The Mutual Purpose of Torah and Israel

וּשְׁמַרְתֶּם֮ וַעֲשִׂיתֶם֒ כִּ֣י הִ֤וא חׇכְמַתְכֶם֙ וּבִ֣ינַתְכֶ֔ם לְעֵינֵ֖י הָעַמִּ֑ים אֲשֶׁ֣ר יִשְׁמְע֗וּן אֵ֚ת כׇּל־הַחֻקִּ֣ים הָאֵ֔לֶּה וְאָמְר֗וּ רַ֚ק עַם־חָכָ֣ם וְנָב֔וֹן הַגּ֥וֹי הַגָּד֖וֹל הַזֶּֽה׃ וּמִי֙ גּ֣וֹי גָּד֔וֹל אֲשֶׁר־ל֛וֹ חֻקִּ֥ים וּמִשְׁפָּטִ֖ים צַדִּיקִ֑ם כְּכֹל֙ הַתּוֹרָ֣ה הַזֹּ֔את אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י נֹתֵ֥ן לִפְנֵיכֶ֖ם הַיּֽוֹם׃

Observe them faithfully, for that will be proof of your wisdom and discernment to other peoples, who on hearing of all these laws will say, “Surely, that great nation is a wise and discerning people.” Or what great nation has laws and rules as perfect as all this Teaching that I set before you this day?

וְעַתָּ֗ה אִם־שָׁמ֤וֹעַ תִּשְׁמְעוּ֙ בְּקֹלִ֔י וּשְׁמַרְתֶּ֖ם אֶת־בְּרִיתִ֑י וִהְיִ֨יתֶם לִ֤י סְגֻלָּה֙ מִכׇּל־הָ֣עַמִּ֔ים כִּי־לִ֖י כׇּל־הָאָֽרֶץ׃ וְאַתֶּ֧ם תִּהְיוּ־לִ֛י מַמְלֶ֥כֶת כֹּהֲנִ֖ים וְג֣וֹי קָד֑וֹשׁ אֵ֚לֶּה הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר תְּדַבֵּ֖ר אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃

Now then, if you will obey Me faithfully and keep My covenant, you shall be My treasured possession among all the peoples. Indeed, all the earth is Mine, but you shall be to Me a kingdom of priests and a holy nation.’ These are the words that you shall speak to the children of Israel.”

מַגִּ֣יד דְּבָרָ֣ו לְיַעֲקֹ֑ב חֻקָּ֥יו וּ֝מִשְׁפָּטָ֗יו לְיִשְׂרָאֵֽל׃ לֹ֘א־עָ֤שָׂה כֵ֨ן ׀ לְכׇל־גּ֗וֹי וּמִשְׁפָּטִ֥ים בַּל־יְדָע֗וּם הַֽלְלוּ־יָֽהּ׃ {פ}

Divine commands were issued to Jacob, God’s statutes and rules to Israel. This was not done for any other nation; of such rules they know nothing. Hallelujah.

רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי אוֹמֵר: הֲרֵי הוּא אוֹמֵר (ישעיה סה כב): ״כִּי כִימֵי הָעֵץ יְמֵי עַמִּי״, וְאֵין עֵץ אֶלָּא תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ג יח): ״עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ״. וַהֲלֹא דְבָרִים קַל וָחוֹמֶר: וּמָה הַתּוֹרָה, שֶׁלֹּא נִבְרֵאת אֶלָּא לִכְבוֹדָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל, הֲרֵי הִיא קַיֶּמֶת לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים, קַל וָחוֹמֶר לַצַּדִּיקִים, שֶׁבַּעֲבוּרָם נִבְרָא הָעוֹלָם!

וּכְשֶׁבִּקֵּשׁ מֹשֶׁה רַחֲמִים עֲלֵיהֶם, אָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מֹשֶׁה, לֹא בָּרָאתִי אֶת הָעוֹלָם אֶלָּא בִּשְׁבִיל תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וָאָשִׂים דְּבָרַי בְּפִיךָ וּבְצֵל יָדִי כִּסִּיתִיךָ וְגוֹ' (ישעיה נא, טז). וְהֵם הֵמִירוּ כְּבוֹדִי בְּתַבְנִית שׁוֹר, וְאַתָּה שִׁבַּרְתָּ אֶת הַלֻּחוֹת, וְהֵיאַךְ הָעוֹלָם עוֹמֵד בְּלֹא תּוֹרָה.

חֲבִיבִין יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּתַּן לָהֶם כְּלִי חֶמְדָּה. חִבָּה יְתֵרָה נוֹדַעַת לָהֶם שֶׁנִּתַּן לָהֶם כְּלִי חֶמְדָּה שֶׁבּוֹ נִבְרָא הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ד) כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם, תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ:

Beloved are Israel in that a precious vessel was given to them. Especially beloved are they for it was made known to them that the desirable instrument, with which the world had been created, was given to them, as it is said: “for I give you good instruction; forsake not my teaching” (Proverbs 4:2).

