָבִיאָה לִי. וְרִבְקָה אָמְרָה אֶל יַעֲקֹב בָּנָה רְחִימָא דְנָפְשָה בָּנָה רְחִימָא דְּאִתְמָסַר לָהּ מִיּוֹמָא דְּאִתְבְּרֵי עַלְמָא. וּפְּקִידָּת לֵיהּ לְאַתְעָרָא אִיהוּ בְּאִינוּן מַטְעַמִּים דִילֵיהּ. וְיַעֲקֹב אִתְעַר מִתַּתָּא מִתְלַבֵּשׁ בִּצְלוֹתִין וּבָעוּתִין. וְהַקּוֹל קוֹל יַעֲקֹב בְּהַהוּא שׁוֹפָר דְּקָא סָלִיק וְאִתְעַר יַעֲקֹב לְגַבֵּיהּ וְאִתְקְרִיב בַּהֲדֵיהּ וְיֵשׁ לוֹ וַיֹּאכַל וְאִתְכְּלִיל דָּא בְּדָא. כֵּיוָן דְּאִתְכְּלִיל בַּהֲדֵיהּ וַיָּבֵא לוֹן יַיִן דָּא יַיִן דְּמִנְטְרָא יַיִן דְּהוּא חֲדוּ דְלִבָּא רָזָא דְּעָלְמָא דְאָתֵי כְּדֵין וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו צְלוֹתָא דְּסָלְקִין וּבָעוּתִין וַיְבָרְכֵהוּ. נָח רוּגְזָא וְחָדֵי לָבֹא וְכֹלָּא אִיהוּ רַחֲמֵי.

רִבִּי אַבָּא הֲוָה יָתִיב קַמֵּיהּ דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן, אָמַר לֵיהּ, הָא זִמְנִין סַגִּיאִין שָׁאִילְנָא עַל הַאי שׁוֹפָר, מַאי קָא מַיְירֵי, וְעַד כָּאן לָא אִתְיְישַּׁבְנָא בֵּיהּ. אָמַר לֵיהּ, וַדַּאי הַאי הוּא בְּרִירָא דְּמִלָּה, דְּיִשְׂרָאֵל בַּעְיָין בְּיוֹמָא דְּדִינָא (נ"א דא), שׁוֹפָר, וְלָא קֶרֶן. בְּגִין דְּקֶרֶן הָא אִתְיְידַע בְּאָן אֲתַר אִיהוּ, וּלְאִתְדַּבְּקָא דִּינָא לָא בָּעֵינָא. אֲבָל הָא תָּנֵינָן, בְּמִלִּין וּבְעוֹבָדָא, בָּעֵינָן לְאַחֲזָאָה וּלְאַתְעֲרָא מִלִּין סְתִימִין.

כי עקדת יצחק היא דבר גדול בזרע אברהם, שזוכר תמיד להם בוראם מה שבא לעשות אברהם אבינו להשלים רצון בוראו. וזהו העומד לישראל בכל צרתם, לפי שעמד בנסיון גדול כזה... ועל כן צוה לתקוע בשופר של איל, לזכר האיל הנחלף על יצחק. והפסוקים והתקיעות כלם הם לכוונת התשובה ולהמליך עלינו מלכנו ולבקש מלפניו, שאף על פי שלא נשוב כהוגן, שיזכר לפניו פקידת הצדקניות ועקידת ידיד מבטן.

בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה עוֹבְרִין לְפָנָיו כִּבְנֵי מָרוֹן. תָּנָא רֹאשׁ הַשָּׁנָה, דָּא הוּא רֵישָׁא דְשַׁתָּא דְמַלְכָּא, וּמַאן הוּא רֹאשׁ הַשָּׁנָה, דָּא יִצְחָק, דְּאִקְרֵי רֹאשׁ, דְּאִיהוּ חַד רֵישָׁא דְמַלְכָּא (נ"א לעילא), אֲתַר דְּאִקְרֵי שָׁנָה. בְּגִינֵי כָּךְ כָּל בָּאֵי עוֹלָם עוֹבְרִין לְפָנָיו כִּבְנֵי מָרוֹן. וְעַל דָּא תָּנִינָן, בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, דְּהָא בְּרֵישָׁא דְשַׁתָּא שָׁארֵי יִצְחָק.

