Divine Craftsmanship and Bodily Formation

כִּֽי־אַ֭תָּה קָנִ֣יתָ כִלְיֹתָ֑י תְּ֝סֻכֵּ֗נִי בְּבֶ֣טֶן אִמִּֽי׃ אוֹדְךָ֗ עַ֤ל כִּ֥י נוֹרָא֗וֹת נִ֫פְלֵ֥יתִי נִפְלָאִ֥ים מַעֲשֶׂ֑יךָ וְ֝נַפְשִׁ֗י יֹדַ֥עַת מְאֹֽד׃ לֹֽא־נִכְחַ֥ד עׇצְמִ֗י מִ֫מֶּ֥ךָּ אֲשֶׁר־עֻשֵּׂ֥יתִי בַסֵּ֑תֶר רֻ֝קַּ֗מְתִּי בְּֽתַחְתִּיּ֥וֹת אָֽרֶץ׃

יָדֶ֣יךָ עִ֭צְּבוּנִי וַֽיַּעֲשׂ֑וּנִי יַ֥חַד סָ֝בִ֗יב וַֽתְּבַלְּעֵֽנִי׃ זְכׇר־נָ֭א כִּי־כַחֹ֣מֶר עֲשִׂיתָ֑נִי וְֽאֶל־עָפָ֥ר תְּשִׁיבֵֽנִי׃ ע֣וֹר וּ֭בָשָׂר תַּלְבִּישֵׁ֑נִי וּֽבַעֲצָמ֥וֹת וְ֝גִידִ֗ים תְּשֹׂכְכֵֽנִי׃

“Your hands shaped and fashioned me, Then destroyed every part of me. Consider that You fashioned me like clay; Will You then turn me back into dust? You clothed me with skin and flesh And wove me of bones and sinews;

וְעַתָּ֥ה יְהֹוָ֖ה אָבִ֣ינוּ אָ֑תָּה אֲנַ֤חְנוּ הַחֹ֙מֶר֙ וְאַתָּ֣ה יֹצְרֵ֔נוּ וּמַעֲשֵׂ֥ה יָדְךָ֖ כֻּלָּֽנוּ׃

But now, O ETERNAL One, You are our Father; We are the clay, and You are the Potter, We are all the work of Your hands.

הַנִּכְנָס לְבֵית הַכִּסֵּא, אוֹמֵר: ״הִתְכַּבְּדוּ מְכוּבָּדִים קְדוֹשִׁים מְשָׁרְתֵי עֶלְיוֹן, תְּנוּ כָּבוֹד לֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, הַרְפּוּ מִמֶּנִּי עַד שֶׁאֶכָּנֵס וְאֶעֱשֶׂה רְצוֹנִי וְאָבֹא אֲלֵיכֶם״. אָמַר אַבָּיֵי: לָא לֵימָא אִינָשׁ הָכִי, דִּלְמָא שָׁבְקִי לֵיהּ וְאָזְלִי. אֶלָּא לֵימָא: ״שִׁמְרוּנִי שִׁמְרוּנִי, עִזְרוּנִי עִזְרוּנִי, סִמְכוּנִי סִמְכוּנִי, הַמְתִּינוּ לִי הַמְתִּינוּ לִי עַד שֶׁאֶכָּנֵס וְאֵצֵא, שֶׁכֵּן דַּרְכָּן שֶׁל בְּנֵי אָדָם״. כִּי נָפֵיק, אוֹמֵר: ״בָּרוּךְ ... אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחׇכְמָה, וּבָרָא בּוֹ נְקָבִים נְקָבִים, חֲלָלִים חֲלָלִים, גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִּסֵּא כְּבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ אִם יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשָׁר לַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ״. מַאי חָתֵים? אָמַר רַב: ״רוֹפֵא חוֹלִים״. אָמַר שְׁמוּאֵל: קָא שַׁוִּינְהוּ אַבָּא לְכוּלֵּי עָלְמָא קְצִירֵי. אֶלָּא: ״רוֹפֵא כׇל בָּשָׂר״. רַב שֵׁשֶׁת אָמַר: ״מַפְלִיא לַעֲשׂוֹת״. אָמַר רַב פָּפָּא: הִלְכָּךְ נֵמְרִינְהוּ לְתַרְוַיְיהוּ — ״רוֹפֵא כׇל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת״.

One who enters a bathroom says to the angels who accompany him at all times: Be honored, honorable holy ones, servants of the One on High, give honor to the God of Israel, leave me until I enter and do my will and come back to you. Abaye said: A person should not say this, lest they abandon him and go. Rather he should say: Guard me, guard me, help me, help me, support me, support me, wait for me, wait for me until I enter and come out, as this is the way of man. Upon exiting, one says: Blessed…Who formed man in wisdom, and created in him many orifices and cavities. It is revealed and known before the throne of Your glory that were one of them to be ruptured or blocked, it would be impossible to survive and stand before You. The Gemara asks: With what should one conclude this blessing? Rav said: One should conclude: Blessed…Healer of the sick. Shmuel said: Abba, Rav, has rendered everyone sick. Rather, one should say: Healer of all flesh. Rav Sheshet said: One should conclude: Who performs wondrous deeds. Rav Pappa said: Therefore, let us say them both: Healer of all flesh, Who performs wondrous deeds.

וּלְכָךְ אָנוּ אוֹמְרִים בְּכָל יוֹם, בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה, וּבָרָא בּוֹ נְקָבִים נְקָבִים, חֲלוּלִים חֲלוּלִים. חֲלוּלִים חֲלוּלִים בַּגִּימַטְרִיָּא מָאתַיִם וְאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנֶה. הֱוֵי, כְּמִנְיַן אֵיבָרִים שֶׁבָּאָדָם.

רֵיאָה שׁוֹאֶבֶת כׇּל מִינֵי מַשְׁקִין, כָּבֵד כּוֹעֵס, מָרָה זוֹרֶקֶת בּוֹ טִפָּה וּמְנִיחָתוֹ, טְחוֹל שׂוֹחֵק, קֻרְקְבָן טוֹחֵן, קֵיבָה יְשֵׁנָה, אַף נֵעוֹר. נֵעוֹר הַיָּשֵׁן יָשֵׁן הַנֵּעוֹר — נִמּוֹק וְהוֹלֵךְ לוֹ. תָּנָא: אִם שְׁנֵיהֶם יְשֵׁנִים אוֹ שְׁנֵיהֶם נֵעוֹרִים — מִיָּד מֵת.

and the lungs draw all kinds of liquids, the liver becomes angry, the gall bladder injects a drop of gall into the liver and allays anger, the spleen laughs, the maw grinds the food, and the stomach brings sleep, and the nose awakens. If they reversed roles such that the organ which brings on sleep were to awaken, or the organ which awakens were to bring on sleep, the individual would gradually deteriorate. It was taught: If both bring on sleep or both awaken, the person immediately dies.

דָּרֵשׁ רַבִּי שִׂמְלַאי: לְמָה הַוָּלָד דּוֹמֶה בִּמְעֵי אִמּוֹ — לְפִנְקָס שֶׁמְּקוּפָּל, וּמוּנָּח יָדָיו עַל שְׁתֵּי צְדָעָיו, שְׁתֵּי אֲצִילָיו עַל שְׁתֵּי אַרְכוּבּוֹתָיו, וּשְׁנֵי עֲקֵבָיו עַל שְׁתֵּי עַגְבוֹתָיו, וְרֹאשׁוֹ מוּנָּח לוֹ בֵּין בִּרְכָּיו, וּפִיו סָתוּם, וְטַבּוּרוֹ פָּתוּחַ. וְאוֹכֵל מִמַּה שֶּׁאִמּוֹ אוֹכֶלֶת, וְשׁוֹתָה מִמַּה שֶּׁאִמּוֹ שׁוֹתָה, וְאֵינוֹ מוֹצִיא רְעִי שֶׁמָּא יַהֲרוֹג אֶת אִמּוֹ. וְכֵיוָן שֶׁיָּצָא לַאֲוִיר הָעוֹלָם — נִפְתָּח הַסָּתוּם, וְנִסְתָּם הַפָּתוּחַ, שֶׁאִלְמָלֵא כֵּן אֵינוֹ יָכוֹל לִחְיוֹת אֲפִילּוּ שָׁעָה אַחַת. וְנֵר דָּלוּק לוֹ עַל רֹאשׁוֹ, וְצוֹפֶה וּמַבִּיט מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בְּהִלּוֹ נֵרוֹ עֲלֵי רֹאשִׁי לְאוֹרוֹ אֵלֶךְ חֹשֶׁךְ״, וְאַל תִּתְמַהּ, שֶׁהֲרֵי אָדָם יָשֵׁן כָּאן וְרוֹאֶה חֲלוֹם בְּאַסְפַּמְיָא. וְאֵין לְךָ יָמִים שֶׁאָדָם שָׁרוּי בְּטוֹבָה יוֹתֵר מֵאוֹתָן הַיָּמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מִי יִתְּנֵנִי כְיַרְחֵי קֶדֶם כִּימֵי אֱלוֹהַּ יִשְׁמְרֵנִי״, וְאֵיזֶהוּ יָמִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם יְרָחִים וְאֵין בָּהֶם שָׁנִים? הֱוֵי אוֹמֵר: אֵלּוּ יַרְחֵי לֵידָה.

§ Rabbi Samlai taught: To what is a fetus in its mother’s womb comparable? To a folded notebook [lefinkas]. And it rests with its hands on its two sides of its head, at the temples, its two arms [atzilav] on its two knees, and its two heels on its two buttocks, and its head rests between its knees, and its mouth is closed, and its umbilicus is open. And it eats from what its mother eats, and it drinks from what its mother drinks, and it does not emit excrement lest it kill its mother. But once it emerges into the airspace of the world, the closed limb, i.e., its mouth, opens, and the open limb, its umbilicus, closes, as otherwise it cannot live for even one hour. And a candle is lit for it above its head, and it gazes from one end of the world to the other, as it is stated: “When His lamp shined above my head, and by His light I walked through darkness” (Job 29:3). And do not wonder how one can see from one end of the world to the other, as a person can sleep here, in this location, and see a dream that takes place in a place as distant as Spain [beAspamya]. And there are no days when a person is in a more blissful state than those days when he is a fetus in his mother’s womb, as it is stated in the previous verse: “If only I were as in the months of old, as in the days when God watched over me” (Job 29:2). And the proof that this verse is referring to gestation is as follows: Which are the days that have months but do not have years? You must say that these are the months of gestation.