אָמַר חִזְקִיָּה, מַאי דִּכְתִיב: ״מִשָּׁמַיִם הִשְׁמַעְתָּ דִּין אֶרֶץ יָרְאָה וְשָׁקָטָה״, אִם יָרְאָה — לָמָּה שָׁקְטָה? וְאִם שָׁקְטָה — לָמָּה יָרְאָה? אֶלָּא בַּתְּחִילָּה יָרְאָה וּלְבַסּוֹף שָׁקְטָה. וְלָמָּה יָרְאָה? כִּדְרֵישׁ לָקִישׁ. דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ, מַאי דִּכְתִיב: ״וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם הַשִּׁשִּׁי״, ה׳ יְתֵירָה לָמָּה לִי? — מְלַמֵּד שֶׁהִתְנָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִם מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית וְאָמַר לָהֶם: אִם יִשְׂרָאֵל מְקַבְּלִים הַתּוֹרָה — אַתֶּם מִתְקַיְּימִין, וְאִם לָאו — אֲנִי מַחֲזִיר אֶתְכֶם לְתוֹהוּ וָבוֹהוּ. דָּרַשׁ רַבִּי סִימַאי: בְּשָׁעָה שֶׁהִקְדִּימוּ יִשְׂרָאֵל ״נַעֲשֶׂה״ לְ״נִשְׁמָע״ בָּאוּ שִׁשִּׁים רִיבּוֹא שֶׁל מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, לְכׇל אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל קָשְׁרוּ לוֹ שְׁנֵי כְתָרִים, אֶחָד כְּנֶגֶד ״נַעֲשֶׂה״ וְאֶחָד כְּנֶגֶד ״נִשְׁמָע״. וְכֵיוָן שֶׁחָטְאוּ יִשְׂרָאֵל, יָרְדוּ מֵאָה וְעֶשְׂרִים רִיבּוֹא מַלְאֲכֵי חַבָּלָה וּפֵירְקוּם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּתְנַצְּלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֶדְיָם מֵהַר חוֹרֵב״. אָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא: בְּחוֹרֵב טָעֲנוּ, בְּחוֹרֵב פֵּרְקוּ. בְּחוֹרֵב טָעֲנוּ — כְּדַאֲמַרַן, בְּחוֹרֵב פֵּרְקוּ — דִּכְתִיב: ״וַיִּתְנַצְּלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ׳״. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וְכוּלָּן זָכָה מֹשֶׁה וּנְטָלָן. דִּסְמִיךְ לֵיהּ: ״וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל״. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַחֲזִירָן לָנוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּפְדוּיֵי ה׳ יְשֻׁבוּן וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָׁם״ — שִׂמְחָה שֶׁמֵּעוֹלָם עַל רֹאשָׁם. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: בְּשָׁעָה שֶׁהִקְדִּימוּ יִשְׂרָאֵל ״נַעֲשֶׂה״ לְ״נִשְׁמָע״ יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לָהֶן: מִי גִּלָּה לְבָנַי רָז זֶה שֶׁמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מִשְׁתַּמְּשִׁין בּוֹ? דִּכְתִיב: ״בָּרְכוּ ה׳ מַלְאָכָיו גִּבֹּרֵי כֹחַ עֹשֵׂי דְבָרוֹ לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל דְּבָרוֹ״ — בְּרֵישָׁא ״עֹשֵׂי״, וַהֲדַר ״לִשְׁמֹעַ״. אָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא: מַאי דִּכְתִיב ״כְּתַפּוּחַ בַּעֲצֵי הַיַּעַר וְגוֹ׳״ — לָמָּה נִמְשְׁלוּ יִשְׂרָאֵל לְתַפּוּחַ, לוֹמַר לָךְ: מָה תַּפּוּחַ זֶה פִּרְיוֹ קוֹדֶם לְעָלָיו, אַף יִשְׂרָאֵל הִקְדִּימוּ ״נַעֲשֶׂה״ לְ״נִשְׁמָע״.