כְּגַוְונָא דָא יִשְׂרָאֵל בְּיוֹמָא דְכִפּוּרֵי, דְּיַהֲבֵי לֵיהּ שָׂעִיר וְאִתְעַסִּיקוּ בַּהֲדֵיהּ. עַד דְּאִתְהֲדַר עֶבֶד לְהוּ וְסָלִיק וְסָהִיד סַהֲדוּתָא קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאִתְעֲבִיד לְהוּ סַנֵּיגוֹרָא. וְעַל דָּא אָמַר שְׁלמֹה, (משלי כ״ה:כ״א) אִם רָעֵב שׂנַאֲךָ הַאֲכִילֵהוּ לֶחֶם וְאִם צָמֵא הַשְׁקֵהוּ מַיִם. וְעַל הַאי יֵצֶר הָרָע אִתְּמָר.

מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁל תּוֹרָה לִשְׁמֹעַ תְּרוּעַת הַשּׁוֹפָר בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כט א) "יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם". וְשׁוֹפָר שֶׁתּוֹקְעִין בּוֹ בֵּין בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה בֵּין בְּיוֹבֵל הוּא קֶרֶן הַכְּבָשִׂים הַכָּפוּף. וְכָל הַשּׁוֹפָרוֹת פְּסוּלִין חוּץ מִקֶּרֶן הַכֶּבֶשׂ. וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִתְפָּרֵשׁ בַּתּוֹרָה תְּרוּעָה בְּשׁוֹפָר בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה הֲרֵי הוּא אוֹמֵר בְּיוֹבֵל (ויקרא כה ט) "וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר" וְכוּ' (ויקרא כה ט) "תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר". וּמִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ מַה תְּרוּעַת יוֹבֵל בְּשׁוֹפָר אַף תְּרוּעַת רֹאשׁ הַשָּׁנָה בְּשׁוֹפָר:

(במדבר כ״ח:ג׳) כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה, לְמֵיהַב חֵילָא לְכוּלְהוּ דַּרְגִּין. שֵׂעִיר עִזִים דְלָא יִתְחָזֵי סָאִיבוּ בְּמַקְדְּשָׁא בְּיוֹמָא דְּדִינָא וּבְהָאי יוֹמָא אִתְחַבָּר גְּבוּרָה עִלָּאָה בְּדִינָא תַּתָּאָה דְּרֹאשׁ חוֹדֶשׁ לְמֵידָן עַלְמָא. תָּא חֲזֵי גְּבוּרָה דִּינָא קַשְׁיָא, כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל דִּינָא רַפְיָא. אַךְ חוֹבַת הַיּוֹם פָּר אֶחָד, בְּגִין דְּיָכִיל עַלְמָא לְמִסְבַּל.

תָּא חֲזֵי, לְבָתַר דְּמִית יִצְחָק, וְעֵשָׂו אִתְפָּרַשׁ לְסִטְרֵיהּ, מַה כְּתִיב וַיִקַּח עֵשָׂו אֶת נָשָׁיו וְגו' מִפְּנֵי יַעֲקֹב אָחִיו. דְּשָׁבַק לֵיהּ לְיַעֲקֹב קֶרֶן וְרֶיוַח שִׁעְבּוּדָא דְמִצְרַיִם, וְאַרְעָא. וְזַבִּין לֵיהּ חוּלָקֵיהּ מִן מְעַרְתָּא דְכָפֶלְתָּא, וְאֲזַל לֵיהּ מִן אַרְעָא וּמִן מְהֵימְנוּתָא וּמֵחוּלָקֵיהּ, דְּאֲזַל לֵיהּ מִכֹּלָּא.