דבר אחר אחור וקדם צרתני. יצירה בעולם הזה יצירה בעולם הבא. אינו צריך לצור אותם עוד לתחיית המתים שכבר צר אותם שתי יצירות. כך הקב"ה חשב וצר את האדם וחוה מושלך לפניו כגולם. שנאמר גלמי ראו עיניך וגו'. מהו ועל ספרך. מיום שברא הקב"ה לאדם הראשון כתב לו בספרו מה שהוא עתיד להעמיד ממנו עד שיחיו המתים. וכה קורא לפניו דור דור ודורשיו דור דור ופרנסיו דור דור וחכמיו דור דור ונביאיו דור דור וסופריו ותלמידיו עד שיחיו המתים. וכן הוא אומר (בראשית ה א) זה ספר תולדות אדם. וכן אמר ישעיה (ישעיה מט א) ה' מבטן קראני ממעי אמי הזכיר שמי. וכן הוא אומר (שם מא ד) מי פעל ועשה קורא הדורות מראש. רצה לומר מאדם הראשון:

בְּשָׁעָה שֶׁיִּתְבּוֹנֵן הָאָדָם בְּמַעֲשָׂיו וּבְרוּאָיו הַנִּפְלָאִים הַגְּדוֹלִים וְיִרְאֶה מֵהֶן חָכְמָתוֹ שֶׁאֵין לָהּ עֵרֶךְ וְלֹא קֵץ מִיָּד הוּא אוֹהֵב וּמְשַׁבֵּחַ וּמְפָאֵר וּמִתְאַוֶּה תַּאֲוָה גְּדוֹלָה לֵידַע הַשֵּׁם הַגָּדוֹל. וּכְשֶׁמְּחַשֵּׁב בַּדְּבָרִים הָאֵלּוּ עַצְמָן מִיָּד הוּא נִרְתָּע לַאֲחוֹרָיו וִיפַחֵד וְיוֹדֵעַ שֶׁהוּא בְּרִיָּה קְטַנָּה שְׁפָלָה אֲפֵלָה עוֹמֶדֶת בְּדַעַת קַלָּה מְעוּטָה לִפְנֵי תְּמִים דֵּעוֹת. וּלְפִי הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ אֲנִי מְבָאֵר כְּלָלִים גְּדוֹלִים מִמַּעֲשֵׂה רִבּוֹן הָעוֹלָמִים כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ פֶּתַח לַמֵּבִין לֶאֱהֹב אֶת הַשֵּׁם. כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים בְּעִנְיַן אַהֲבָה שֶׁמִּתּוֹךְ כָּךְ אַתָּה מַכִּיר אֶת מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם:

וְאַחַר כֵּן יָשִׁיב אֶל לִבּוֹ וְיִסְתַּכֵּל בְּתוֹעֶלֶת אֶבְרֵי גּוּפוֹ וְאָפְנֵי תַּקָּנָתוֹ בְּכָל אֶחָד מֵהֶם הַיָּדַיִם לָקַחַת וְלָתֵת וְהָרַגְלַיִם לָלֶכֶת וְהָעֵינַיִם לִרְאוֹת וְהָאָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ וְהָאַף לְהָרִיחַ וְהַלָּשׁוֹן לְדַבֵּר וְהַפֶּה לֶאֱכֹל וְהַשִּׁנַּיִם לִלְעֹס וְהָאִצְטוֹמְכָא לְבַשֵּׁל וְהַכָּבֵד לְזַקֵּק הַמָּזוֹן וְהַסִּמְפּוֹנוֹת לְהוֹצִיא הַמּוֹתָרוֹת וְהַכִּיסִים (ס״א וְהַמֵּעַיִם) לְסָבְלָם וְהַלֵּב מִשְׁכַּן הַחֹם הַטִּבְעִי וּמַבּוּעַ הַחַיִּים וְהַמֹּחַ מִשְׁכַּן הַכֹּחוֹת הָרוּחָנִיִּים וּמַבּוּעַ הַהֶרְגֵּשׁ וְשֹׁרֶשׁ הָעֲצַבִּים. וּכְמוֹ כֵן תֵּרָאֶינָה פְּעֻלּוֹת הַטֶּבַע בְּתוֹךְ הַגּוּף לַמִּתְבּוֹנֵן בָּהֶם בְּהַגִּיעַ הַמָּזוֹן אֵלָיו בְּחַלְּקוֹ אוֹתוֹ עַל כָּל חֵלֶק מֵחֶלְקֵי הַגּוּף וְיֵרָאֶה מִסִּימָנֵי הַחָכְמָה מָה שֶׁיְּזָרֵז אוֹתוֹ לְהוֹדוֹת לְבוֹרְאוֹ וּלְשַׁבְּחוֹ עֲלֵיהֶם כמ״ש דָּוִד עָלָיו הַשָּׁלוֹם (שם לה) כָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה ה׳ מִי כָמוֹךָ. וְהוּא שֶׁהַמַּאֲכָל הוֹלֵךְ אֶל הַבֶּטֶן אֶל תְּעָלָה מוּכֶנֶת עַל קַו יָשָׁר אֵין בָּהּ עִקּוּם וְלֹא עִוּוּת וְהוּא הַוֶּשֶׁט אח״כ טוֹחֵן אוֹתוֹ הַבֶּטֶן יוֹתֵר מִן הַטְּחִינָה שֶׁטָּחֲנוּ אוֹתוֹ הַשִּׁנַּיִם בַּתְּחִלָּה ואח״כ יְשַׁלְּחֶנּוּ אֶל הַכָּבֵד בְּגִידִים דַּקִּים נוֹגְעִים בֵּינְתַיִם הוּשְׂמוּ כְּמִסְנֶנֶת לַמָּזוֹן שֶׁלֹּא יַגִּיעַ מִמֶּנּוּ שׁוּם דָּבָר עָב אֶל הַכָּבֵד וְיַהַפְכֵהוּ לְדָם וִיחַלְּקֵהוּ עַל הַגּוּף וְיִשְׁלָחֵהוּ אֶל כָּל חֲלָקָיו בִּתְעָלוֹת מוּכָנוֹת לָזֶה כַּתְּעָלוֹת הַמּוּכָנוֹת לַמַּיִם. הִתְבּוֹנֵן אָחִי בְּחָכְמַת הַבּוֹרֵא בְּהַרְכָּבַת גּוּפְךָ וְשֻׂמוֹ אֵלֶּה הָאֵבָרִים בּוֹ בִּמְקֹמֹתָם לִסְבֹּל הַפְּסֹלֶת הָהֵם שֶׁלֹּא תִּתְפַּשֵּׁטְנָה (ס״א תִּשְׁתַּפֵּכְנָה) בַּגּוּף וְתַחֲלֶינָה אוֹתוֹ.

אֶלָּא יָשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיְּהֵא גּוּפוֹ שָׁלֵם וְחָזָק כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה נַפְשׁוֹ יְשָׁרָה לָדַעַת אֶת ה'. שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁיָּבִין וְיִשְׂתַּכֵּל בַּחָכְמוֹת וְהוּא רָעֵב וְחוֹלֶה אוֹ אֶחָד מֵאֵיבָרָיו כּוֹאֵב. נִמְצָא הַמְהַלֵּךְ בְּדֶרֶךְ זוֹ כָּל יָמָיו עוֹבֵד אֶת ה' תָּמִיד. מִפְּנֵי שֶׁמַּחֲשַׁבְתּוֹ בַּכּל כְּדֵי שֶׁיִּמְצָא צְרָכָיו עַד שֶׁיִּהְיֶה גּוּפוֹ שָׁלֵם לַעֲבֹד אֶת ה'.

המונחים תבנית ותמונה משמעות המונח תבנית 1 חושבים שמשמעות "תמונה" ו"תבנית" בלשון העברית אחת היא, ואין הדבר כן. משום ש"תבנית" הוא מונח הגזור מן "בנה", ומשמעותו מבנה הדבר ותכונתו, כלומר תבניתו, דוגמת הריבועיוּת והעיגוליוּת והמשולשוּת ושאר התבניות. נאמר: "אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְאֵת תַּבְנִית כָּל כֵּלָיו" (שמות כה,ט), ונאמר: "[וּרְאֵה וַעֲשֵׂה] בְּתַבְנִיתָם אֲשֶׁר אַתָּה מָרְאֶה בָּהָר" (שם,מ), "תַּבְנִית כָּל צִפּוֹר [כָּנָף אֲשֶׁר תָּעוּף בַּשָּׁמָיִם]" (דברים ד,יז), "תַּבְנִית יָד" (יחזקאל ח,ג; י,ח), "תַּבְנִית הָאוּלָם" (דברי הימים־א כח,יא). כל אלה – תבנית. ולכן אין העברית מחילה כלל את הביטויים הללו על תיאורים הקשורים באלוה. שלוש משמעויות למונח תמונה 2 ואילו "תמונה" היא מונח מסופק בעל שלוש משמעויות: א) הוא משמש במובן של צורת הדבר המושגת בחושים מחוץ לדעת (=באופן אובייקטיבי), כלומר תבניתו ומתארו, והם דבריו: "וַעֲשִׂיתֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כֹּל" (דברים ד,כה), "כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה [בְּיוֹם דִּבֶּר ה' אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ]" (שם,טו). ב) הוא משמש במובן של הצורה המדומיינת של הפרט, הנמצאת בדמיון לאחר היעלמו מן החושים, והוא שנאמר: "בִּשְׂעִפִּים מֵחֶזְיֹנוֹת לָיְלָה [בִּנְפֹל תַּרְדֵּמָה עַל אֲנָשִׁים]" (איוב ד,יג), וסוף הדברים: "יַעֲמֹד וְלֹא אַכִּיר מַרְאֵהוּ, תְּמוּנָה לְנֶגֶד עֵינָי" (שם,טז), כלומר דמיון אל מול עיניי בשנתי. ג) והוא משמש במובן של העניין האמיתי המושג בשכל, ולפי המובן השלישי הזה נאמר אצלו יתעלה "תמונה". נאמר: "וּתְמֻנַת ה' יַבִּיט" (במדבר יב,ח), משמעותו וביאורו: ואת אמיתת ה' ישיג.

IT might be thought that the Hebrew words temunah and tabnit have one and the same meaning, but this is not the case. Tabnit, derived from the verb banah (he built), signifies the build and construction of a thing—that is to say, its figure, whether square, round, triangular, or of any other shape. Comp. “the pattern (tabnit) of the Tabernacle and the pattern (tabnit) of all its vessels” (Exod. 25:9); “according to the pattern (tabnit) which thou wast shown upon the mount” (Exod. 25:40); “the form of any bird” (Deut. 4:17); “the form (tabnit) of a hand” (Ezek. 8:3); “the pattern (tabnit) of the porch” (1 Chron. 28:11). In all these quotations it is the shape which is referred to. Therefore the Hebrew language never employs the word tabnit in speaking of the qualities of God Almighty. The term temunah, on the other hand, is used in the Bible in three different senses. It signifies, first, the outlines of things which are perceived by our bodily senses, i.e., their shape and form; as, e.g., “And ye make an image the form (temunat) of some likeness” (Deut. 4:16); “for ye saw no likeness” (temunah) (Deut. 4:15). Secondly, the forms of our imagination, i.e., the impressions retained in imagination when the objects have ceased to affect our senses. In this sense it is used in the passage which begins “In thoughts from the visions of the night” (Job 4:13), and which concludes “it remained but I could not recognize its sight, only an image—temunah—was before my eyes,” i.e., an image which presented itself to my sight during sleep. Thirdly, the true form of an object, which is perceived only by the intellect: and it is in this third signification that the term is applied to God. The words “And the similitude of the Lord shall he behold” (Num. 12:8) therefore mean “he shall comprehend the true essence of the Lord.”

ויברך אלהים. פי' ברכה תוספות טובה וביום הזה תתחדש בגופות דמות כח בתולדות ובנשמות כח ההכרה והשכל ופי' אשר ברא אלהים לעשות, השרשים בכל המינים, שנתן בהם כח לעשות דמותם והמפרש לעשות תחת עשה גם עשה תחת ברא, איננו כן לפי דעתי ואמר הגאון שברכת היום וקדושו ישוב על השומרים שיהי' מבורכים קדושים:

ומה שאתה צריך לדעת, כי האדם מצד טבעו ומדרך תולדתו הוא כלול ומוטבע משתי המדות האלה, רצוני לומר הכח היסודי, והעיקר של מצות עשה ושל מצות לא תעשה הוא מים ואש, האחד מימינו והאחד משמאלו, כמו שאמרו רז"ל שני המלאכים המלוים לו לאדם אחד טוב ואחד רע, וכמו שאמר החכם לב חכם לימינו ולב כסיל בשמאלו, והוא האמת, כי ההנהגה הטובה והיצר טוב הוא בימין, וההנהגה רעה והיצר הרע הוא בשמאלו, ומקטרג הוא בשמאלו, ועל זה אמר דוד ע"ה שיויתי ה' לנגדי תמיד כי מימיני בל אמוט, לא אתרשל כהרף עין מן היצר טוב העומד לימיני. ולפי ששתי מדות האלה הם יצר טוב ויצר הרע, שהם כנגד עשה ולא תעשה הם מוטבעות באדם, ונתנה התורה והמצוה במצות עשה ולא תעשה להרגיל האדם ולהדריך אותו במדות טובות ולהיות יצר הרע נמשך אחר יצר הטוב ולהיות בטל כנגדו, ועל זה אמרו חז"ל ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך בשני יצריך, יצר טוב ויצר הרע, ולכוונה הזאת היא המצוות והעבודות ותפלות ותענית, כדי להכניע יצר הרע שיהא טפל ליצרו הטוב, ושיהיה הגוף אשר יסודו עפר וטבעו רע ויורד למטה נמשך אחר כח הנשמה אשר יסודה חיים וטבעה כולה טוב ועולה למעלה...