Ḥizkiya said: What is the meaning of that which is written: “You caused sentence to be heard from heaven; the earth feared, and was silent” (Psalms 76:9)? If it was afraid, why was it silent; and if it was silent, why was it afraid? Rather, the meaning is: At first, it was afraid, and in the end, it was silent. “You caused sentence to be heard from heaven” refers to the revelation at Sinai. And why was the earth afraid? It is in accordance with the statement of Reish Lakish, as Reish Lakish said: What is the meaning of that which is written: “And there was evening and there was morning, the sixth day” (Genesis 1:31)? Why do I require the superfluous letter heh, the definite article, which does not appear on any of the other days? It teaches that the Holy One, Blessed be He, established a condition with the act of Creation, and said to them: If Israel accepts the Torah on the sixth day of Sivan, you will exist; and if they do not accept it, I will return you to the primordial state of chaos and disorder. Therefore, the earth was afraid until the Torah was given to Israel, lest it be returned to a state of chaos. Once the Jewish people accepted the Torah, the earth was calmed. Rabbi Simai taught: When Israel accorded precedence to the declaration “We will do” over the declaration “We will hear,” 600,000 ministering angels came and tied two crowns to each and every member of the Jewish people, one corresponding to “We will do” and one corresponding to “We will hear.” And when the people sinned with the Golden Calf, 1,200,000 angels of destruction descended and removed them from the people, as it is stated in the wake of the sin of the Golden Calf: “And the children of Israel stripped themselves of their ornaments from Mount Horeb onward” (Exodus 33:6). Rabbi Ḥama, son of Rabbi Ḥanina, said: At Horeb they put on their ornaments, and at Horeb they removed them. The source for this is: At Horeb they put them on, as we have said; at Horeb they removed them, as it is written: “And the children of Israel stripped themselves of their ornaments from Mount Horeb.” Rabbi Yoḥanan said: And Moses merited all of these crowns and took them. What is the source for this? Because juxtaposed to this verse, it is stated: “And Moses would take the tent [ohel]” (Exodus 33:7). The word ohel is interpreted homiletically as an allusion to an aura or illumination [hila]. Reish Lakish said: In the future, the Holy One, Blessed be He, will return them to us, as it is stated: “And the ransomed of the Lord shall return, and come with singing unto Zion, and everlasting joy shall be upon their heads” (Isaiah 35:10). The joy that they once had will once again be upon their heads. Rabbi Elazar said: When the Jewish people accorded precedence to the declaration “We will do” over “We will hear,” a Divine Voice emerged and said to them: Who revealed to my children this secret that the ministering angels use? As it is written: “Bless the Lord, you angels of His, you mighty in strength, that fulfill His word, hearkening unto the voice of His word” (Psalms 103:20). At first, the angels fulfill His word, and then afterward they hearken. Rabbi Ḥama, son of Rabbi Ḥanina, said: What is the meaning of that which is written: “As an apple tree among the trees of the wood, so is my beloved among the sons. Under its shadow I delighted to sit and its fruit was sweet to my taste” (Song of Songs 2:3)? Why were the Jewish people likened to an apple tree? It is to tell you that just as this apple tree, its fruit grows before its leaves, so too, the Jewish people accorded precedence to “We will do” over “We will hear.”

אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק לְרַב חִיָּיא בַּר אָבִין: הָנֵי תְּפִילִּין דְּמָרֵי עָלְמָא מָה כְּתִיב בְּהוּ? אֲמַר לֵיהּ ״וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ״. וּמִי מִשְׁתַּבַּח קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּשִׁבְחַיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל? אִין, דִּכְתִיב: ״אֶת ה׳ הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם״. וּכְתִיב: ״וַה׳ הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם״, אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל: אַתֶּם עֲשִׂיתוּנִי חֲטִיבָה אַחַת בָּעוֹלָם, וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶתְכֶם חֲטִיבָה אַחַת בָּעוֹלָם. אַתֶּם עֲשִׂיתוּנִי חֲטִיבָה אַחַת בָּעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה׳ אֱלֹהֵינוּ ה׳ אֶחָד״, וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶתְכֶם חֲטִיבָה אַחַת בָּעוֹלָם״, שֶׁנֶּאֱמַר ״וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ״.

Rav Naḥman bar Yitzḥak said to Rav Ḥiyya bar Avin: What is written in the phylacteries of the Master of the world? Rav Ḥiyya bar Avin replied: It is written: “Who is like Your people, Israel, one nation in the land?” (I Chronicles 17:21). God’s phylacteries serve to connect Him, in a sense, to the world, the essence of which is Israel. Rav Naḥman bar Yitzḥak continues: Is the Holy One, Blessed be He, glorified through the glory of Israel? Rav Ḥiyya bar Avin answered: Yes, as indicated by the juxtaposition of two verses; as it is stated: “You have affirmed, this day, that the Lord is your God, and that you will walk in His ways and keep His laws and commandments, and listen to His voice.” And the subsequent verse states: “And the Lord has affirmed, this day, that you are His treasure, as He spoke to you, to keep His commandments” (Deuteronomy 26:17–18). From these two verses it is derived that the Holy One, Blessed be He, said to Israel: You have made Me a single entity [ḥativa] in the world, as you singled Me out as separate and unique. And because of this, I will make you a single entity in the world, and you will be a treasured nation, chosen by God. You have made Me a single entity in the world, as it is stated that Israel declares God’s oneness by saying: “Hear, Israel, the Lord is our God, the Lord is One” (Deuteronomy 6:4). And because of this, I will make you a single entity in the world, unique and elevated with the utterance: “Who is like Your people, Israel, one nation in the land?” Consequently, the Holy One, Blessed be He, is glorified through the glory of Israel whose praises are written in God’s phylacteries.

