Bittul Hayesh: Self-Nullification in Divine Service

וָאֹמַ֞ר אֽוֹי־לִ֣י כִֽי־נִדְמֵ֗יתִי כִּ֣י אִ֤ישׁ טְמֵֽא־שְׂפָתַ֙יִם֙ אָנֹ֔כִי וּבְתוֹךְ֙ עַם־טְמֵ֣א שְׂפָתַ֔יִם אָנֹכִ֖י יוֹשֵׁ֑ב כִּ֗י אֶת־הַמֶּ֛לֶךְ יְהֹוָ֥ה צְבָא֖וֹת רָא֥וּ עֵינָֽי׃

I cried, “Woe is me; I am lost! For I am a man of impure lips And I live among a people Of impure lips; Yet my own eyes have beheld The Sovereign GOD of Hosts.”

וַיַּ֥עַן אַבְרָהָ֖ם וַיֹּאמַ֑ר הִנֵּה־נָ֤א הוֹאַ֙לְתִּי֙ לְדַבֵּ֣ר אֶל־אֲדֹנָ֔י וְאָנֹכִ֖י עָפָ֥ר וָאֵֽפֶר׃

Abraham spoke up, saying, “Here I venture to speak to my Sovereign, I who am but dust and ashes:

וְקָרָ֨א זֶ֤ה אֶל־זֶה֙ וְאָמַ֔ר קָד֧וֹשׁ ׀ קָד֛וֹשׁ קָד֖וֹשׁ יְהֹוָ֣ה צְבָא֑וֹת מְלֹ֥א כׇל־הָאָ֖רֶץ כְּבוֹדֽוֹ׃

לֹא־תְקַלֵּ֣ל חֵרֵ֔שׁ וְלִפְנֵ֣י עִוֵּ֔ר לֹ֥א תִתֵּ֖ן מִכְשֹׁ֑ל וְיָרֵ֥אתָ מֵּאֱלֹהֶ֖יךָ אֲנִ֥י יְהֹוָֽה׃

״וְאֶת דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ״. רַב הוּנָא וְרַב חִסְדָּא, חַד אָמַר: אִתִּי דַּכָּא, וְחַד אָמַר: אֲנִי אֶת דַּכָּא. וּמִסְתַּבְּרָא כְּמַאן דְּאָמַר אֲנִי אֶת דַּכָּא, שֶׁהֲרֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִנִּיחַ כׇּל הָרִים וּגְבָעוֹת, וְהִשְׁרָה שְׁכִינָתוֹ עַל הַר סִינַי וְלֹא גָּבַהּ הַר סִינַי לְמַעְלָה. אָמַר רַב יוֹסֵף: לְעוֹלָם יִלְמַד אָדָם מִדַּעַת קוֹנוֹ, שֶׁהֲרֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִנִּיחַ כׇּל הָרִים וּגְבָעוֹת, וְהִשְׁרָה שְׁכִינָתוֹ עַל הַר סִינַי. וְהִנִּיחַ כׇּל אִילָנוֹת טוֹבוֹת, וְהִשְׁרָה שְׁכִינָתוֹ בַּסְּנֶה.

The Gemara continues the discussion of arrogance, and its converse, humility. The verse states: “For thus says the High and Lofty One that inhabits eternity, whose name is Holy: I dwell in the high and holy place, also with him that is of a contrite and humble spirit, to revive the spirit of the humble, and to revive the heart of the contrite ones” (Isaiah 57:15). Rav Huna and Rav Ḥisda offered differing interpretations of this verse. One says that the verse means: Together with Me is the person who is contrite and humble. In other words, God elevates the humble. And one says that the verse means: I, God, descend, and am found together with the person who is contrite and humble. The Gemara comments on this: And it stands to reason that the meaning of the verse is like the one who says: I am with the contrite person, as the Holy One, Blessed be He, disregarded all of the mountains and hills, and rested His Divine Presence on the lowly Mount Sinai, and He did not choose to raise Mount Sinai up toward Him. God chose to give the Torah on Mount Sinai, as it was a symbol of humility due to its lack of height, and He lowered His Divine Presence, as it were, to the mountain. Rav Yosef says: A person should always learn proper behavior from the wisdom of his Creator, as the Holy One, Blessed be He, disregarded all of the mountains and hills and rested His Divine Presence on the lowly Mount Sinai. And similarly, when appearing to Moses, He disregarded all of the beautiful trees and rested His Divine Presence on the bush (Exodus 3:2).

וְאָמַר רַבִּי חֲנִינָא בַּר אִידִי: לָמָּה נִמְשְׁלוּ דִּבְרֵי תוֹרָה לְמַיִם, דִּכְתִיב: ״הוֹי כׇּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם״, לוֹמַר לָךְ: מָה מַיִם מַנִּיחִין מָקוֹם גָּבוֹהַּ וְהוֹלְכִין לְמָקוֹם נָמוּךְ, אַף דִּבְרֵי תוֹרָה אֵין מִתְקַיְּימִין אֶלָּא בְּמִי שֶׁדַּעְתּוֹ שְׁפָלָה. וְאָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא: לָמָּה נִמְשְׁלוּ דִּבְרֵי תוֹרָה לִשְׁלֹשָׁה מַשְׁקִין הַלָּלוּ: בְּמַיִם, וּבְיַיִן, וּבְחָלָב. דִּכְתִיב: ״הוֹי כׇּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם״, וּכְתִיב: ״לְכוּ שִׁבְרוּ וֶאֱכֹלוּ וּלְכוּ שִׁבְרוּ בְּלוֹא כֶסֶף וּבְלוֹא מְחִיר יַיִן וְחָלָב״, לוֹמַר לָךְ: מָה שְׁלֹשָׁה מַשְׁקִין הַלָּלוּ אֵין מִתְקַיְּימִין אֶלָּא בַּפָּחוּת שֶׁבַּכֵּלִים — אַף דִּבְרֵי תוֹרָה אֵין מִתְקַיְּימִין אֶלָּא בְּמִי שֶׁדַּעְתּוֹ שְׁפָלָה.