אמר אברהם המחבר יש חכמים גדולים, חכמי השתי תורות ולא התעסקו בחכמת התולדות על כן לא יכולתי לפרש אלה הברכות, אם לא אזכיר מעט מן החכמות, בעבור שגוף האדם מהעולם השפל, והנשמה העליונה קשורה בו, ויש אמצעיים בין הנשמה והגוף, והנה הם שני כחות, ובלשון הקדש יקראו על הרוב רוח ונפש, כי הנשמה היא החכמה, ומושבה במוח הראש, וממנה יצא כח כל ההרגשות ותנועת החפץ והרוח בלב ובו חיי האדם והיא המבקשת שררה להתגבר על כל העומד כנגדה והיא בעלת הכעס, וכן אמר שלמה אל תבהל ברוחך לכעוס (קהלת ז ט) כל רוחו יוציא כסיל (משלי כט יא) והנפש בכבד, והיא המתאוה לאכול, וככה כתוב כי תאוה נפשך (דבר' יב כ) ותאות המשגל ממנה והנה יש אדם שנברא שתהיינה לו אלו השלש הנזכרות חזקות, או כלן רפות, או זו חזקה וזו רפה, או לא חזקה ולא רפה והנה בני אדם על כ"ז מינים משונים והשם הנכבד נתן התורה לחזק ולהגביר ולהגדיל הנשמה העליונה, ואז לא ימשול הגוף עליה, ואם לא תהיה התורה נשמרת, אז יגבר הגוף על הנשמה, והנה אתן לך משל, ידענו כפי חכמת התולדת כי כי כל אדם שגברה על תולדתו מרה אדומה יהיה בעל אף, כי כן תולדת האש, כי המרה האדומה דומה לה והנה הנשמה רודפת אחרי הגוף כאשר איננה חכמה שתוכל לסבול, גם נחשוב אדם שאין חום בגופו ובא אחר וחרפו וקללו עד שכעס, והנה הוליד בגופו חום שלא היה שם לפני כעסו והשם יתעלה למען חסדיו בחר בישראל והורם תורתו, וכאשר ישמרוה ימצאם חכמתם וידריכם דרך ישרה לכל דבר שלא יזיק להם, והכלל שיהיה גופם סר אל משמעת הנשמה ולא הפך הדבר, שהנשמה סרה אל משמעת הגוף, ובהתאמץ הנשמה יתאמץ כח השומר הגוף שיקבל האדם מן השמים, והיא הנקרא תולדת, והנה הברכה תהיה בכל מאכל ומשתה, כי יש מארה באה לחסר כח התולדת

ודעת רז"ל במדרשם בכתוב הזה שהוא אזהרה לאדם שיהיה נקי בגופו ובידיו, כי כל זה בגדר הפרישות, הוא שאמרו והתקדשתם אלו מים ראשונים, והייתם קדושים אלו מים אחרונים, כי קדוש אני זה שמן ערב, אני ה' אלהיכם זו ברכה. והכוונה בזה שצריך האדם בעת המאכל והמשתה שהוא סבה להשכיח העקר, שיתקדש בשלש קדושות, השתים לטהרת הגוף והשלישית לעורר כח הנפש בריח טוב, אז תהיה ראויה לברך הש"י, וכן הוא אומר (תהילים קל״ד:ב׳) שאו ידיכם קדש וברכו את ה'.

בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם שֶׁעָשָׂה לִי כָּל־צָרְכִּי:

Blessed are You, Adonoy our God, King of the Universe, Who provided me with all my needs.

ברא רובי המפרשים אמרו שהבריאה להוציא יש מאין, וכן "אם בריאה יברא ד'" (במדבר ט"ז ל'), והנה שכחו "ויברא אלהים את התנינים" (בראשית א כא), ושלש בפסוק אחד, "ויברא אלהים את האדם" (בראשית א כז), "ובורא חושך" (ישעי' מ"ה ו') שהוא הפוך האור שהוא יש, וזה דקדוק המלה ברא לשני טעמים זה האחד, והשני "לא ברא אתם לחם" (ש"ב י"ב י"ז), וזה השני אל"ף תחת ה"א, כי כמוהו "ויבוא כל העם להברות את דוד" (ש"ב ג' ל"ה), כי הוא מהבנין הכבד הנוסף, ואם היה באל"ף, היה, כמו "להבריאכם מראשית כל מנחת ישראל (ש"א ב' כ"ט), ומצאנו מהבנין הכבד, "ובראת לך שם" (יהושע י"ז ט"ו), ואיננו כמו ברו לכם איש (ש"א י"ו ח'), רק כמו "וברא אותהן" (יחז' כ"ג מ"ז), וטעמו, לגזור ולשום גבול נגזר, והמשכיל יבין:

כשיצא מבית הכסא יברך אשר יצר את האדם בחכמה שבריאת האדם היא בחכמה נפלאה וי"מ על שם שהגוף דומה לנוד מלא רוח והוא מלא נקבים כדלקמן בסמוך וי"מ בחכמה שהתקין מזונותיו של אדם הראשון ואח"כ בראו וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים פירוש נקבים רבים כגון פה וחוטם ופי טבעת וגם ברא בו אברים רבים חלולים כמו לב וכרס ומעים. שאם יסתם אחד מהם כלומר שבנקבים יש נקב א' שהוא הפה כשהוא במעי אמו הוא סתום וכשיוצא לאויר העולם הוא נפתח ואם כשיוצא לאויר העולם היה נשאר סתום לא היה אפשר להתקיים אפי' שעה אחת והאברים החלולים אם היה נפתח אחד מהם לא היה אפשר להתקיים אפי' שעה אחת. רופא חולי כל בשר ע"ש הנקבים שברא בו והוציא פסולת מאכלו כי אם יתעפש בבטן ימות והוצאתו הוא רפואה. ומפליא לעשות מפני שהאדם דומה לנוד מלא רוח ואם יעשה אדם בנוד נקב כחודה של מחט הרוח יוצא והאדם מלא נקבים ורוחו משתמרת בתוכו הרי זה פלא ועוד יש לפרש על שם שבורר טוב המאכל ודוחה הפסולת:

וְנִרְאֶה שֶׁיְּכַוֵּן הַכָּתוּב לוֹמַר עַל דֶּרֶךְ אָמְרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (בראשית רבה י,ט) כִּי הָעוֹלָם הָיָה רוֹפֵף וְרוֹעֵד עַד שֶׁבָּאָה שַׁבָּת וְנִתְקַיֵּם הָעוֹלָם וְנִתְיַסֵּד. וְהַכַּוָּנָה הוּא כִּי בְּיוֹם שַׁבָּת בָּרָא ה׳ נֶפֶשׁ הָעוֹלָם, וְהוּא סוֹד אָמְרוֹ ״וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ״. הֲגַם שֶׁחֲזַ״ל (ביצה טז:) דָּרְשׁוּ כֵּיוָן שֶׁיָּצָא שַׁבָּת וַיִּנָּפַשׁ, אֵין זֶה אֶלָּא דֶּרֶךְ דְּרָשׁ שֶׁדָּרְשׁוּ מֵאָמְרוֹ ״וַיִּנָּפַשׁ״ וְלֹא אָמַר ״וְנָפַשׁ״, דָּרְשׁוּ כִּי נִתְכַּוֵּן הַכָּתוּב לִרְמֹז כֵּיוָן שֶׁיָּצָא שַׁבָּת ״וַי״ שֶׁאָבְדָה הַנֶּפֶשׁ, אֲבָל מַשְׁמָעוּת פְּשַׁט הַכָּתוּב אֵינוֹ יוֹצֵא מִמֶּנָּה, שֶׁנִּתְכַּוֵּן לוֹמַר כֵּיוָן שֶׁשָּׁבַת, פֵּרוּשׁ בָּא שַׁבָּת וַיִּנָּפַשׁ, פֵּרוּשׁ נִשְׁפַּע שֶׁפַע הַחִיּוּנִי בְּכָל הַנִּבְרָאִים, כִּי קֹדֶם הַשַּׁבָּת לֹא הָיָה נֶפֶשׁ לְכָל הַנִּבְרָאִים. וְכֵן מָצָאנוּ לְרַזַ״ל בְּסֵפֶר הַקָּדוֹשׁ זֹהַר הַתּוֹרָה (זהר, תזריע מד.) שֶׁנָּתְנוּ טַעַם לְמִצְוַת ה׳ לָמוּל בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי וְשֶׁלֹּא לְקָרֵב קָרְבָּן לַה׳ עַד יוֹם הַח׳, כִּי הַטַּעַם הוּא עַד עֲבוֹר עָלָיו יוֹם הַשַּׁבָּת וְיִהְיֶה בַּעַל נֶפֶשׁ. וְהוּא שֶׁאָמַר הַכָּתוּב וַיְכַל אֱלֹהִים וְגוֹ׳, פֵּרוּשׁ שֶׁכִּלָּה ה׳ בְּאֶמְצָעוּת יוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ, וְחָזַר וּפֵרַשׁ מַה הוּא מְלַאכְתּוֹ שֶׁכִּלָּה, לֹא שֶׁהָיָה חָסֵר דָּבָר מֵעֲשׂוֹתוֹ וְעָלָיו הוּא אוֹמֵר ״וַיְכַל״, אֶלָּא הַכַּוָּנָה הִיא ״אֲשֶׁר עָשָׂה״, פֵּרוּשׁ הַמְּלָאכָה שֶׁכְּבָר עָשָׂה עֲדַיִן הָיְתָה חֲסֵרָה דָּבָר הַמַּעֲמִיד, וּבְאֶמְצָעוּת יוֹם הַשְּׁבִיעִי בּוֹ נִגְמַר הָעִנְיָן. וּבָזֶה נִתְיַשֵּׁב מַה שֶׁדִּקְדַּקְנוּ. גַּם בָּזֶה הִרְוַחְנוּ לִמְצֹא בַּתּוֹרָה בְּרִיאַת יוֹם הַשְּׁבִיעִי עַצְמוֹ, כְּדֶרֶךְ שֶׁהוֹדִיעָה אוֹתָנוּ הַתּוֹרָה בְּרִיאַת יוֹם בְּיוֹמוֹ דִּכְתִיב ״וַיְהִי עֶרֶב״ וְגוֹ׳, הֲרֵי זֶה מַגִּיד הֲוָיַת הָעֶרֶב וַהֲוָיַת הַבֹּקֶר, וְכָאן לֹא מָצִינוּ שֶׁהוֹדִיעַ בְּרִיאַת יוֹם זֶה, וּלְדַרְכֵּנוּ הֲרֵי הוּא אָמוּר. וּלְמַה שֶׁפֵּרַשְׁתִּי בְּפָסוּק ״וַיְכֻלּוּ״ שֶׁהוּא לְשׁוֹן תְּשׁוּקָה וְחֵשֶׁק, יָכוֹל לְהִתְפָּרֵשׁ גַּם כֵּן אָמְרוֹ וַיְכַל אֱלֹהִים וְגוֹ׳ עַל דֶּרֶךְ אָמְרוֹ (איוב יד:טו): ״לְמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ תִכְסֹף״, וּכְתִיב (דברים י:טו): ״רַק בַּאֲבֹתֶיךָ חָשַׁק״, כִּי הָאָדוֹן חָשַׁק וְחָפַץ בְּעוֹלָמוֹ, וְזֶה הָיָה בְּאֶמְצָעוּת יוֹם הַשְּׁבִיעִי שֶׁנִּתְקַיֵּם הָעוֹלָם כְּדֶרֶךְ שֶׁפֵּרַשְׁנוּ, חָשַׁק ה׳ וְנִתְרַצָּה בִּבְרִיּוֹתָיו, וְדָבָר זֶה הוּבָא בְּדִבְרֵיהֶם (שיר השירים ב׳) זַ״ל, וְעַיֵּן בְּסָמוּךְ. אָכֵן מָצִינוּ כִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גִּלָּה הַדָּבָר בְּמַה שֶׁאָמַר (שמות כ:יא) בַּעֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת: ״כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה׳ אֶת הַשָּׁמַיִם״ וְגוֹ׳, הֲרֵי גִּלָּה כִּי בִּשְׁעַת הַבְּרִיאָה לֹא בָּרָא ה׳ כֹּחַ בָּעוֹלָם זוּלַת לַעֲמֹד שֵׁשֶׁת יָמִים לְטַעַם הַנּוֹדָע לוֹ גַּם יָדוּעַ לְיוֹדְעֵי אֱמֶת. וְנִתְחַכֵּם ה׳ וּבָרָא יוֹם אֶחָד הוּא יָדוּעַ לַה׳, וּבוֹ בַּיּוֹם חוֹזֵר ה׳ וּמַשְׁפִּיעַ נֶפֶשׁ לָעוֹלָם שִׁעוּר הַמְקַיֵּם עוֹד שֵׁשֶׁת יָמִים, וְכֵן עַל זֶה הַדֶּרֶךְ. וְזוּלַת זֶה הַיּוֹם הָיָה הָעוֹלָם חָרֵב בִּגְמַר שֵׁשֶׁת יָמִים וְחוֹזֵר לְתֹהוּ וָבֹהוּ, וְצָרִיךְ ה׳ לַהֲכִינוֹ פַּעַם ב׳, וּבְאֶמְצָעוּת שַׁבָּת הָעוֹלָם עוֹמֵד. וְהוּא אָמְרוֹ כִּי בוֹ, פֵּרוּשׁ: בְּאֶמְצָעוּת יוֹם זֶה שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ, וּפֵרֵשׁ מַה הוּא הַמְּלָאכָה – הִיא הַבְּרִיאָה עַצְמָהּ, כִּי לֹא מֵהַתִּקּוּן שֶׁהוּא הַמַּעֲשֶׂה לְבַד שָׁבַת, אֶלָּא גַּם מֵהַבְּרִיאָה. וּכְבָר כָּתַבְתִּי לְמַעְלָה שֶׁהַבְּרִיאָה הִיא יֵשׁ מֵאַיִן, וְהוּא מַה שֶׁנִּבְרָא בְּיוֹם רִאשׁוֹן בְּדִבּוּר אֶחָד, וְהַמַּעֲשֶׂה הוּא הַתִּקּוּן אֲשֶׁר תִּקֵּן דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ, וּבְאֶמְצָעוּת יוֹם שַׁבָּת מַשְׁפִּיעַ בִּכְלָלוּת הָעוֹלָמוֹת רוּחַ הַמְקַיֶּמֶת עוֹד שֵׁשֶׁת יָמִים.