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כׇּל אָדָם לְעָמָל נִבְרָא, שֶׁנֶּאֱמַר ״כִּי אָדָם לְעָמָל יוּלָּד״. אֵינִי יוֹדֵעַ אִם לַעֲמַל פֶּה נִבְרָא אִם לַעֲמַל מְלָאכָה נִבְרָא. כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״כִּי אָכַף עָלָיו פִּיהוּ״, הֱוֵי אוֹמֵר לַעֲמַל פֶּה נִבְרָא. וַעֲדַיִין אֵינִי יוֹדֵעַ אִם לַעֲמַל תּוֹרָה אִם לַעֲמַל שִׂיחָה. כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ״, הֱוֵי אוֹמֵר לַעֲמַל תּוֹרָה נִבְרָא. וְהַיְינוּ דְּאָמַר רָבָא: כּוּלְּהוּ גּוּפֵי דְּרוּפְתְּקֵי נִינְהוּ. טוּבֵיהּ לִדְזָכֵי דְּהָוֵי דְּרוּפְתְּקֵי דְּאוֹרָיְיתָא.

Rabbi Elazar says: Every man was created for labor, as it is stated: “Man is born for toil” (Job 5:7). Based on this verse, I do not know whether he was created for toil of the mouth, speech, or whether he was created for the toil of labor. When the verse states: “For his mouth presses upon him” (Proverbs 16:26), you must say that he was created for toil of the mouth. And still I do not know with regard to the toil of the mouth whether it is for the toil of Torah or for the toil of conversation. When the verse states: “This Torah scroll shall not depart from your mouth” (Joshua 1:8), you must say that he was created for the toil of Torah. And that is the meaning of what Rava said: All bodies are like receptacles to store items until use. Happy is one who is privileged, who is a receptacle for Torah.

מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה מְבַקֵּשׁ לִתֵּן מַתָּנָה לְאֶחָד מִבָּנָיו, וְהָיָה הַמֶּלֶךְ מִתְיָרֵא מִפְּנֵי אֶחָיו וּמִפְּנֵי אוֹהֲבָיו וּמִפְּנֵי קְרוֹבָיו. מֶה עָשָׂה אוֹתוֹ הַבֵּן? עָמַד וּפִרְכֵּס אֶת עַצְמוֹ, וְסִפֵּר אֶת שְׂעָרוֹ. אָמַר לוֹ הַמֶּלֶךְ: לְךָ אֲנִי נוֹתֵן מַתָּנָה. כָּךְ כְּשֶׁבָּא אַבְרָהָם אָבִינוּ לָעוֹלָם יָצָא מִמֶּנּוּ פְּסֹלֶת יִשְׁמָעֵאל וּבְנֵי קְטוּרָה, חָזְרוּ לִהְיוֹת רָעִים יוֹתֵר מִן הָרִאשׁוֹנִים. וּכְשֶׁבָּא יִצְחָק, יָצָא מִמֶּנּוּ פְּסֹלֶת עֵשָׂו וְכָל אַלּוּפֵי אֱדוֹם, חָזְרוּ לִהְיוֹת רָעִים יוֹתֵר מִן הָרִאשׁוֹנִים. וּכְשֶׁבָּא יַעֲקֹב, לֹא יָצָא מִמֶּנּוּ פְּסֹלֶת אֶלָּא נוֹלְדוּ כָּל בָּנָיו תְּמִימִים, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כה כז): ״וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים״. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: לְךָ אֲנִי נוֹתֵן אֶת הַתּוֹרָה. לְכָךְ נֶאֱמַר: ה׳ מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ. דָּבָר אַחֵר, מִסִּינַי בָּא כְּשֶׁנִּגְלָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִתֵּן אֶת הַתּוֹרָה הִרְעִישׁ כָּל הָעוֹלָם עַל יוֹשְׁבָיו, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים כט ג): ״קוֹל ה׳ עַל הַמָּיִם״, וְאוֹמֵר: ״קוֹל ה׳ בַּכֹּחַ״. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִתְקַבְּצוּ כָּל הָאֻמּוֹת אֵצֶל בִּלְעָם, אָמְרוּ לוֹ: כִּמְדֻמִּים אָנוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַחֲרִיב אֶת הָעוֹלָם בַּמַּיִם. אָמַר לָהֶם (בראשית ט טו): ״לֹא יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל״. אָמְרוּ לוֹ: מַה הַקּוֹל הַזֶּה? אָמַר לָהֶם (תהלים כט יא): ״ה׳ עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן״, וְאֵין עֹז אֶלָּא תוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (איוב יב טז): ״עִמּוֹ עֹז וְתוּשִׁיָּה״. אָמְרוּ לוֹ: אִם כֵּן (תהלים כט יא) ״ה׳ יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם״.