רִבִּי יוֹסֵי בְּרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקוּנְיָא אָמַר לְרִבִּי אֶלְעָזָר, כְּלוּם שָׁמַעְתָּ מֵאָבִיךָ, אַמַּאי לָא אִתְקָיְימוּ בִּרְכָאן דְּבָרְכֵיהּ יִצְחָק לְיַעֲקֹב, וְאִינוּן בִּרְכָאן דִּבְרִיךְ יִצְחָק לְעֵשָׂו אִתְקַיְימוּ כֻּלְּהוּ.

תָּא חֲזֵי, יַעֲקֹב כָּל עוֹבָדוֹי הֲווּ לִשְׁמָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּבְגִין כָּךְ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הֲוָה עִמֵּיהּ תָּדִיר, דְּלָא אַעֲדֵי מִנֵּיהּ שְׁכִינְתָּא. דְּהָא בְּשַׁעְתָּא דְּקָרָא לֵיהּ יִצְחָק לְעֵשָׂו בְּרֵיהּ, יַעֲקֹב לָא הֲוָה תַמָּן, וּשְׁכִינְתָּא אוֹדָעַת לָהּ לְרִבְקָה, וְרִבְקָה אוֹדָעַת לֵיהּ לְיַעֲקֹב.

Observe that Jacob performed all his actions for the sake of God, and therefore God was always with him and did not ever remove His Presence from him. We know this from the fact that although Jacob was not present when Isaac called Esau his son, the Shekinah told Rebekah, who in her turn told Jacob.’

למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין ותוקעין ומריעין כשהן עומדין. פירוש כיון שעתידין לתקוע כשהן עומדין דתקיעות שעל סדר הברכות הן עיקר למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין ואמרי' כדי לערבב את השטן פירוש להכניע את היצר כדכתיב (עמוס ג׳:ו׳) אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו דשטן היינו יצר הרע וכדריש לקיש דאמר (בב"ב דף טז.) הוא שטן הוא מלאך המות הוא יצה"ר אבל בספר הערוך כתב דבירושלמי גרסי' כתיב בלע המות לנצח וכתיב והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול כדשמע שטן קול שופר חדא זימנא בהיל ולא בהיל וכדתניין ליה אמר ודאי ההוא שופרא דתקע בשופר גדול ומטא זימניה להתבלע ומרתע ומתערבב ולית פנאי למעבד קטגוריא. ונ"ל שלכך הקדימו תקיעות שמיושב אע"פ שהיה ראוי להקדים אותם שעל סדר הברכות שהן עיקר לפי שאילו היו מקדימין אותן אפשר שלא היו חוששין אח"כ לתקיעות שמיושב שאינן אלא לערבב את השטן בלבד ולפיכך הקדימו תקיעות שמיושב שבידוע שלא יזלזלו באותן שעל סדר הברכות והקשו בתוספות והא קא עבר משום בל תוסיף וכי תימא כיון דכבר יצאו ידי חובתן כשהן יושבין הוה ליה שלא בזמנו ואסיק רבא לקמן בפרק ראוהו ב"ד [דף כח:] לעבור שלא בזמנו בעי כוונה אכתי לא סגי דהכא נמי מתכוין למצוה הוא וקא עבר משום בל תוסיף ותירצו דלא שייך למימר בל תוסיף בעשות המצוה שתי פעמים וברכת כהנים נמי אפילו מברכין כמה פעמים ביום לצבור אין זה משום בל תוסיף אא"כ מוסיף ברכה משלו כגון אלהי אבותיכם יוסף עליכם וכיוצא בו וכן אם נטל הלולב וחזר ונטל הלולב ביום אחד או אכל מצה וחזר ואכל מצה כמה פעמים ביום אחד אין זה בל תוסיף וכן הניתנים מתנה אחת אם נתן באותה קרן אפילו מאה פעמים ליכא משום בל תוסיף וה"נ אם תקע וחזר ותקע אפילו מאה פעמים באותו יום ואפילו מתכוין למצוה ליכא משום בל תוסיף:

ותוקעים ומריעין כשהן עומדין. תימה הא קעבר משום בל תוסיף וכי תימא כיון דכבר יצא הוה ליה שלא בזמנו דלא עבר הא אמרינן בסוף ראוהו ב"ד (לקמן ראש השנה דף כח: ושם) גבי ברכת כהנים דאין מוסיף ברכה אחת משלו משום דלא עבר עליה זימניה כיון דאילו מתרמי ליה צבורא אחרינא הדר מברך להו ה"נ אי מתרמי ליה צבורא הדר תקע להו וי"ל דאין שייך בל תוסיף בעשיית מצוה אחת ב' פעמים כגון כהן אם מברך וחוזר ומברך אותו צבור עצמו או נוטל לולב וחוזר ונוטל וכן תוקע וחוזר ותוקע וגבי מתנות בכור נמי אם נותן בקרן אחד ב' פעמים אין זה בל תוסיף: כדי לערבב את השטן. פירש בערוך [כדאיתא] בירושל' בלע המות לנצח וכתיב והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול כד שמע קל שיפורא זימנא חדא בהיל ולא בהיל וכד שמע תניין אמר ודאי זהו שיפורא דיתקע בשופר גדול ומטא זימניה למתבלע ומתערבב ולית ליה פנאי למעבד קטגוריא:

הקול המביא לידי עצבון ולידי חרדה הוא קול השופר, ולמדנו זה מן הכתוב (עמוס ג׳:ו׳) אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו, וידוע כי במתן תורה נאמר (שמות כ׳:ט״ו) וירא העם וינועו וכתיב (שם יט) ויחרד כל ההר מאד והיה שם קול שופר שנא' (שם) וקול שופר חזק מאד (שם) וכל העם רואים את הקולות והיה שם להכניס בלבם פחד ויראה ושייראו מאת הש"י כענין שכתוב (שם) ובעבור תהיה יראתו על פניכם. וזהו טעם המצוה שצונו הקב"ה בתקיעת שופר שנהיה תוקעין בתרועה שהיא יללה כדי לילל על עונותינו ושנתעורר מתוך אותו הקול ושנלבש חרדה מאימת הדין, כי התרועה רמז למדת הדין שנאמר (תהילים מ״ז:ו׳) עלה אלהים בתרועה ה' בקול שופר, והנה הפלשתים כאשר שמעו קול התרועה ידעו כי בא הארון ומיד אמרו (שמואל א ד׳:ו׳) בא אלהים אל המחנה, הוא שכתוב (שם) וישמעו פלשתים את קול התרועה ויאמרו מה קול התרועה וגו':

(ג) תפוח מתוק בדבש - והתפוח עיקר ומברך עליו ופוטר הדבש. ואף שאוכל התפוח אחר ברכת המוציא מ"מ צריך לברך עליו. ויש נוהגין לטבל המוציא בדבש:

לא קנוח הב"י הביא בשם זוהר להחמיר לאוכל גבינה אחר עוף והפ"ח מתיר ואין דברי זהר נוחי' אבל מ"מ דברי ב"י אינו נוחי' רק בזוהר מיירי לאוכלו כאחד:

מחמת שסוברים שהם אסורים. ועכשיו נתברר שהוא מותר ומנהגן היה בטעות שנסתפקו בדבר ועכשיו שנתברר שמותר לא הוי כאילו קבלום בנדר ונראה דה"ה אם היו סוברים שהוא איסור גדול ואח"כ נתברר שאין בו איסור כ"כ לא הוי נדר כדלקמן סימן רל"ב סעיף י':

ולכן תוקעין ומריעין כשיושבין ותוקעין כו' (ר"ה טז ריש ע"ב) לערבב השטן ובתוספות בשם הירושלמי דקמייתא בהיל ולא בהיל ובתרייתא אמר השתא ודאי אתי משיחא. ותמוה וכי אין יודע מצות שופר בראש השנה וגם תקנת חכמים לתקוע מיושב ומעומד. וגם מה טעם נבהל בשניה יותר ולעתיד נאמר יתקע משמע רק פעם אחת. אבל הכוונה בהיל ולא בהיל דאינו יודע אם נקבע בלב דוגמת שופר גדול דלעתיד להיות קיים כך דדבר זה תלוי בעדות בוחן לבות והוא מסופק בקטרוגו.