האדם ראוי שיתדמה לקונו: הָאָדָם רָאוּי שֶׁיִּתְדַּמֶּה לְקוֹנוֹ וְאָז יִהְיֶה בְּסוֹד הַצּוּרָה הָעֶלְיוֹנָה צֶלֶם וּדְמוּת, שֶׁאִלּוּ יְדֻמֶּה בְּגוּפוֹ וְלֹא בִּפְעֻלּוֹת הֲרֵי הוּא מַכְזִיב הַצּוּרָה וְיֹאמְרוּ עָלָיו צוּרָה נָאָה וּמַעֲשִׂים כְּעוּרִים. שֶׁהֲרֵי עִיקָר הַצֶּלֶם וְהַדְּמוּת הָעֶלְיוֹן הֵן פְּעֻלּוֹתָיו, וּמַה יוֹעִיל לוֹ הֱיוֹתוֹ כְּצוּרָה הָעֶלְיוֹנָה דְּמוּת תַּבְנִית אֵבָרָיו וּבַפְּעֻלּוֹת לֹא יִתְדַמֶּה לְקוֹנוֹ. לְפִיכָךְ רָאוּי שֶׁיִּתְדַּמֶּה אֶל פְּעֻלּוֹת הַכֶּתֶר שֶׁהֵן י"ג מִדּוֹת שֶׁל רַחֲמִים עֶלְיוֹנוֹת. וּרְמוּזוֹת בְּסוֹד הַפְּסוּקִים (מיכה ז, יח) מִי אֵל כָּמוֹךָ. יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ. תִּתֵּן אֱמֶת. אִם כֵּן רָאוּי שֶׁתִּמְצָאֶנָּה בוֹ י"ג מִדּוֹת אֵלּוּ. וְעַכְשָׁו נְפָרֵשׁ אוֹתָן הַפְּעֻלּוֹת י"ג שֶׁרָאוּי שֶׁתִּהְיֶינָה בוֹ:

Chapter 1 - That it is fitting for a person to resemble his Creator: It is fitting for a person to resemble his Creator and then he will be [configured] in the secret of the Highest Form, [both] in image and likeness. As if he is alike in his body but not in his actions, he betrays the Form; and they will say about him, "A lovely form, but ugly deeds." As behold, the essence of the Highest Image and Likeness is His actions. And what will it benefit him to have the structure of his limbs like the Highest Form, but not resemble his Creator in his actions? Therefore it is fitting that he should [make his actions] resemble the actions of the Crown (Keter), which are the thirteen highest traits of mercy. And they are hinted to in the secret of the verses (Michah 7:18-20), "Who is a power like You; He will again have mercy on us; You shall give truth." If so, it is fitting that these thirteen traits [also] be found in man. And now we will explain these thirteen actions that are fitting to be with him.

ברוך אשר יצר את האדם בחכמה, רצוני לומר שיהיה האדם חכם ומשכיל בגוף זך ונשמת שדי, שניהם יחד שוים לטובה יהיו דביקים בה' וחי לעולם כי לתכלית זה נברא. אמנם האדם קלקל ונעשה הגוף חומר עכור חרס מחרסי האדמה, ואין לו תקנה אלא בשבירה וזוהי המיתה, ולא יתוקן עד לעתיד כשיבא משיח אז ישמח ה' במעשיו ויחזור העולם כבתחילת הבריאה: הכוונה, כי כשיהיה קיבוץ גליות האמתי בעת בא משיח צדקינו, אז תתחדש הבריאה באור חדש בכוונת הבריאה, ויתייחד הגוף עם הנפש. וגם הארץ שהוא החומר יהיה מלא דעה ויחדיו יהיו תמים מלמטה ויקבלו שפע מלמעלה וחי לעולם בגוף ונפש, כי בעת הבריאה אדם ביקר בל ילין וקלקל ונגזר עליו המיתה.

והנה הנשמה היא שנאמר בה "בני אתה", אבל הגוף שכבר נתקן נאמר בו "ויאמר לי עבדי אתה". ועל ישראל שכבר נתקנו כמוהו נאמר "ישראל אשר בך אתפאר". כי האמת תפארת הקדושה יגדל בגוף מבנשמה, כי הלא על כן שולחה הנשמה לעולם לתקן את הגוף העומד במדרגה התחתונה כידוע.

כי האלהים עשה הגוף הזה חומר עב וחשוך, בלתי ראוי לאור באור קדושתו ית' מפני מזגו השפל, כי אין לבא אל שער המלך ולבקר בהיכלו אלא שלמי ההכנה, קל וחומר ממלכותא דארעא. וזה החשך אשר מוטבע הוא בחוקו של הגוף הזה, הוא השם בקרבו את כל התאוות הרעות השולטות בו, ועושה אותו עלול לכל המקרים הרעים המוצאים אותו. וזאת שנית - עשה הנשמה הטהורה, החצובה מתחת כסא הכבוד, והורידה ונפחה בתוך הגוף הזה לטהרו ולקדשו. וזה מה שצריך להבין, כי אין סוף הכונה בביאת הנשמה בגוף לשתחיה אותו בחיי ההבל האלה, אבל עיקר ביאה זו הוא לזכך אותו זיכוך ממש, להעלותו משפל מדרגתו החמרית וחשכה אל המדרגה העליונה, להיות כמלאכי השרת.

ואחרי שהרשונו ז"ל לומר ששם אלהים היא מלה מורכבת, גם אנכי לא אחשוך מלחפש שורש להוראה הראשית שבשם אלהים לדעת הגר"א שהוא ענין ההשגחה בתחתונים (אללשויענדער) כי לענין ההשגחה והבטה על הדבר צריכים לעמוד נכח אותו הדבר, וכמאמר המלך החכם (משלי ה׳:כ״א) נכח עיני ה' דרכי איש וכל מעגלותיו מפלס, וכן אמר המלך המשורר האלהי, שויתי ה' לנגדי תמיד, כי זהו מעלת הצדיקים באמת לשער בנפשם תמיד, כי מלא כל הארץ כבודו וכאילו השכינה עומדת תמיד נגד פניהם ורואה את מעשיהם, לכן אמר ג"כ אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך, וע"ש שהשכינה נוכחת תמיד נגד האדם נקראת בשם זה שהיא מלה רומזת על העומד נכח, כבמנחות נ"ג ב', זה, זה הקב"ה דכתיב זה אלי ואנוהו, ובמכדרשב"י (פ' ויחי ד' רכ"ח) רוח קודשא אקרי זאת דאשתכח תדיר עמי' דבר נש, וכן זה ה', זה אלי, וכ"ה במכדרשב"י (פקודי ד' רל"ו). לכן אני אומר ששם אלהים נגזר ממלת אֵלֶה, שהיא ג"כ מלה רומזת אל רבים נוכחים (דיא געגענוואֶרטיגען) ויהיה טעם אלהים העצם הנבדל ית"ש שהוא נכח כל אחד ואחד ועומד נגדו להשגיח עליו, ויהיה תרגום אלהים (דער אללגעגענוואֶרטיגע), ומצאתי בעה"יב הקדמת מכדרשב"י ב', על פסוק שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה שירותא וראשיתא דבנינא אקרי מי, בעי לאתגלי' וסליק אלה, אתחברון אינון אתוון אילין באילין ואשתלים בשמא דאלהים אמנם בא בלשון רבים להורות על אחדות המתרב', כי נכחיותו ית' מתפשטת בהשגחתו על כל אחד מפרטי ברואיו, ואחרי שהתבאר תוכן ענין ההשגחה לפי הוראת השם, יובן ממילא בו ענין ההשפעה ג"כ, כי ההשפעה תכונ' בשם הארת פני', יאר ה' פניו, כמו שמניעת ההשפעה תכונה בשם הסתרת פנים ולזה ישמש שם אלהים גם על הדיין והשופט, אלהים לא תקלל, כי הדיין להצטרכו לרדת אל תוכיות הדבר הנדון להתודע כל פרטי הענין זמנו ומקומו