4. An analogy— A king wanted to give a gift to one of his sons. But the king was afraid of his brothers, his allies, and his relatives. What did that son do? He arose, put on his make-up, and cut his hair. The king said to him: I’m giving you that gift [because you have prepared yourself for it]! In the same way, when Father Abraham came into the world, filth proceeded from him— Ishmael and the sons of Keturah. They pursued villainous deeds, even worse than former generations. Then, when Isaac came, filth proceeded from him— Esau and all the princes of Edom. They pursued villainous deeds, even worse than former generations. Now, when Jacob came into the world, no filth proceeded from him! Rather, all his sons were born perfected, Similar to what is said: “And Jacob was a perfected man, dwelling in shelters” (Gn.25:27). Therefore, the Blessed Holy One said: I’ll give the Torah to you! Therefore it is stated: “HASHEM has come from Sinai, He arose to them from Se`ir” (Dt.33:2). Another word: “HASHEM has come from Sinai” (Dt.33:2)— when the Blessed Holy One disclosed Himself to give the Torah, He shook up the entire world for its inhabitants, as it is said: “The voice of HASHEM is over the waters” (Ps.29:3). And He says: “The voice of HASHEM is full of power” (Ps.29:4). At that moment, all the nations gathered around Bilam, saying: It seems to us that the Blessed Holy One is devastating the world with water! He said to them: “The waters will never again become a Deluge” (Gn.9:15). They replied: Then, what is this voice? He said: “HASHEM gives power to His people” (Ps.29:11)— actually, power is equivalent to Torah, for it is said: “With Him is power and wisdom” (Job12:16). They replied to him: If so, “HASHEM will bless His people with peace” (Ps.29:11).

וְכַאֲשֶׁר בָּחַר בָּאֻמָּה הַיִּשְׂרְאֵלִית, כְּאָמְרוֹ ״בְּךָ בָּחַר ה׳ אֱלֹהֶיךָ לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה״ (דברים ז:ו), וְזֶה מִפְּנֵי שֶׁתִּקְוַת הַמְכֻוָּן מֵאִתּוֹ יִתְבָּרַךְ הִיא יוֹתֵר רְאוּיָה וּמְצוּיָה בְּאִישֵׁי זֹאת הָאֻמָּה מִמַּה שֶׁתִּהְיֶה בְּאִישֵׁי זוּלָתָהּ, כִּי אָמְנָם מְצִיאוּת הַבּוֹרֵא וְאַחְדּוּתוֹ נוֹדַע בְּקִצְתָהּ וּמְקֻבָּל בְּכֻלָּהּ מֵהָאָבוֹת כָּתַב לְהוֹרוֹתָם הַתּוֹרָה וְהוּא הַחֵלֶק הָעִיּוּנִי, וְהַמִּצְוָה וְהוּא הַחֵלֶק הַמַּעֲשִׂי, כַּאֲשֶׁר הֵעִיד בְּאָמְרוֹ ״וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם״ (שמות כד:יב).

התורה האמיתית – שילוב שתי המטרות למען שתי השלמויות 6 והנה התורה האמיתית, שהבהרנו (ב,לט) שהיא אחת ואין אחרת, והיא תורת משה רבינו – באה רק להועיל לנו במתן שתי השלמויות יחד, כלומר: ב) תיקון מצבי בני האדם זה עם זה על ידי סילוק העושק והקניית מידות נכבדות ונעלות כך שאנשי הארץ יוכלו להתקיים ולהתמיד בסדר אחיד כדי שכל אחד מהם יוכל להגיע לשלמותו הראשונה; א) ותיקון ההאמנות ומתן דעות נכונות שעל ידיהן תושג השלמות האחרונה. 7 התורה דיברה במפורש על שתי השלמויות האלה, והודיעה לנו שתכלית כל התורה הזאת היא השגת שתי השלמויות האלה. הוא יתעלה אמר: "וַיְצַוֵּנוּ ה' לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֵינוּ א) לְטוֹב לָנוּ כָּל הַיָּמִים ב) לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה" (דברים ו,כד). א) הוא הקדים כאן את השלמות האחרונה, בהתאם למעלתה, כמו שביארנו שהיא התכלית האחרונה, והם דבריו: "לְטוֹב לָנוּ כָּל הַיָּמִים". ידועים לך דבריהם (של חכמינו) ז"ל בביאור דבריו יתעלה "לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים" (שם כב,ז). הם אמרו: "לְמַעַן יִיטַב לָךְ – לעולם שכולו טוב, וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים – לעולם שכולו ארוך" (בבלי חולין קמב,א בכתבי היד; משנה תורה, הלכות תשובה ח,א). כך בדבריו כאן "לְטוֹב לָנוּ כָּל הַיָּמִים" הכוונה היא אותו עניין עצמו, כלומר לנחול עולם שכולו טוב וארוך, שהוא הקיום המתמיד. ב) ודבריו "לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה" הם הקיום הגופני הראשון הזה הנמשך פרק זמן מסוים, שאינו מוסדר אלא על ידי החברה המדינית, כמו שביארנו.

The true Law, which as we said is one, and beside which there is no other Law, viz., the Law of our teacher Moses, has for its purpose to give us the twofold perfection. It aims first at the establishment of good mutual relations among men by removing injustice and creating the noblest feelings. In this way the people in every land are enabled to stay and continue in one condition, and every one can acquire his first perfection. Secondly, it seeks to train us in faith, and to impart correct and true opinions when the intellect is sufficiently developed. Scripture clearly mentions the twofold perfection, and tells us that its acquisition is the object of all the divine commandments. Comp. “And the Lord commanded us to do all these statutes, to fear the Lord our God, for our good always, that he might preserve us alive as it is this day” (Deut. 6:24). Here the second perfection is first mentioned because it is of greater importance, being, as we have shown, the ultimate aim of man’s existence. This perfection is expressed in the phrase, “for our good always.” You know the interpretation of our Sages, “‘that it may be well with thee’ (ibid. 22:7), namely, in the world that is all good, ‘and that thou mayest prolong thy days’ (ibid.), i.e., in the world that is all eternal.” In the same sense I explain the words, “for our good always,” to mean that we may come into the world that is all good and eternal, where we may live permanently; and the words, “that he might preserve us alive as it is this day, “I explain as referring to our first and temporal existence, to that of our body, which cannot be in a perfect and good condition except by the co-operation of society, as has been shown by us.