בכסה ליום חגינו כי ר"ה בין המועדות כי לבנ"י הוא שמחה שלטובתינו נתן השי"ת ימי תשובה ומשפט בכל ר"ה להתנקות בעוה"ז מכל חטא. ואמת שבנ"י בטוחין שיצאו זכאין וגמר השמחה הוא ניכר בסוכות. וזהו בכסה ליום חגינו. כי בר"ה יש קטרוג על זה שבנ"י מובטחין יותר ובזה מובן הגמ' למה אין אומרים הלל בר"ה כו' והבן:

At the time appointed for our festival day' - because Rosh Hashanah is among the festivals, for to the Children of Israel it is joy, that for our benefit the Holy One, blessed be He, gave days of repentance and judgment on every Rosh Hashanah to cleanse ourselves in this world from all sin. And it is true that the Children of Israel are confident that they will emerge innocent, and the culmination of the joy is evident in Sukkot. And this is 'at the time appointed for our festival day.' For on Rosh Hashanah there is accusation about this, that the Children of Israel are more confident. And with this, the Gemara is understood: why we don't say Hallel on Rosh Hashanah, etc., and understand.

וְזֹאת הִיא עֵצָה הַיְּעוּצָה בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ, דְּאָמַר רַב מְתִיבְתָּא בְּגַן עֵדֶן: ״אָעָא דְּלָא סָלִיק בֵּיהּ נְהוֹרָא – מְבַטְּשִׁין לֵיהּ כוּ׳. גּוּפָא דְּלָא סָלִיק בֵּיהּ נְהוֹרָא דְנִשְׁמְתָא – מְבַטְּשִׁין לֵיהּ כוּ׳״. וְלָזֹאת, צָרִיךְ לְבַטְּשָׁהּ וּלְהַשְׁפִּילָהּ לֶעָפָר, דְּהַיְינוּ, לִקְבּוֹעַ עִתִּים לְהַשְׁפִּיל עַצְמוֹ, לִהְיוֹת ״נִבְזֶה בְעֵינָיו נִמְאָס״, כַּכָּתוּב, וְ״לֵב נִשְׁבָּר״ – ״רוּחַ נִשְׁבָּרָה״, הִיא הַסִּטְרָא אָחֳרָא, שֶׁהִיא הִיא הָאָדָם עַצְמוֹ בַּבֵּינוֹנִים, שֶׁנֶּפֶשׁ הַחִיּוּנִית הַמְחַיָּה הַגּוּף, הִיא בְּתָקְפָּהּ כְּתוֹלַדְתָּהּ בְּלִבּוֹ, נִמְצָא – הִיא הִיא הָאָדָם עַצְמוֹ. וְגַם, יַרְעִים עָלֶיהָ בְּקוֹל רַעַשׁ וְרוֹגֶז לְהַשְׁפִּילָהּ, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״לְעוֹלָם יַרְגִּיז אָדָם יֵצֶר טוֹב עַל יֵצֶר הָרָע, שֶׁנֶּאֱמַר: רִגְזוּ וְגוֹ׳״, דְּהַיְינוּ, לִרְגּוֹז עַל נֶפֶשׁ הַבַּהֲמִית, שֶׁהִיא יִצְרוֹ הָרָע, בְּקוֹל רַעַשׁ וְרוֹגֶז בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ, לוֹמַר לוֹ: ״אַתָּה רָע וְרָשָׁע וּמְשׁוּקָּץ וּמְתוֹעָב וּמְנֻוָּול וְכוּ׳ – כְּכָל הַשֵּׁמוֹת שֶׁקָּרְאוּ לוֹ חֲכָמֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה – בֶּאֱמֶת; עַד מָתַי תַּסְתִּיר לִפְנֵי אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, הַמְמַלֵּא כָּל עָלְמִין, הָיָה הֹוֶה וְיִהְיֶה בְּשָׁוֶה, גַּם בְּמָקוֹם זֶה שֶׁאֲנִי עָלָיו, כְּמוֹ שֶׁהָיָה אוֹר אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא לְבַדּוֹ קוֹדֶם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם, בְּלִי שׁוּם שִׁינּוּי, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״אֲנִי ה׳ לֹא שָׁנִיתִי״, כִּי הוּא לְמַעְלָה מֵהַזְּמַן וְכוּ׳, וְאַתָּה מְנֻוָּול וְכוּ׳, מַכְחִישׁ הָאֱמֶת הַנִּרְאֶה לָעֵינַיִם, דְּכוּלָּא קַמֵּיהּ כְּלָא מַמָּשׁ בֶּאֱמֶת, בִּבְחִינַת רְאִיָּיה חוּשִׁיִּית״.