ותראי עוד, שהגוף הנה יש בו חילוקי אברים וחלקים, כל אחד לתשמישו, שהרי העין רואה ולא שומעת, והאוזן שומעת ולא רואה; מה שאין כן הנשמה, שכל הכחות יש בה, אבל בלא חילוק אברים אלה כאברי הגוף, אלא כולה בכל חלק, וזה ידוע. עתה תראי איך זה נמשך היטב מן ההקדמה אשר שמנו, שהגוף נברא בהסתר הפנים והנשמה בהארת הפנים. ותראי הקדמה גדולה ועיקרית מאד, הלא שמעת כבר כי השלמות הוא אחד, כי אין שייך בשלמות ממש חסר או יתר. אבל כשאין הקב"ה רוצה לפעול בשלמותו, אז הרבה דרכים למקום להשכיר או להעניש, איש לפי מעשיו, וכמו שביארנו לעיל. ובהיות גזירת החכמה העליונה להראות בבריאה עצמה שברא הדרך והסדר איך שברא אותה, כמו שביארנו, על כן בהסתר הפנים - כמו שדרכיו רבים כך רצה לעשות בריאתו זאת בעלת חלקים רבים ואיברים שונים, שיהיו מקבילים ממש לכל חלקי חוקותיו ית'. הוא הענין שזכרתי לך, שעל זה אומר, "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו", כי בכל המדות המעולות אשר נבחנים בכבודו ית', בהיותו פועל לפי ערך נבראיו, כך נמצא חלקים בדמות האדם הזה; דרך משל, עין - תחת עין השגחתו המשגיח אל כל יושבי הארץ לדון את כל מעשיהם, כענין שנאמר (בראשית יח, כא), "ארדה נא ואראה" - ללמדך שאין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות (סנהדרין ו ע"ב). אזנים לאדם - כנגד מה שהקב"ה יושב ומקשיב תפלותיהם של בני האדם וכל תהלותיהם, וכן נאמר (שמות ב, כד), "וישמע אלקים את נאקתם"; וחז"ל אמרו (אבות ב, א), "דע מה למעלה ממך - עין רואה ואוזן שומעת". פה באדם - כי פי ה' דבר בחזון לנביאיו, ומשמיע הוד קולו למלאכיו גבורי כח עושי דברו. וכן כל כיוצא בזה, כל שאר חלקי הגוף כולם מתבארים היטיב, מקבילות תמונותיהם וענינם למדותיו ית', אשר הכין לפעול את נבראיו. ועשוי גופו של אדם ימין ושמאל, בהכפל דבריו לכאן ולכאן, שתי עינים, שתי אזנים, שתי ידיס, שתי רגלים, כמו שגם מדתו ית' כפולה היא - אם לחסד אם לשבטו, להימין לזכות או להשמאיל לחובה. הלא זה הדרך אשר אחז בו הרצון העליון אחרי העלימו את שלמותו המשוה את הכל לטובה. ואמנם, כמו שחלקי הגוף הזה נבחנים ונבדלים כך לפי תשמישם, כך כל מקרי האדם בהסתר הפנים הנה הם מסיבות מתהפכים בתחבולותיו לפעלם, ככל מה שאנו רואים בילדי הזמן, דבר יום ביומו: עתה נבין זה הענין עצמו בגוף ונשמה. כי הגוף הוא בעל חלקים ואיברים פרטיים, בתשמישים פרטיים מוגבלים; אבל הנשמה, הלא לפי עצמה היא ענין אחד, חוץ מכל עניני הגוף לגמרי, וכל דרכיה הם דרכים אחרים, שונים מדרכי הגוף בכל מכל כל, אפילו בעניני ההרגשים עצמם אבל לפי שהיא העושה כל מעשי הגוף בהיותה בתוכו, היא השומעת באזני הגוף, היא הרואה בעיני הגוף, וכן כל כיוצא בזה, על כן נקראה, רואה, שומעת, וכל שאר הכינויים; אבל לא שיש אלה הדרכים לה כלל. כי אף על פי שהנשמה היא לבדה הרואה, ולא הגוף שהוא דומם, ונמצאת שהיא הרואה את הדברים כמו שבני אדם בשלמותו רואים באמת; לא שזה הוא דרך ראייתה כלל, כי לה דרך אחרת משונה לגמרי מכל דרך תשמישי הגוף, והוא דרך שלא יוכל האדם בהיותו בגופו לשערה. אבל לפי שהיא האוחזת בחוק העין ההוא לראות לפי החוק החקוק בו, על כן נאמר שהיא הרואה, וכן כל שאר התשמישים. אך כללא הוא שהנשמה היא מין נברא אחד רחוק בענינו מכל דרכי הגוף לגמרי, אבל הוא נברא בחוקו לעשות כל מה שמושרש באיברי הגוף לפי טבעם. והנה היא תופסת בחוקות האלה, ועושת בגוף כל המעשים האלה, על כן מתיחסים כולם אליה. והרי זה ממש כענין השלמות שלו ית' לגבי המדות הפרטיות אשר רצה בם, כי אין לשלמות שום ענין מן המדות האלה כלל, אבל אלה הם מדות פרטיות אשר רצה בם, מוגבלות ומשוערות בשיעור שרצה בהם. אבל לפי שהוא ית' - השלם בשלמותו - הוא הפועל לפי המדות האלה, על כן נקראהו באלה השמות וכינויים, וניחס אלה הפעולות והתארים אליו, אף על פי שהוא לפי שלמותו פשוט באמת בכל הענינים האלה, ואין לו יחס מצד עצמו עם שום אחד מן הדרכים האלה ואלה הפעולות כלל:

And you will see further, that the body has divisions of organs and parts, each one with its utility, for the eye sees and does not hear, and the ear hears and does not see; which is not the case with the soul, that all of the powers which are within it without any of the division into organs like the organs of the body, rather all of it is in every part, and this is certain. Now you will see how this emerges thoughtfully from the introduction which we heard, that the body is created through hiding of haShem's countenance and the soul through the illumination of His countenance. And you will see a great and fundamental introduction, have you not already heard that perfection is one, for there is no relevance to deficiency or excess in actual perfection. But when the Holy One blessed is He does not want to work through his perfection, then there are many ways for The Place to reward or to punish, each person according to their actions, as was explained earlier. And when the decree of the heavenly wisdom is to demonstrate in the creation itself that He created the path and order in which He created it, as we explained, therefore with regard to hiding of His countenance - like its ways are many so did he want to make this creation with many parts and different organs, that they should be actual parallels to all the parts of his properties may He be blessed. This is the mater that I mentioned to you, that for this was it said, "Let us make man in our form, like our image", for with all the elevated characteristics which can be discerned in His glory may He be blessed, when he acts according to the value of his creations, so shall be found divisions in the image of this man; as an example, the eye- under the eye of his interaction who supervises all of the inhabitants of the earth to judge all their actions, like the matter that is said (Genesis 18:21), "I shall descend and will see" - to teach you that a judge cannot judge other than that which his eyes see (Sanhedrin 6b). The ears of man - correspond to the way that the Holy One blessed is he sits and listens to the prayers of all of mankind and all of their praises, and so is it said (Exodus 2:24), "And the Lord heard their cry..."; and our Sages may their memory be blessed said (Avot 2:1), "Know who is above you - a watchful eye and a listening ear". The mouth of man - because the mouth of haShem speaks in visions to his prophets and the splendor of his voice is heard by his angels who possess fortitude of strength and do his will. And similarly like this, all of the other parts of the body can be explained in detail, parallel in their appearance and their matters to His characteristics may He be blessed, that he prepared to activate his creations. And the making of man is right and left, with duplication of his parts to here and there, two eyes, two ears, two hands, to lets, as His characteristics hay he be blessed are also double - whether for benevolence or for His rod, to the right for merit or to the left for obligation. Is this not the path that the heavenly will grasped after concealing his perfection which equilibrates everything towards the good. And indeed, like the parts of the body are discerned and differentiated according to their purpose, so to all of the occurrences of man in the hiding of haShem's countenance revolve and change in His strategy to activate them, like all that which we see in the passage of time, in everyday events. Now we will understand this matter itself in regard to the body and soul. For the body has parts and specific limbs, with specific functions with limitations; but the soul, in and of itself is it not one matter, external to the matters of the body altogether, and all of its ways are other ways, different from the ways of the body entirely, even in the matter of the senses themselves, but since it actuates all of the actions of the body when it [the soul] is in it[the body], it [the soul] hears with the ears of the body, it sees with the eyes of the body, and with all like this, therefore it is called seer, hearer, and all of the other appellations, but it is not that it has any of these ways at all. For even though it is the soul alone that sees, and not the body which is inanimate, and we find that it sees things the way that people in their completeness see in truth; this is not the way it [the soul] sees at all, for it has an entirely different way from the way of the senses of the body, and this is a way that a person while in the body is unable to appreciate. But since it is affected by the rule of the eye to see according to the rule engraved in it, therefore we say the it is the seer, and so for all of the other senses. However the rule is that the soul is one type of creation distant in its matter from all the ways of the body entirely, but it is created in its rule to do all that is rooted in the limbs of the body according to their nature. And here it grasps these rules, and does all these actions with the body, and therefore they all interact with it. And behold this is precisely like the matter of His perfection may he be blessed, regarding the specific qualities which he wanted in them, for there is not matter of these qualities in perfection but rather these are the specific qualities which he wanted, limited and measured in the measures that he wanted for them. But since He may He be blessed - the perfect in his perfection - he acts according to these qualities, therefore we refer by these names and appellations, and these actions and descriptions are ascribed to him, even though according to his perfection simply in truth in all of these matters, and he has no relationship from the aspect of Himself with any of these ways and these activities at all:

קל"ז) שאלה למה לא תקנו ברכת אשר יצר לעושה צרכיו וכו': תשובה דע כי כל מעשה האלהים עליו אין להוסיף כי הנה טוב מאוד אפי' נחשים ועקרבים הם לתועלת התרופות והסגולות שיש בהם ומה שיש בהם מן הרע הוא כדי לחזק ההפך כי כך הוא צריך צורך הבריאה ד"מ כדי שיתחזק בבשר הנחש סגולת הטריקה צריך לערב בה כ"כ סם המות כדי שיתחזק הטוב בהפכו א"כ כל מאי דעביד רחמנא לטב עביד אלא שבני האדם הפכום לרעה כגון ד"מ אם יטמין אדם כלים תחת כנפיו אין זה מעשה רע אבל אם יקח טליתו של חבירו ע"מ לגנבה ויתנה תחת בגדיו זהו רע וכעז"ה בכל דבר. אם בדרך הטבע אין חוש המישוש חרפה לבע"ח אלא שהנהיגוהו במקומות האסורים וכיון שרוב ביאות שבעולם הם באיסור ובאפקירותא אפשר שלא רצו לתקן ברכה על זה. א"נ משום שהוא מזיק לגוף כמ"ש הרמב"ם ז"ל (בפ"ד מדיעות) ואין מברכין על הקלקלה ואפשר שאם יהיה בשעת רצון ושצריך לדבר ויטהר עצמו וינקה היטב במקום קדוש שיברך ועתב"ט: אמר המני"ח: אחד שאל ממני למה אין אנו מברכין קודם התשמיש שהרי היא מצות עשה דעונתה לא יגרע והשבתי לו כפי מה שראיתי בשו"ת הרשב"א ז"ל סי' י"ח שנתן טעם למה אין מברכין על החליצה והיבום מפני שעיקר הדבר משום פ"ו והיא אינה מצוה נמצא שבזה הטעם סר מהר הספק הזה לפי שהדבר דומה לפריעת חוב המוטל עליו שאין מברכין. ולמאי דנסתפק א"א ז"ל נלע"ד דאם בירך הוי ברכה לבטלה מפני דלפי הפירוש שפי' הב"י (או"ח סי' ו') מיסודות ברכה זו לא שייך כאן כלל דאיך יאמר שאם יסתם תא חזי יעקב שישב פ"ד שנה ולא אירע לו קרי א"כ איך יאמר שאם יסתם או יפתח כיון שאין לו גבול אך הפשרה שכתב שיביא עצמו לידי כך דהיינו להשתין אחר התשמיש ושהיית הבטן כנודע ליודעי חן כי הדברים עתיקין ויש להם על מה שיסמוכו אזי תצדק הברכה בהיותו מכוין גם על פתיחת וסתימת שבילי הזרע שיתן הודאה לשי"ת טוב מאד:

וְהִנֵּה, מוּדַעַת זֹאת מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, שֶׁתַּכְלִית בְּרִיאַת עוֹלָם הַזֶּה הוּא – שֶׁנִּתְאַוָּה הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לִהְיוֹת לוֹ דִּירָה בַּתַּחְתּוֹנִים. וְזֶהוּ עִנְיַן הִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת וִירִידָתָם מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה, עַל יְדֵי רִיבּוּי הַלְּבוּשִׁים הַמַּסְתִּירִים הָאוֹר וְהַחַיּוּת שֶׁמִּמֶּנּוּ יִתְבָּרֵךְ, עַד שֶׁנִּבְרָא עוֹלָם הַזֶּה הַגַּשְׁמִי וְהַחוּמְרִי מַמָּשׁ, וְהוּא הַתַּחְתּוֹן בַּמַּדְרֵגָה, שֶׁאֵין תַּחְתּוֹן לְמַטָּה מִמֶּנּוּ בְּעִנְיַן הֶסְתֵּר אוֹרוֹ יִתְבָּרֵךְ וְחֹשֶׁךְ כָּפוּל וּמְכוּפָּל, עַד שֶׁהוּא מָלֵא קְלִיפּוֹת וְסִטְרָא אָחֳרָא, שֶׁהֵן נֶגֶד ה׳ מַמָּשׁ, לוֹמַר: ״אֲנִי וְאַפְסִי עוֹד״. וְהִנֵּה, תַּכְלִית הִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת וִירִידָתָם מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה – אֵינוֹ בִּשְׁבִיל עוֹלָמוֹת הָעֶלְיוֹנִים, הוֹאִיל וְלָהֶם יְרִידָה מֵאוֹר פָּנָיו יִתְבָּרֵךְ, אֶלָּא הַתַּכְלִית הוּא עוֹלָם הַזֶּה הַתַּחְתּוֹן, שֶׁכָּךְ עָלָה בִּרְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ, לִהְיוֹת נַחַת רוּחַ לְפָנָיו יִתְבָּרֵךְ, כַּד אִתְכַּפְיָא סִטְרָא אָחֳרָא וְאִתְהַפֵּךְ חֲשׁוֹכָא לִנְהוֹרָא – שֶׁיָּאִיר אוֹר ה׳ אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא בִּמְקוֹם הַחֹשֶׁךְ וְהַסִּטְרָא אָחֳרָא שֶׁל כָּל עוֹלָם הַזֶּה כּוּלּוֹ, בְּיֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עֹז וְיִתְרוֹן אוֹר מִן הַחֹשֶׁךְ, מֵהֶאָרָתוֹ בְּעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים, שֶׁמֵּאִיר שָׁם עַל יְדֵי לְבוּשִׁים וְהֶסְתֵּר פָּנִים, הַמַּסְתִּירִים וּמַעֲלִימִים אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא שֶׁלֹּא יִבָּטְלוּ בִּמְצִיאוּת.