כלל גדול יהיה בידך בעשית המצות שהכל הולך אחר כונת הלב, כמו שאמרו רבותינו ז״ל רחמנא לבא בעי. ולפי זה יש מי שעושה מצות הרבה ואינן עולות לו כלום או בשעור שיספיקו להקנאת השלמות האנושי ולא לחלק ממנו שיהיה מורגש, ויש עושה מצוה אחת תספיק יותר ממצות הרבה כפי כונת העושה אותה לקנות הלק גדול מהשלמות. ואחר שהענין הולך אחר הכונה, יתבאר מזה גם כן שכל המצות שבתורה הן שיהיו מצות עשה או מצות לא תעשה הם דרך להקנאת השלמות האנושי או מדרגה מה ממנו בהיותן נעשות על הכונה הראויה, כי לא עשית המעשים הטובים בלבד תביא את האדם לחיי העולם הבא, אבל גם ההמנע מעשות המעשים הרעים מפני יראת ה׳ יתן שלמות בנפש. וזה כי לפי מה שבא מפורש בתורה והלכת בדרכיו, נראה שההליכה בדרכי השם היא עקר העבודה שיעבוד בה האדם את השם, ונמצא המשורר מפרש שמי שהוא נמנע מעשות רע מפני יראת השם נקרא הולך בדרכי ה׳, אמר אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה׳, כלומר אשריהם המון המאמינים הנקראים תמימי דרך שאינם מתחכמים על השם אבל הולכים בתמימות בתורת השם יתברך, ובאר שההולכים בתורת ה׳ הם השומרים מצותיו בכונת הלב, ולזה אמר אשרי נוצרי עדותיו בכל לב ידרשוהו. וכדי שלא ידומה שאין נקרא הולך בדרכי ה׳ ולא נוצר עדותיו אלא השומר מצות עשה, כי מצות לא תעשה לא יצוייר שיתנו שלמות בנפש, לזה אמר אחר זה אף לא פעלו עולה בדרכיו הלכו, כלומר אף הנמנע מלעשות עולה בכונת הלב נקרא הולך בדרכי השם, וזהו שאמר בדרכיו הלכו. וכן אמרו רבותינו ז״ל ישב ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כעושה מצוה.

An important principle to bear in mind in connection with the performance of the commandments is that all depends upon intention, as the Rabbis say, “God requires the heart.” One may, therefore, perform many commandments without any benefit at all, or at least without enough benefit to realize human perfection or an appreciable part thereof. On the other hand, one may observe one commandment and succeed, according to his intention in the performance thereof, in acquiring a great part of perfection, more than the performer of many commandments. Since, therefore, intention is the important thing, it follows that all the commandments of the Torah, whether positive or negative, are a means to the attainment of human perfection, or a certain degree thereof, if they are done with the proper intention. A man attains to eternal life not only by doing good deeds. The soul’s perfection is attained also by abstaining from evil deeds through fear of God. This is proved as follows: The Torah says explicitly, “And walk in His ways.” From this we see that walking in God’s ways is the essence of man’s service of God. Now we find that the Psalmist explains that he who refrains from doing evil for fear of God is called one who walks in the ways of God, “Happy are they that are upright in the way, who walk in the law of the Lord.” The meaning is, happy are the mass of believers who are described as, “upright in the way,” i. e., they do not seek to be too clever in their relation to God, but follow the law of God with simplicity. Then he explains that those who walk in the law of the Lord are those who keep His commandments with the intention of the heart, “Happy are they that keep His testimonies, that seek Him with the whole heart.” And to obviate the idea that only he is described as walking in the ways of the Lord and keeping His testimonies, who keeps the positive commandments, and that a negative commandment can not be conceived as bestowing perfection upon the soul, he adds in the sequel, “Yea, they do no unrighteousness; they walk in His ways.” The meaning is, a person who intentionally refrains from doing evil is also a man walking in the ways of God; as the text says, “They walk in His ways.” The Rabbis also say, if one refrains from committing a transgression, he is rewarded as if he had performed a positive commandment.

רְשׁוּת לְכָל אָדָם נְתוּנָה. אִם רָצָה לְהַטּוֹת עַצְמוֹ לְדֶרֶךְ טוֹבָה וְלִהְיוֹת צַדִּיק הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ. וְאִם רָצָה לְהַטּוֹת עַצְמוֹ לְדֶרֶךְ רָעָה וְלִהְיוֹת רָשָׁע הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ. הוּא שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה (בראשית ג כב) "הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע".