In this case, the advice given in the holy Zohar is, as the president of the Heavenly Academy said in Gan Eden: “A wooden beam that will not catch fire should be splintered…a body into which the light of the soul does not penetrate should be crushed….” Therefore one must crush it and cast it down to the ground, that is to say, by setting aside appointed times for humbling oneself and considering oneself despicable and contemptible, as is written, “A broken heart, a broken spirit”—this is the sitra achara, which is the very man himself in benonim (intermediates), in whose heart the vital soul which animates the body is in its native strength; hence it is the very man himself. He must also thunder against it with a strong and raging voice in order to humble it, as the Rabbis state, “A person should always rouse the good impulse against the evil impulse, as it is written, ‘Rage, and do not sin.’” That is to say, one must rage against the animal soul, which is his evil impulse, with stormy indignation in his mind, saying to it: “You are truly evil and wicked, abominable, loathsome, and disgraceful,” and likewise with all the epithets by which our Sages, of blessed memory, have called it, “How long will you conceal the light of the En Sof, blessed is He, which pervades all the worlds; which was, is, and will be the same, including also this place where I stand, just as the light of the En Sof, blessed is He, was alone before the world was created, without any change, as is written, ‘For I, the L–rd, have not changed,’ for He transcends time, and so forth? But you, who are repulsive, and so forth, deny the truth, which is plain to see, by physical sight, that everything in His presence is truly like nothing at all.”

עשי"ת נגד עשרה מאמרות ועשרת הדברות. וכ"כ במ"א בשם מו"ז ז"ל שג' ענינים אלו עשרה מאמרות ועשר מכות ונסים במצרים ועשרת הדברות הכל אחד. ונראה שזה מלכיות זכרונות שופרות. וזהו עצמו תקיעה ש"ת תקיעה. ופי' הדברים שבריאת העולם הי' לקבל מלכות שמים שהכל לכבודו ברא. ויש להשי"ת כיבוד מכלל הקריאה מכולם. אבל בנ"י נבררו להיות במצרים בהסתרות. וע"י צעקה חזרו להתדבק בהשי"ת. וקבלת מלכות שמים שאחר הגלות הוא באופן הראוי. כמו שהי' בקבלת התורה פנים בפנים כמ"ש אתה נגלת כו' והוא התגלות חיות הפנימיות בבירור גמור לבד האמונה כנ"ל. וזה מלכיות כלל הבריאה כנ"ל. וזה תקיעה להתדבק בשורש עליון. ואח"כ זכרונות שצריכין להיות נזכר בעת צרה ע"י הצעקה ולחזור להתדבק ביותר שאת וזהו שופרות ותקיעה אחרונה כנ"ל. [ועיין בספר מאמר האחדות להחסיד ר"י יעב"ץ ז"ל שכ' מעין אלו הג' בחי' שכתבנו ע"ש]. והוא נגד ג' אבות שאברהם אע"ה הי' בחי' ראשונה שהקנה להקב"ה שמים וארץ כמ"ש שקראך אדון תחלה. ויצחק אע"ה העקיד עצמו להקב"ה והוא ביטול עצמותו. וזה העצה בכל גלות והסתר לצעוק להשי"ת לחזור אליו אף שאינו יודע האיך. וכ"כ במד' שאברהם אע"ה ביקש מהקב"ה כמו ששתק בעקידה ולא השיב מאומה כן ישתוק לנו השי"ת ע"ש. והוא התרועה אף שנסתבכין בעונות ובלבול הדעת. עכ"ז צריכין לצעוק להשי"ת בבחי' ביטול כנ"ל. ויעקב אבינו הוא שלימות הראוי התגלות האמת כנ"ל:

The Ten Days of Repentance correspond to the Ten Utterances and the Ten Commandments. And so it is written elsewhere in the name of my grandfather of blessed memory, that these three things - the Ten Utterances, the Ten Plagues and miracles in Egypt, and the Ten Commandments - are all one. And it appears that this corresponds to Kingship, Remembrances, and Shofar verses. And this itself is the sequence of Tekiah, Shevarim-Teruah, Tekiah. And the explanation of these things is that the creation of the world was to receive the kingdom of heaven, that everything was created for His honor. And the Holy One, blessed be He, has honor from the general proclamation of everyone. But the Children of Israel were chosen to be in Egypt in concealment. And through crying out, they returned to cleave to the Holy One, blessed be He. And the acceptance of the kingdom of heaven after exile is in the proper manner, as it was at the giving of the Torah, face to face, as it is written, 'You revealed Yourself, etc.' And this is the revelation of inner vitality in complete clarity, beyond faith, as mentioned above. And this is Kingship, the general aspect of creation, as mentioned above. And this is Tekiah, to cleave to the upper root. And afterward, Remembrances, that we need to be remembered in time of trouble through crying out and returning to cleave with greater strength, and this is Shofar verses and the final Tekiah, as mentioned above. [And see in the book Maamar HaAchdut by the pious Rabbi Y. Yaavetz of blessed memory, who wrote similarly about these three categories that we have mentioned there]. And this corresponds to the three Patriarchs, that Abraham our father, peace be upon him, was the first category, who established the Holy One, blessed be He, as the owner of heaven and earth, as it is written, 'who called You Lord first.' And Isaac our father, peace be upon him, sacrificed himself to the Holy One, blessed be He, and this is the nullification of his own essence. And this is the advice in every exile and concealment: to cry out to the Holy One, blessed be He, to return to Him even if one does not know how. And so it is written in the Midrash that Abraham our father, peace be upon him, asked of the Holy One, blessed be He, that just as He was silent during the binding and did not respond at all, so may the Holy One, blessed be He, be silent for us, see there. And this is the Teruah, even though we become entangled in sins and confusion of mind. Nevertheless, we need to cry out to the Holy One, blessed be He, in an aspect of nullification, as mentioned above. And Jacob our father is the proper perfection, the revelation of truth, as mentioned above.

כָּל דָּבָר שֶׁבַּעֲלֵי הַקַּבָּלָה וְהַזֹּהַר חוֹלְקִים עִם הַגְּמָרָא אוֹ הַפּוֹסְקִים הַנִּמְשָׁכִים אַחַר הַגְּמָרָא — הַלֵּךְ אַחַר הַגְּמָרָא אוֹ הַפּוֹסְקִים הַנִּמְשָׁכִים אַחֲרֶיהָ. וּמִכָּל מָקוֹם, אִם בַּעֲלֵי הַקַּבָּלָה מַחֲמִירִים — יֵשׁ לְהַחֲמִיר גַּם כֵּן, אֲבָל אֵין אָנוּ יְכוֹלִים לָכֹף אֶת הַצִּבּוּר לְהַחֲמִיר. וְכֵן כָּל דָּבָר שֶׁלֹּא הֻזְכַּר כְּלָל בַּגְּמָרָא וּפוֹסְקִים אַף־עַל־פִּי שֶׁנִּזְכַּר בַּקַּבָּלָה — אֵין אָנוּ יְכוֹלִים לָכֹף אֶת הַצִּבּוּר לִנְהֹג כֵּן:

איתא בתחלה עלה במחשבה לבראות במדת הדין וראה שאינו מתקיים ושיתף עמה מדת הרחמים. וכל זה מתקיים בכל ראש השנה מתחלה דין ואח"כ ע"י התקיעות הופך מכסא דין לכסא רחמים. ובמ"א כתבנו כי לא הי' ח"ו שינוי רצון רק שכך צריך להיות גם למטה שרצון ומחשבות הצדיקים לתקן הכל עפ"י דין ממש. רק שבלתי אפשר בלי רחמים ועזר עליון כמ"ש לולי הקב"ה עוזרו כו' לכך צריכין לעורר רחמים ואז הקב"ה מחשבה טובה מצרפה למעשה. וזה עצמו ענין שיתוף מדה"ר להיות דן המחשבה לצרפה למעשה לכן צריכין לראות להיות עכ"פ הרצון כראוי. והרצון והשתוקקות בנ"י אליו ית' מעורר רחמים בשמים כמ"ש מי שיש לו בן יגע בתורה מתמלא עליו רחמים וזהו היגיעה שמשתוקקין לתקן הכל כראוי הגם שאין יכולין לגמור בפועל זה מעורר רחמים כנ"ל:

ביומא דר"ה נפיק וכו': ביום ראש השנה יוצא יצחק בלבדו, דהיינו שהקו שמאל שולט, בלי ימין, ובלי יחוד דקו האמצעי, שהם אברהם ויעקב, והוא קורא לעשו, שהוא הס"א, להטעים לו תבשילים של כל העולם כפי דרכיהם. דהיינו לתבוע דין על מעשי כל בני העולם. כי באותו שעה, ותכהנה עיניו מראות, כי יוצא ממנו מי שמחשיך פני הבריות, דהיינו המקטרג נמשך משמאל כשהוא בלי ימין, והוא נפרד, מקוי ימין ואמצעי, ושוכב על מטת הדין, וקורא לעשו, שהוא הס"א והמקטרג, ואמר, וצודה לי ציד ועשה לי מטעמים, ממעשי בני אדם הרעים כנ"ל, והביאה לי.

תא חזי כגוונא וכו': בוא וראה כעין זה ביום ראש השנה ויום הכפורים שהדין נמצא אז בעולם, והשטן עומד אז לקטרג, שישראל צריכים אז להתעורר בשופר ולעורר קול, הכלול ממים אש ורוח, שהם חג"ת, שנעשו בו אחד, ולהשמיע אותו הקול מתוך השופר.

ביומא דראש השנה וכו': ביום ראש השנה, כשהדין נתעורר בעולם, צריכים ישראל למטה לעורר רחמים מתוך השופר, כעין סוד העליון. וכבר העמדנו (וירא אות שפ"א) וצריכים לחבר הדין כנגד זכות, שהוא חסד, כי כשנמצא הדין בזכות הכל הוא ביחוד אחד, ולמעלה ומטה הוא בשלמות. ואז ועולתה קפצה פיה. שאין לה רשות להשטין ולקטרג בעולם, ואז הכל ביחוד אחד כראוי. ודין בלא זכות אינו דין.

תא חזי כתיב וכו': בוא וראה, כתוב, תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו, בכסה, פירושו שנתכסה הלבנה. דהיינו המלכות כי אז מחמת הארת השמאל, שולט אותו נחש הרע, ויכול להזיק העולם. וכאשר מתעוררים הרחמים על ידי תקיעת שופר, עולה הלבנה ונעברה משם, דהיינו מהארת השמאל מטעם שנתמעטו הג"ר ע"י קול שופר כנ"ל. והשטן נבוך ואינו יכול לשלוט, והוא נעבר מן הלבנה, ואינו קרב עוד שם. כי אחר התמעטות הג"ר דשמאל אין לו עוד מה לינק ממנה או לקטרג כנ"ל. ועל כן ביום ראש השנה, צריכים להומם את השטן, בדומה למצב הנעור משנתו ואינו יודע מאומה.

ראש השנה דרועא וכו': ראש השנה הוא זרוע שמאל, שהוא יצחק, ששם דנין דיני נפשות, מי יחיה ומי ימות. ועקדת יצחק היתה שם, שעקד אותו אברהם. הקשר של תפלין של יד הוא דומה לעקדת יצחק, שזה וזה הם לקשר הגבורות בחסדים. אשרי הוא הבן הנעקד באביו, ונקשר בו לעשות מעשהו בתורה ובמצות. ואשרי העבד הנקשר תחת רבו לעשות רצונו, שהוא במקום בן מלך.