It is a well-known Rabbinic statement that the purpose of the creation of this world is that the Holy One, blessed is He, desired to have an abode in the lower worlds. This is the concept of the hishtalshelut (downward gradation) of the worlds and their descent, degree by degree, through a multitude of “garments” which screen the light and life that emanate from Him, until there was created this material and gross world, the lowest in degree, than which there is none lower in the aspect of concealment of His light, blessed be He; [a world of] doubled and redoubled darkness, so much so that it is full of kelipot and the sitra achara which actually oppose G–d, saying: “I am, and there is nothing else besides me.” Clearly, the purpose of the hishtalshelut of the worlds and their descent, degree by degree, is not for the sake of the higher worlds, because for them this is a descent from the light of His Countenance, blessed be He. But the ultimate purpose [of creation] is this lowest world, for such was His will, blessed be He, that He shall have satisfaction when the sitra achara is subdued and the darkness is turned to light, so that the Divine light of the En Sof, blessed is He, shall shine forth in the place of the darkness and sitra achara throughout this world, all the more strongly and intensely, with the excellence of light emerging from darkness, than its effulgence in the higher worlds, where it shines through “garments” and in concealment of the Countenance, which screen and conceal the light of the En Sof, blessed is He, in order that they should not dissolve out of existence.

וְתַכְלִית כָּל הַצִּמְצוּמִים הוּא – כְּדֵי לִבְרוֹא גּוּף הָאָדָם הַחוּמְרִי, וּלְאַכְפָּיָיא לְסִטְרָא אָחֳרָא, וְלִהְיוֹת יִתְרוֹן הָאוֹר מִן הַחוֹשֶׁךְ – בְּהַעֲלוֹת הָאָדָם אֶת נַפְשׁוֹ הָאֱלֹהִית וְהַחִיּוּנִית וּלְבוּשֶׁיהָ וְכָל כֹּחוֹת הַגּוּף כּוּלָּן לַה׳ לְבַדּוֹ, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל בַּאֲרִיכוּת, כִּי זֶה תַּכְלִית הִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת. וְהִנֵּה, ״כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים״ – כְּמוֹ שֶׁהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, כִּבְיָכוֹל, הִנִּיחַ וְסִילֵּק לְצַד אֶחָד, דֶּרֶךְ מָשָׁל, אֶת אוֹרוֹ הַגָּדוֹל הַבִּלְתִּי תַכְלִית, וּגְנָזוֹ וְהִסְתִּירוֹ בְּג׳ מִינֵי צִמְצוּמִים שׁוֹנִים, וְהַכֹּל בִּשְׁבִיל אַהֲבַת הָאָדָם הַתַּחְתּוֹן – לְהַעֲלוֹתוֹ לַה׳, כִּי ״אַהֲבָה דּוֹחֶקֶת הַבָּשָׂר״, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, בְּכִפְלֵי כִפְלַיִים לְאֵין קֵץ, כִּי רָאוּי לְאָדָם גַּם כֵּן לְהַנִּיחַ וְלַעֲזוֹב כָּל אֲשֶׁר לוֹ מִנֶּפֶשׁ וְעַד בָּשָׂר, וּלְהַפְקִיר הַכֹּל – בִּשְׁבִיל לְדָבְקָה בּוֹ יִתְבָּרֵךְ בִּדְבִיקָה חֲשִׁיקָה וַחֲפִיצָה, וְלֹא יִהְיֶה שׁוּם מוֹנֵעַ מִבַּיִת וּמִבַּחוּץ, לֹא גוּף וְלֹא נֶפֶשׁ וְלֹא מָמוֹן, וְלֹא אִשָּׁה וּבָנִים. וְאַחַר־כָּךְ בְּרָכָה שְׁנִיָּה: – ״אַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתָּנוּ ה׳ אֱלֹהֵינוּ״, כְּלוֹמַר, שֶׁהִנִּיחַ כָּל צְבָא מַעְלָה הַקְּדוֹשִׁים, וְהִשְׁרָה שְׁכִינָתוֹ עָלֵינוּ, לִהְיוֹת נִקְרָא ״אֱלֹהֵינוּ״, כְּמוֹ ״אֱלֹהֵי אַבְרָהָם כוּ׳״ כַּנִּזְכָּר לְעֵיל. וְהַיְינוּ, כִּי אַהֲבָה דּוֹחֶקֶת הַבָּשָׂר, וְלָכֵן נִקְרָא ״אַהֲבַת עוֹלָם״ – שֶׁהִיא בְּחִינַת צִמְצוּם אוֹרוֹ הַגָּדוֹל הַבִּלְתִּי תַכְלִית, לְהִתְלַבֵּשׁ בִּבְחִינַת גְּבוּל הַנִּקְרָא ״עוֹלָם״, בַּעֲבוּר אַהֲבַת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, כְּדֵי לְקָרְבָם אֵלָיו, לִיכָּלֵל בְּיִחוּדוֹ וְאַחְדּוּתוֹ יִתְבָּרֵךְ.

The purpose of all the “contractions” is the creation of the material human body and the subjugation of the sitra achara to bring about the pre-eminence of light supplanting darkness—when a person elevates his divine soul and his vivifying soul together with their garments and all the powers of the body to G–d alone, as has been discussed earlier at length, for this is the purpose of the descent of the worlds. To quote [again] “As water mirrors the reflection of a face”: As the Holy One, blessed is He, has, as it were, laid down and set aside, figuratively speaking, His great infinite light and has stored it away and concealed it by means of three different kinds of “contractions”—and all this because of His love for lowly man, in order to raise him up to G–d, for “Love impels the flesh,” how much more, and an infinite number of times more, is it fitting that a man also should relinquish and set aside all he possesses, both spiritually and physically, and renounce everything in order to cleave to Him, blessed be He, with attachment, desire, and longing, without any hindrance, within or without, neither of body nor soul, nor money, nor wife and children. Then follows the second blessing, “With an everlasting love You have loved us, L–rd, our G–d.” That is to say that He set aside all the supernal, holy hosts and caused His Shechinah to dwell upon us, so that He be called “our G–d,” in the same sense that He is called “the G–d of Abraham,” as explained earlier. This is because “love impels the flesh.” Therefore it is called ahavat olam (“worldly love”), for this is the so-called “contraction” of His great and infinite light, taking on the garb of finitude, which is called olam (“world”), for the sake of the love of His people Israel, in order to bring them near to Him, that they might be absorbed into His Unity and Oneness, blessed be He.

דהנה כתיב ואד יעלה כו' והשקה כו' וייצר כו' האדם עפר כו' ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה. שנתן הקב"ה הנשמה לאדם שבכח הנשמה יחי' גם את הגוף. ונמצא גם בגוף חיות מוצנע ומוטמן. אך שלתקן הגוף צריכין עזר להוציא מכח אל הפועל החיות הגנוז בו וזה עיקר עבודת האדם בעוה"ז כי הנשמה קדושה.

ומעתה יובן ג״כ ענין הנ״ל דאשה מזרעת תחלה יולדת זכר כו׳ שהרי השפעתה הוא מבחי׳ חסד דוקא לכן יולדת זכר שהוא מחסד משא״כ איש מזריע תחלה הרי השפעתו מבחי׳ גבורה לכן יולדת נקבה. וא״כ יהי׳ לשון הפסוק ניחא כפשוטו שאשה כי תזריע תלד היא עי״ז ממש זכר ולא כפי׳ הפלסופים מחמת שזרע הזכר בא לבסוף כו׳ שאין זה במשמע לשון הפסוק כלל. וע״פ קבלה הזכר הוא נמשך משם מ״ה והנקבה משם ב״ן (וכמש״ל סד״ה קול דודי בענין האבות והאמהות) והנה מ״ה כלול ג״כ מב״ן וגם שם ב״ן כלול ממ״ה והשפעת הדכר הוא בחי׳ ב״ן דמ״ה ולפי שהשפעה זו הוא בחי׳ שם ב״ן לכן יולדת נקבה. ואמנם אשה שהיא שם ב״ן מזרעת ומשפעת בחי׳ מ״ה הכלול בב״ן ולפי שהוא בחי׳ מ״ה לכן יולדת זכר (ועיין מענין אשה כי תזריע בזח״ג פ׳ תזריע מ״ב ב׳ מ״ג ב׳ מ״ה ב׳): ולכן יש מים בצפון שהמים נמשכים מן החכמה מקור החסדים ונק׳ ים החכמה כח ומקור הלחות במוח ומקור החמימות בלב רשפי אש אני בינה לי גבורה כו׳, משא״כ בדרום יבישות ומ״מ יש בו נהרות והג״ע הוא בקו השוה כי עצמו חסדים כו׳, וגם זה גופא מה שהקרירות בחסד והחמימות בגבורה הוא ע״י חילוף. כללא דמילתא שזהו עיקר התיקון שתיקן המאציל ית׳ בעולמו להיות עירוב חסד בגבורה וגבורה בחסד כדי שיתקיים העולם וזולת זה לא היה קיום לעולם כלל כי אם הצפון שהוא גבורה בעצם לא היה בו חסד כלל לא הי׳ מתקיים ולכן הוטבע בו חסד וכמו אשה מזרעת תחלה יולדת זכר ואיש מזריע תחלה כו׳ כמ״ש במ״א. ולהבין זה בעבודת ה׳. הנה נודע שכנ״י נק׳ בשם אשה והקב״ה נק׳ בשם איש וכמ״ש ביום ההוא תקראי אישי כו׳, והנה כמו שבאיש ואשה עד״מ אשה מזרעת תחלה יולדת זכר, כך הנה בכנ״י עם הקב״ה כשהאשה היא כנ״י מזרעת תחלה היינו בחי׳ אתעדל״ת מלמטה למעלה בחי׳ ואל אישך תשוקתך שהוא ענין הנקרא בלשון הקבלה בשם העלאת מ״נ, ואח״כ נמשך אתעדל״ע והמשכת מ״ד אזי יולדת זכר, דהיינו שמולדת בחי׳ אהבה בנש״י שמבחי׳ דכר דהיינו בחי׳ אהבה רבה שהיא בחי׳ מי לי בשמים ועמך לא חפצתי, פי׳ אפילו מה שעמך בקרוב לך, והיינו מ״ש כי עמך מקור חיים שהם חיי העוה״ב ותענוג אלקי שנמשך לנשמות בג״ע להתענג על ה׳ מחמת השגתם והשכלתם בהשגה והשכלה מופלאת מאד, ועכ״ז אין השגה זו מגעת אלא בבחי׳ עמך שהוא דבר הטפל ובטל אצלך ולא אתה ממש כי לית מחשבה תפיסא בי׳ כלל אלא השגתם הוא בבחי׳ זיו השכינה זיו והארה בעלמא, ואי לזאת ועמך לא חפצתי אלא האהבה רבה היא ליבטל וליכלל באור א״ס ב״ה ממש ולאשתאבא בגופא דמלכא שלמעלה מעלה מבחי׳ זיו והארה, והגם שבבחי׳ זו א״א להיות ע״ד יושבין ונהנין מזיו כ״א אדרבה בחי׳ ביטול במציאות וכביטול והתכללות הנר באבוקה ()(וכמ״ש בסש״ב פי״ט) הגם שתהי׳ אין ואפס ותתבטל שם במציאות לגמרי כו׳, משא״כ בחי׳ יושבין ונהנין שמהותה ועצמותה כמו שהוא כו׳ אעפ״כ זה רצונה וחפצה להתבטל במהותו ועצמותו מלהיות נהנין רק מזיו כו׳ (ועמ״ש בד״ה מצה זו בענין מוחין דאבא ומוחין דאימא ועמ״ש בפ׳ בהר בד״ה כי תבואו אל הארץ בענין ונפש כי תקריב). ואהבה זו נק׳ בחי׳ דכר כמו מעלת הזכר על הנקבה כי נשים דעתן קלות משא״כ הזכר שהוא בר דעת, וזהו שבחי׳ אה״ר הנ״ל נק׳ דכר שהוא דעת חזק שבוחר העיקר ולא הטפל הגם שלא יהי׳ בבחי׳ יש כו׳ ואינו חפץ הטפל אף שיהי׳ נשאר על מהותו נהנין מזיו כו׳, ואע״פ שגם בחי׳ זו נק׳ מקור חיים וכדאי כל יסורים דגיהנם בשביל ליתי לג״ע אפ״ה הוא רק בחי׳ עמך כנ״ל ואינו ערוך כלל לגבי אור א״ס ב״ה כי ביו״ד נברא העוה״ב, שכל בחי׳ העוה״ב אינו אלא בחי׳ נקודה.