Free will is granted to all men. If one desires to turn himself to the path of good and be righteous, the choice is his. Should he desire to turn to the path of evil and be wicked, the choice is his. This is [the intent of] the Torah's statement (Genesis 3:22 : "Behold, man has become unique as ourselves, knowing good and evil," i.e., the human species became singular in the world with no other species resembling it in the following quality: that man can, on his own initiative, with his knowledge and thought, know good and evil, and do what he desires.

וישראל אינם עובדים להקב"ה אלא במצוותיו שמקיימים את התורה, וזה בשביל ישראל ובשביל התורה נברא העולם, וכל שאר העולם נברא בשביל ישראל. לפיכך בשביל התורה נברא – שהוא הראשית והתחלה, ובשביל ישראל – שהם תכלית הכל.

לא ישאר לומר רק כי הפעולות המתיחסות אל מעלת נפשו הם הפעולות האלקיות, והם מצות התורה. והם הם מיוחדים אל האדם לפי מעלת נפשו האלקית.

וקאמר 'בריך רחמנא דיהיב לון אוריין תליתאי', שדברי התורה אינם יוצאים מן היושר. ונתן אותם לעם תליתאי, לאשר יש בהם היושר. והכל הוא בשביל מעלת התורה, שהיא היושר בעצמה. ולפיכך אם לא היו ישראל ישרים, לא היה אפשר שתנתן להם התורה שהיא היושר הגמור.

אחר שהתבאר בפרקים הקודמים* כי התורה הזאת בלתי מוכנים אליה כי אם ישראל. ואם כן הוסר* השאלה למה לא נתן התורה בתחלת העולם כאשר עדיין לא היו עם ישראל*. כך אמר הקב"ה לישראל, עד שלא בראתי העולם בראתי התורה, שנאמר (משלי ח, ל) "ואהיה אצלו אמון", מה "אמון", 'אומן', שנאמר (במדבר יא, יב) "כאשר ישא האומן את היונק". ולא נתתיה לאחד מן האומות, אלא לישראל, שכיון שעמדו ישראל על הר סיני ואמרו (שמות יט, ח) "כל אשר דבר ה' נעשה", מיד ניתנה להם.

והתורה נבראת קודם שנברא העולם הטבעי, וישראל נבראו גם כן קודם שנברא העולם הטבעי.

כי הנה תכלית בריאת עולם הי' לכבודו ית'. וכמ"ש ז"ל בשביל התורה שנק' ראשית ובשביל ישראל שנקראו ראשית. שבנ"י בכח התורה מעידין ומבררין הנהגתו ית' את העולם. וזה קיום העולם.

כי בישראל כל אחד הוא דגול ומנושא באיזה דבר מה שאין בכל ישראל כמותו בדבר זה כידוע דשורש נפשות ישראל הוא מהתורה ששים ריבוא דדור המדבר הם מהתורה שבכתב ועל כן א' במד' (ב"ר ויצא פ' ע) דאלו היה חסר א' מהם לא נתנה תורה. כי בישראל כל אחד הוא דגול ומנושא באיזה דבר מה שאין בכל ישראל כמותו בדבר זה כידוע דשורש נפשות ישראל הוא מהתורה ששים ריבוא דדור המדבר הם מהתורה שבכתב ועל כן א' במד' (ב"ר ויצא פ' ע) דאלו היה חסר א' מהם לא נתנה תורה.

כי באורייתא ברא קוב"ה עלמא. נמצא חיות פנימיות של כל הנבראים הוא כח הראשית שמהתורה. אך כי נברא להיות נעלם הפנימיות אבל ביום מתן תורה נתגלה זה ונדבק הכל בהשורש. הכל כנ"ל שאז נתגלה ונמשך חיות התורה לכל הנבראים.

וזה שניתנה תורה במדבר כמ"ש במד' בפסוק ימצאהו בארץ מדבר מדבר הי' העולם קודם שניתנה תורה כי באמת כל העולם נברא בשביל התורה כמ"ש חז"ל.

וְהִנֵּה, תַּכְלִית הִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת וִירִידָתָם מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה – אֵינוֹ בִּשְׁבִיל עוֹלָמוֹת הָעֶלְיוֹנִים, הוֹאִיל וְלָהֶם יְרִידָה מֵאוֹר פָּנָיו יִתְבָּרֵךְ, אֶלָּא הַתַּכְלִית הוּא עוֹלָם הַזֶּה הַתַּחְתּוֹן, שֶׁכָּךְ עָלָה בִּרְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ, לִהְיוֹת נַחַת רוּחַ לְפָנָיו יִתְבָּרֵךְ, כַּד אִתְכַּפְיָא סִטְרָא אָחֳרָא וְאִתְהַפֵּךְ חֲשׁוֹכָא לִנְהוֹרָא – שֶׁיָּאִיר אוֹר ה׳ אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא בִּמְקוֹם הַחֹשֶׁךְ וְהַסִּטְרָא אָחֳרָא שֶׁל כָּל עוֹלָם הַזֶּה כּוּלּוֹ, בְּיֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עֹז וְיִתְרוֹן אוֹר מִן הַחֹשֶׁךְ, מֵהֶאָרָתוֹ בְּעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים, שֶׁמֵּאִיר שָׁם עַל יְדֵי לְבוּשִׁים וְהֶסְתֵּר פָּנִים, הַמַּסְתִּירִים וּמַעֲלִימִים אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא שֶׁלֹּא יִבָּטְלוּ בִּמְצִיאוּת. וְלָזֶה נָתַן הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לְיִשְׂרָאֵל אֶת הַתּוֹרָה, שֶׁנִּקְרֵאת עוֹז וְכֹחַ, וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, שֶׁהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא נוֹתֵן כֹּחַ בַּצַּדִּיקִים לְקַבֵּל שְׂכָרָם לֶעָתִיד לָבֹא, שֶׁלֹּא יִתְבַּטְּלוּ בִּמְצִיאוּת מַמָּשׁ בְּאוֹר ה׳ הַנִּגְלֶה לֶעָתִיד בְּלִי שׁוּם לְבוּשׁ, כְּדִכְתִיב: ״וְלֹא יִכָּנֵף עוֹד מוֹרֶיךָ [פֵּירוּשׁ, שֶׁלֹּא יִתְכַּסֶּה מִמְּךָ בְּכָנָף וּלְבוּשׁ], וְהָיוּ עֵינֶיךָ רוֹאוֹת אֶת מוֹרֶיךָ״, וּכְתִיב: ״כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״לֹא יִהְיֶה לָּךְ עוֹד הַשֶּׁמֶשׁ לְאוֹר יוֹמָם וְגוֹ׳, כִּי ה׳ יִהְיֶה לָּךְ לְאוֹר עוֹלָם וְגוֹ׳״.

Clearly, the purpose of the hishtalshelut of the worlds and their descent, degree by degree, is not for the sake of the higher worlds, because for them this is a descent from the light of His Countenance, blessed be He. But the ultimate purpose [of creation] is this lowest world, for such was His will, blessed be He, that He shall have satisfaction when the sitra achara is subdued and the darkness is turned to light, so that the Divine light of the En Sof, blessed is He, shall shine forth in the place of the darkness and sitra achara throughout this world, all the more strongly and intensely, with the excellence of light emerging from darkness, than its effulgence in the higher worlds, where it shines through “garments” and in concealment of the Countenance, which screen and conceal the light of the En Sof, blessed is He, in order that they should not dissolve out of existence. For this purpose, the Holy One, blessed is He, gave to Israel the Torah which is called “might” and “strength,” as the Rabbis, of blessed memory, have said that the Almighty puts strength into the righteous in order that they may receive their reward in the hereafter, without being nullified in their very existence, in the Divine light that will be revealed to them in the hereafter without any cloak, as is written, “Your teacher shall no longer be concealed from you [literally: He will not conceal Himself from you with robe and garment]…but your eyes shall see your Teacher.” It is also written, “For they shall see eye to eye…” and “You shall no longer have the sun for light by day…for the Lord shall be to you for an everlasting light….”

והנה בר״ה אומרים זה היום תחלת מעשיך הגם שר״ה הוא יום ברוא אדה״ר והוא יום ו׳ למע״ב הוא מפני כי סוף מעשה במחשבה תחלה וכמ״ש בראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית ישראל עלה במחשבה ופי׳ במחשבה זו הוא עד״מ כמו שבאדם עיקר הנהגתו הוא ע״י המחשבה שאחריה נמשכו כל האברים ונשמעים לה כך המחשבה העליונה הקדומה אנא אמלוך היתה ע״י ישראל שבשביל ישראל שנק׳ ראשית כו׳ וביום ברוא אדם ביום ו׳ נגמרה תחלת המחשבה ולכן נק׳ תחלת מעשיך שהמחשבה היא כמעשה לגבי הקב״ה שאף המחשבה נחשבת אצלו לבחי׳ עשיה.

"אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו". בחירת ישראל - משום שהם דבוקים במקום ב"ה, ומשום כך ניתנה להם התורה. "בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין". התבלין הזה הוא רק לישראל, העוסקים בתורה מחמת דבקותם בתורת ה'. ובדרך זו יש בתורה סגולה, שאפילו הוא עוסק בפלפול ובבירור ההלכה בדבר שלכאורה אין לו שום שייכות למדות, מכל מקום פועל בו הלימוד לתיקון מדותיו.

התורה, שהיא צורת האדם, המחשבה העליונה העושה את האדם לאדם מצד אחד, היא ג"כ צורת העולם כולו, אחרי אשר תחתום התורה את חותמה על האדם, אחרי שתכתב על לוח לבו. אחרי שהאידיאלים האלהיים של תורת אלהים אמת, ישתרשו בתוכיות נשמת היקום כולו, מצד הערך הראשון של הופעת התורה על האדם, להשלים אותו, לבראותו כבריה חדשה בצורה תמימה, ראויה היא התורה להנתן בששי בחודש, במנין המתאים ליצירת האדם בששי לימי בראשית.