שבתורה, שהתורה היא המשלמת את תכלית כוונת הבריאה שיהי' העולם מקדש ומשכן לו ית'], שטענתם היתה שמספיק גם גוף רוחני של מלאכים. ועל זה השיבו להם שצריך לגוף בשר ודם דוקא, כי, כל מה שברא הקב"ה לא בראו אלא לכבודו, שנאמר כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו , וכתיב אנכי עשיתי ארץ ואדם עלי' בראתי, עשיתי הוא מלשון לעשות לתקן , היינו שתכלית הבריאה הוא לתקן ולהעלות את כל הבריאה ולעשותה ע"י התורה מקדש ומשכן לו ית', ובשביל זה צריך לגוף בו"ד דוקא, שעי"ז יוכלולהעלות גם את המטה ביותר. וכידוע המשל מהגבהת

אַחַת מֵהַפְּלִיאוֹת דִּפְלִיאוֹת תְּמִים דֵּעִים יִתְבָּרֵךְ וְיִתְעַלֶּה בְּעִנְיַן בְּרִיאָה יֵשׁ מֵאַיִן וְהִתְחַבְּרוּתָן שֶׁהוּא רַק בְּחֵיק הַבּוֹרֵא בָּרוּךְ הוּא שֶׁמַּפְלִיא לַעֲשׂוֹת מְקַשֵּׁר רוּחָנִיּוּת בְּגַשְׁמִיּוּת בְּאוֹפֶן הַמַּקְבִּיל וּמַתְאִים כְּאִלּוּ הָיוּ לַאֲחָדִים מִתְּחִלַּת יְצִירָתָם בְּמַהוּתָם הָעַצְמִי, וְלָכֵן הִנֵּה הַנֶּפֶשׁ וְהַגּוּף נִקְרָאִים אוֹר וּכְלִי, דְּהַנֶּפֶשׁ הוּא אוֹר וְהַגּוּף הוּא כְלִי. וְהִנֵּה גּוּף הָאָדָם שִׁינָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּ

והכלל שהקב"ה נתן לבנ"י ב' אלו הדברים תורה הקדושה שמלמדת לאדם דעת איך לצאת מחומר הגוף והגשמיות. וא"י ובהמ"ק היא לקרב הגשמיות וחומר הגוף ג"כ אל הקדושה להיות חיבור הנשמה והגוף ביחד. כמ"ש כי תבאו ונטעתם כו' וזה תיקון הגוף הי' חסר להם קודם ביאת הארץ. לכן א"א להתקיים בקדושה רק כפי ביטול הגוף לצאת מהגשמיות ע"י הדעת מהתורה ותיקון הגוף הוא בגלות כנ"ל.

אשה כי תזריע וילדה זכר גו' וביום השמיני ימול בשר ערלתו (ויקרא יב, ב-ג). רבים מקשים מה שייכות זה לביום השמיני גו'. והנראה, דהנה יש התעוררות עליון שהקדוש ברוך הוא מרחם על ישראל בשביל מדתו שנקרא רחום וחנון אשר לזה ברא כל העולמות כמאמר רבותינו ז"ל בגין דיתקרי רחום כו'. ויש שהקדוש ברוך הוא מרחם על ישראל מחמת התעוררת מלמטה כאשר ישראל מבקשים מלפניו יתברך לרחם עליהם אז מרחם עליהם כמאמר רבותינו ז"ל (יבמות סד:) מנין שהקדוש ברוך הוא מתאוה לתפילתן של צדיקים כו'. ובאמת אצל הקדוש ברוך הוא חביב יותר התעוררות מלמטה על רחמים מן התעוררות מלמעלה. וזהו הרמז אשה כי תזריע, כי העולמות נקראים בבחינת אשה שהם מקבלים תמיד מהקדוש ברוך הוא זהו אשה כי תזריע, כאשר העולם שהם ישראל מעוררים הרחמים. וילדה זכר, כלומר רחמים גדולים וחזקים הרחמים הם בבחינות זכר וכו'. ומבאר הפסוק שהרחמים שהם מהתעוררות מלמטה הם חביבים אצל הקדוש ברוך הוא. וזהו וביום השמיני ימול בשר כו', על דרך שמבואר ברבותינו ז"ל שאל האי מינא מי נאה מעשה הקדוש ברוך הוא או מעשה בשר ודם כו' למה הקדוש ברוך הוא ברא את האדם ערל כו', והשיב לו שהקדוש ברוך הוא רצונו לזכות את ישראל. ונמצא מזה מוכח שהתעוררות מלמטה חביב אצל הקדוש ברוך הוא מהתעוררות מלמעלה. וזהו וביום השמיני ימול, מוכח שהתעוררות מלמטה חשוב יותר מהתעוררות מלמעלה: והנה בכל אדם יש שלש בחינות הללו. זריעה, והריון, ולידה. זריעה, נקראת בחינת התעוררות המעוררת לב בני אדם לעבודת הבורא. והריון, נקראת במי שרוצה לעשות המצות. ולידה הוא, כשאדם עושה את המצוה ההוא. וזהו שאמרו חכמינו ז"ל (ר"ה ד.) נצבה שגל לימינך בכתם אופיר (תהלים מה, י) בשכר שישראל מחבבים את התורה יותר ממה שהאומות מחבבין את השגל זכו לכתם אופיר. ולכאורה מה ראו לתפוס במה שמחבבין את השגל, והלא יש כמה וכמה עבירות אשר הם עושין. אלא הנראה כדרך שכתבנו, לפי שבעבירה של משגל שייך משפיע ומקבל וזהו שאמרו דייקא תאות המשגל, לפי שכנגדם שהם משפיעים ונעשה מהשפעותם עבירה גדולה, אבל לא כן אנו בני ישראל שאנו עובדים את השם יתברך בבחינת מקבל ומשפיע כמ"ש ובשביל זה זכו וכו', וזהו שאמר הזוהר איתתא מיומא וכו', איתתא הוא כנסת ישראל. מיומא דאתעברה, דהיינו מעת שמתחיל לעבוד את הבורא אז נקרא בבחינת הריון כמ"ש. עד יומא דיולדת, דהיינו עד שעושה המצות שאז נקרא בבחינת לידה כנ"ל. לית לה בפומא אלא ילידא דילה אי להוי דכר, דהיינו שיהיה עבודת המצות בבחינת דכר ואז גורם שפע בכל העולמות כן יזכנו השם יתברך לעבוד אותו בבחינות הנ"ל אמן:

Leviticus 12,2. “when a woman brings forth seed and gives ‎birth to a male infant,….on the eight’s day the flesh of his ‎foreskin must be removed.” Many scholars have asked ‎what conceptual link there is of the circumcision having to be ‎performed on the eight’s day after infant’s birth. ‎‎[Naturally, the Torah’s command, dating back to the ‎circumcision of Yitzchok was accepted without question. ‎Ed.] [The reader may not find the author’s ‎answer to the question below as fitting the question after having ‎read it. I therefore take the liberty of prefacing his treatment of ‎the subject by reminding the reader that the commandment to be ‎circumcised is addressed to the person himself, not to his father ‎or some other authority. The author addresses the question of ‎why the timing of the circumcision has been advanced so much ‎by the Torah that the infant in question evidently is unable to ‎perform the act himself. In other words, the question as to the ‎timing when the circumcision has to be performed could equally ‎well have been asked if the Torah had decreed the ninth day after ‎the child’s birth, when according to halachah, the function ‎of the penis as a male organ becomes relevant for the first time. ‎Ed.] We have learned in the Zohar II,13 that G’d created the ‎various universes in order that He be perceived by His creatures ‎as ‎רחום וחנון‎, ”compassionate and graceful;” on occasion G’d’s ‎compassion is “awakened” by acts performed by the Jewish ‎people, as our sages said in Yevamot 64 where the question ‎is asked from where we have proof in the holy Scriptures that ‎G’d longs to hear the prayers of the righteous. Apart from ‎quoting a verse in Isaiah, the proof is deduced from the fact that ‎Sarah, Rivkah and Rachel were not granted children until they ‎had turned to G’d in prayer.‎ What we learn from the above is that although G’d initiates ‎compassion and grace, He prefers the human input, i.e. when ‎human beings demonstrate their belief in Him through praying ‎to Him for their needs.‎‎ This is the allusion contained in the opening verse of our ‎portion ‎אשה כי תזריע וילדה זכר‎, “when the woman (simile for ‎human beings in their capacity as “recipients,”) wishes to arouse ‎heavenly compassion, ‎תזריע‎, (as simile for the source of all ‎compassion), ‎וילדה זכר‎, as a result she will give birth (successfully ‎awaken) the masculine attribute of G’d, the source of all ‎compassion, (compassion spelled with a capital C.) The overall ‎message of our verse is that when G’d’s compassion is awakened ‎through action by His creatures, it is strengthened immeasurably. ‎This concept is reflected in the commandment to circumcise the ‎new born infant already on the eight’s day of his life.‎ The whole idea is explained best when we consider the story ‎of the blasphemer who wanted to know from Rabbi Akiva ‎whether man’s creative actions are more impressive and pleasing ‎than G’d’s actions. (Compare Tanchuma Tazria 5) Without ‎repeating the entire debate related there in which the blasphemer ‎argued that man could not create a universe, Rabbi Akiva who ‎had first pointed out that the fact that we must cut the baby’s ‎umbilical cord, proves that man’s actions are more important. ‎Rabbi Akiva goes on to explain that man’s being born with a ‎foreskin which subsequently is removed is not proof of G’d’s ‎inadequacy, but, on the contrary, is proof that G’d desires for ‎man to perform the “final” touch before a human being (male) is ‎complete, i.e. perfect. G’d chose the earliest possible time in the ‎infant’s life to do this, i.e. the eight’s day, as prior to this the ‎operation endangers the life of the infant. By performing this ‎commandment at the correct time, the father/mohel ‎becomes the instrument that opens the gates to G’d’s compassion ‎in the celestial regions.‎ Every human being, until he became a viable human being, ‎had to undergo three stages in that development, insemination, ‎embryonic existence in the mother’s womb, pregnancy, and ‎birth. The stage we described as insemination is understood in the ‎parlance of Kabbalists, as ‎התעוררות‎, a form of awakening, arousal, ‎which calls on man’s heart to serve his Master, the Creator. The ‎stage known as pregnancy is reached when an individual is ready ‎and willing to fulfill G’d’s commandments. Finally, birth, is the ‎stage when man is actively engaged in performing the ‎commandments of the Torah. This is what our sages in Rosh ‎‎Hashanah 4 alluded to when they said, quoting psalms 45,10 ‎נצבה שגל לימינך בכתם אופיר‎, “a consort stood at our right decked in ‎gold from Ophir.” They understood the psalmist to say that as a ‎reward for the Israelites deriving more pleasure from serving the ‎Lord than the average person experiences when engaging in ‎marital intercourse, ‎שגל‎, they have been rewarded with gold from ‎Ophir. [the source of the most precious gold. Ed.]‎ On the face of it, we must wonder what prompted the ‎psalmist to make a comparison between a physical sensation, ‎such as having sexual relations, with the spiritual experience of ‎serving the Lord? The performance of the sexual act is often an act of indulging ‎one’s libido in sins of the most severe kind, so what bearing does ‎this have on how we serve the Lord?‎ ‎I believe that what the psalmist, a descendant of Korach, had ‎in mind when he said this was that the sexual act consists of ‎reciprocal parts played by the ‎משפיע‎, the initiator, the male, the ‎משפיע‎, and the recipient, the woman, the ‎מקבל‎. This is the reason ‎why the sages chose to emphasize the feeling of lust of the ‎person indulging in initiating forbidden sexual intercourse, as it is ‎contrasted by the psalmist with the exact opposite, the ‎overwhelming desire by the Jewish man to please his Creator by ‎performing His commandments with an enthusiasm similar to ‎the sinner enjoying forbidden sex. This is also what the Zohar we quoted had alluded to ‎when he said that from the moment a woman has become ‎pregnant she concentrates exclusively on looking forward to the ‎day she gives birth to a male infant. The “woman” in the ‎‎Zohar is a simile for the collective soul of the Jewish people, ‎כנסת ישראל‎, and the term “pregnancy,” refers to the moment ‎when the Jewish people made the decision to serve the Lord, ‎whereas the “birth” in that line of the Zohar, refers to the ‎time when the Jewish people collectively have made good on their ‎resolution to serve the Lord. When the “woman” in the ‎‎Zohar is viewed as looking forward anxiously to giving birth ‎to a male child, the simile describes the hope of the collective soul ‎of the Jewish people to perform its service of the Lord in such a ‎manner that it is recognized as ‎זכר‎, male, as then it will be the ‎trigger for releasing G’d’s largesse in abundant measure ‎throughout the universe‎

במד' ויכלו נעשו כלים כו' הענין הוא דיש כלל ופרט וכלל. ועל הכלל אמרו והלא במאמר א' הי' יכול להבראות שהוא בראשית נמי מאמר הוא שהוא שורש הכל. התורה וישראל. והתשובה כדי להפרע ולתת שכר כו', והיינו שבפרטות יש דברים הצריכין תיקון. והצדיקים שמביאין כל הפרטים אל האחדות. הוא כלל הבא ע"י הפרט. וזה חביב לפניו ית' יותר. וע"ז אמרו יפה שעה אחת בתשובה ומעש"ט בעוה"ז הוא האחדות והכלל שבא מהפרטים כנ"ל זהו כלל הצריך לפרט. וע"ז וירא אלקים כל א' עשה כו' טוב מאוד. ויכלו שהוא כלל הנ"ל ונתעורר השורש ונעשה שבת. ויברך ויקדש. ויש בו תוספות נשמה. והענין הוא כמו שיש בפרט כל איש ישראל. אחר תיקון הגוף ושלימותו מקבל הנשמה. ואח"כ כפי תיקון המעשה זוכה לנשמה יתירה. כן הי' בכלל. בריאת שמים וארץ. ואח"כ האדם שהוא נשמת הבריאה. ואח"כ שנעשה הכלל והאחדות. בא השבת שהוא הנשמה לכלל הבריאה. וכמו שיהי' לעתיד יום שכולו שבת. רק עתה הרשעים מאבדין כו'. ורק בנ"י שיש להם האחדות. נאמר פורס סוכת שלום והוא מעין עולם הבא כי אין הכל בשלימות עד שימחה שמו של עמלק: במדרש ואהי' אצלו אמון אומן נתייעץ בתורה וברא העולם כו'. והו"ל למימר והייתי. ואהי' הפי' שעוד גם עתה מתקיים העולם. ע"י העוסקים בתורה. דכתי' וירא כל אשר עשה הוא מה שכל הצדיקים עוסקים בתורה ומעש"ט. כ"ז עלה לפניו ית' ובזכות זה ברא וקיים העולם. לכן איתא לתת שכר לצדיקים שמקיימין העולם כו'. והאמת כי העצה של התורה תתקיים לעתיד בשלימות. כשיהי' נתקן הכל בעזה"י בכח התורה של הצדיקים וזהו ואהי' אצלו אמון שהתורה מתפארת כי עוד יתברר כי עצתה לטוב הי':

The Midrash (Bereishis Rabba 10:2) explains that the word ויכלו (vayechulu) is related to כלי (vessels), indicating creation as a vessel for Hashem. The concept involves klal-prat-klal, where creation could have been done with one utterance (Bereishis), the source of everything. The division into ten utterances allows for the punishment of evildoers and the reward of the righteous, who unify the parts back into a whole. On an individual level, many things need repair (prat), and tzadikim unify these parts with the klal. This correction, more precious to Hashem, is the true essence of creation. This is reflected in the Mishnah in Avot (4:17), emphasizing the value of teshuva and good deeds in this world. The phrase "Hashem saw everything He created and it was very good" (ויכלו) signifies this completion, awakening the source and leading to Shabbos. Shabbos, blessed and sanctified, is the soul of creation, bringing unity and an extra level of spiritual completion. In the future, this will culminate in a day that is entirely Shabbos. Currently, evildoers disrupt this unity, but Bnei Yisrael, who achieve unification, experience a taste of the world to come through the "Sukkah of Shalom" on Shabbos. True perfection will only be achieved when the name of Amalek is erased, and all parts are unified in serving Hashem. The Midrash explains that "I will be to Him a Amon - confidant" (אמון) connects to אומן (craftsman), meaning Hashem used the Torah as a blueprint for creation. The phrase "I will be" (future tense) signifies that the world continues to exist through those who engage in Torah. The verse "And He saw everything that He created and it was very good" refers to Hashem seeing the righteous deeds of tzadikim, whose engagement with Torah sustains the world. This justifies the creation in ten utterances, rewarding tzadikim who maintain it. This concept will be fully realized in the future when everything is perfected through the power of Torah and the righteous. The term "I will be" indicates that the Torah's wisdom will ultimately be proven as the best plan, fulfilling its purpose perfectly.

לפיכך תקנו חכמים ברכה מיוחדת של שבח והודאה לה' על הוצאת הפסולת מהגוף. ובתוך כך אנו מודים על בריאת הגוף כולו שנעשתה בחכמה, שברא ה' איברים שיש בהם חלל, כמו לב, ריאות, קיבה ומעיים, וברא פתחים לגוף, את האף לנשימה ואת הפה לאכילה ושתייה, וכן ברא מערכת מיוחדת להוצאת הפסולת הנוזלית והקשה מהגוף. ואם פרט אחד מתוך המערכת המופלאה הזו יפסיק לתפקד, לא יוכל האדם להתקיים. והמפליא ביותר הוא, איך הבורא קשר את הנשמה הרוחנית בגוף הגשמי, שכאשר הגוף חולה, הנשמה אינה יכולה לבוא לידי ביטוי, וכאשר הגוף מת, הנשמה מסתלקת.

ויתבונן בחכמה הנפלאה של הקדוש ברוך הוא שבה נעשה האדם על כל מערכותיו הגופניות, המורכבות מתאים רבים, וכל תא פועל באופן מדוייק, ויש תאים רבים המגינים על הגוף מאלפי חיידקים הנכנסים לגוף בכל רגע, ועל כל זה יש להודות להקדוש ברוך הוא בשמחה על הטובה הזו. ומודה על מערכת העיכול שבגופו, שהיא המצילתו מכל מיני חולאים וגורמת לו שיחיה. ומזכירים בברכה זו לפני כסא כבודך, להוציא מדעת הכופרים האומרים שהקדוש ברוך הוא לא משגיח על העולם השפל. ומפליא לעשות, במה ששומר רוח האדם בקרבו וקושר דבר רוחני בדבר גשמי, וזאת בזכות שהוא רופא כל בשר, כי אז האדם בקו הבריאות ונשמתו משתמרת בקרבו.

בוא וראה, הקב"ה עשה את האדם כעין של מעלה, הכל בחכמה. כי אין לך אבר ואבר בבן אדם, שאינו עומד בחכמה העליונה, שכל אבר רומז על מדרגה מיוחדת, כי אחר שנתקן כל הגוף באבריו כראוי, הקב"ה משתתף עמו, ומכניס בו נשמה קדושה, כדי ללמד האדם ללכת בדרכי התורה, ולשמור מצותיו, כדי שיתוקן האדם כראוי. דהיינו ע"ד הכתוב, נשמת האדם תלמדנו.

נוסח ברכת אשר יצר הוא: "אשר יצר את האדם החכמה, וברא בו נקבים נקבים, חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כסא כבודך שאם יסתם אחד מהם או אם יפתח אחד מהם, אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה ה' רופא כל בשר ומפליא לעשות". והמנהג לומר "חלולים חלולים". ויש שנהגו לומר חללים חללים, אך אין לשנות מן המנהג. [ילקוט יוסף, תשס"ד, תפלה כרך ב, קונטרס הנוסחאות הערה ד, עמוד תפד] .

כשהוא יוצא (בכתב יד רומי: 'ביציאתו') – לאחר שיצא מבית הכיסא, מהו אומר? "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר יצר (בכתב יד רומי: 'יצרתה') את האדם בחכמה [ועשיתה אותו נקבים נקבים, חלולים חלולים (נקבים, חללים), כנוניות כנוניות (פיתולים, ליפופים) – איברים שיש להם נקבים וחללים ופיתולים, כדי שהאדם יוכל להוציא מגופו שתן וצואה, שאם יפתח אחת מהן – אחד מהאיברים, או יסתם אחת מהם – אחד מהאיברים, איפשר (אי אפשר) לו – לאדם, להחיות ברוך אתה ה' רופא כל בשר ומפליא לעשות" – עושה פלאים (על פי שופטים יג,יט) (המוסגר נוסף מכתב יד רומי)] – זו ברכת שבח והודייה לה' על עשייתו המופלאה של גוף האדם ושל האיברים של מערכת העיכול ומערכת הפרשת השתן והצואה.

התורה נותנת חיים ורפואה לעולם ולאדם, ובמיוחד קריאת שמע שכלולים בה יסודות האמונה וקיום המצוות. ואמרו חכמים, שיש בקריאת שמע רמ"ח (248) מילים, וכן בגוף האדם ישנם רמ"ח איברים, וכשאדם קורא קריאת שמע כתיקונה, כל איבר ואיבר נוטל מילה אחת ומתרפא בה. אלא שבפועל יש בשלוש הפרשיות של קריאת שמע רמ"ה (245) מילים, וכדי להשלים לרמ"ח, חוזר החזן ואומר "ה' אלוהיכם אמת", ובזה נשלמו רמ"ח מילים (זוה"ח רות צה, א; וע' פניני הלכה תפילה טו, יב). אולם נשים שאינן מתפללות בבית הכנסת, אינן שומעות את החזן, ולכן ינהגו כמי שמתפלל ביחיד. כלומר, למנהג אשכנז יאמרו לפני קריאת שמע "א-ל מלך נאמן" (רמ"א סא, ג). ואף שבאמת יש לאשה רנ"ב (252) איברים, שנוספו בה ברחמה שני צירים ושתי דלתות (בכורות מה, א). אפשר לומר שכיוון שרמ"ח האיברים משותפים לכל בני האדם, העיקר הוא להשפיע להם ברכה, ומתוך כך תימשך ברכה גם לאיבריה המיוחדים של האשה (מנחת אלעזר ח"ב כח, האלף לך שלמה או"ח קכ).

The Torah gives life and health to the world and to humanity. This is especially true of Shema, which contains the principles of faith and the fulfillment of the mitzvot. The Sages teach that Shema is comprised of 248 words, just as there are 248 limbs in the human body; when one recites Shema properly, each and every limb corresponds to one word and is healed by it. However, in the three paragraphs of Shema there are actually 245 words. In order to reach 248, the ḥazan repeats the last three words, “Hashem Elokeikhem emet” (“the Lord, your God, is true”), thereby completing the count to 248 (Zohar Ḥadash Ruth 95:1; see also Peninei Halakha: Prayer 15:12). Women, who do not pray in the synagogue, do not hear the ḥazan, and therefore must practice one would when praying individually. That is, according to Ashkenazic custom, before beginning Shema she says, “Kel Melekh ne’eman” (“God, faithful King”). Even though women have 252 limbs, as the womb has two doors and two hinges (Bekhorot 45a), since all people have 248 limbs, perhaps it is most important to direct the blessings toward them, and the blessing will then continue to the limbs unique to women (Minḥat Elazar 2:28; Ha-elef Lekha Shlomo OḤ 120).