And Rabbi Ḥanina bar Idi said: Why are matters of Torah likened to water, as it is written: “Ho, everyone who thirsts, come for water” (Isaiah 55:1)? This verse comes to tell you: Just as water leaves a high place and flows to a low place, so too, Torah matters are retained only by one whose spirit is lowly, i.e., a humble person. And Rabbi Oshaya said: Why are matters of Torah likened to these three liquids: To water, wine and milk? As it is written with regard to water: “Ho, everyone who thirsts, come for water,” and it is written in the same verse: “Come, buy and eat; yea, come, buy wine and milk without money and without price.” This verse comes to tell you: Just as these three liquids can be retained only in the least of vessels, e.g., clay pots, but not vessels of silver and gold, as they will spoil, so too, matters of Torah are retained only by one whose spirit is lowly.

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל מָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא גְּבוּרָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַתָּה מוֹצֵא עִנְוְותָנוּתוֹ. דָּבָר זֶה כָּתוּב בַּתּוֹרָה, וְשָׁנוּי בַּנְּבִיאִים, וּמְשׁוּלָּשׁ בַּכְּתוּבִים. כָּתוּב בַּתּוֹרָה: ״כִּי ה׳ אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדוֹנֵי הָאֲדוֹנִים״, וּכְתִיב בָּתְרֵיהּ: ״עוֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם וְאַלְמָנָה״. שָׁנוּי בַּנְּבִיאִים: ״כֹה אָמַר רָם וְנִשָּׂא שׁוֹכֵן עַד וְקָדוֹשׁ וְגוֹ׳״, וּכְתִיב בָּתְרֵיהּ: ״וְאֶת דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ״, מְשׁוּלָּשׁ בַּכְּתוּבִים, דִּכְתִיב: ״סוֹלּוּ לָרוֹכֵב בָּעֲרָבוֹת בְּיָהּ שְׁמוֹ״, וּכְתִיב בָּתְרֵיהּ: ״אֲבִי יְתוֹמִים וְדַיַּין אַלְמָנוֹת״.

Having mentioned the haftara read on Yom Kippur, the Gemara cites that which Rabbi Yoḥanan said: Wherever you find a reference in the Bible to the might of the Holy One, Blessed be He, you also find a reference to His humility adjacent to it. Evidence of this fact is written in the Torah, repeated in the Prophets, and stated a third time in the Writings. It is written in the Torah: “For the Lord your God is the God of gods and the Lord of lords” (Deuteronomy 10:17), and it is written immediately afterward: “He executes the judgment of the fatherless and widow” (Deuteronomy 10:18), displaying his humility in caring for even the weakest parts of society. It is repeated in the Prophets: “For thus says the High and Lofty One that inhabits eternity, Whose name is sacred” (Isaiah 57:15), and it is written immediately afterward: “In the high and holy place I dwell with him that is of a contrite and humble spirit, to revive the spirit of the humble, and to revive the heart of the contrite ones” (Isaiah 57:15). It is stated a third time in the Writings, as it is written: “Extol Him Who rides upon the clouds, Whose name is the Lord” (Psalms 68:5), and it is written immediately afterward: “A father of the fatherless, and a judge of widows” (Psalms 68:6).

וַאֲמוּר רַבָּנַן בְּשִׁשִּׁים. הִלְכָּךְ, מִין בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ דְּהֶיתֵּרָא – בְּטַעְמָא, דְּאִיסּוּרָא – בְּקַפִּילָא. וּמִין בְּמִינוֹ, דְּלֵיכָּא לְמֵיקַם אַטַּעְמָא, אִי נָמֵי מִין בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ דְּאִיסּוּרָא, דְּלֵיכָּא קַפִּילָא – בְּשִׁשִּׁים.

מַתְנִי׳ יֵין נֶסֶךְ אָסוּר וְאוֹסֵר בְּכׇל שֶׁהוּא, יַיִן בְּיַיִן וּמַיִם בְּמַיִם בְּכׇל שֶׁהוּא, יַיִן בְּמַיִם וּמַיִם בְּיַיִן בְּנוֹתֵן טַעַם. זֶה הַכְּלָל: מִין בְּמִינוֹ — בְּמַשֶּׁהוּ, וְשֶׁלֹּא בְּמִינוֹ — בְּנוֹתֵן טַעַם.

הָהוּא כְּזֵיתָא תַּרְבָּא דִּנְפַל בְּדִיקּוּלָא דְּבִשְׂרָא, סָבַר רַב אַסִּי לְשַׁעוֹרֵיהּ בְּמַאי דִּבְלַע דִּיקּוּלָא, אָמְרִי לֵיהּ רַבָּנַן לְרַב אָשֵׁי: אַטּוּ דְּהֶיתֵּרָא בָּלַע, דְּאִיסּוּרָא לָא בָּלַע? הָהוּא פַּלְגָא דְּזֵיתָא דְּתַרְבָּא דִּנְפַל בְּדִיקּוּלָא דְּבִשְׂרָא, סָבַר מָר בַּר רַב אָשֵׁי לְשַׁעוֹרֵיהּ בִּתְלָתִין פַּלְגֵי דְּזֵיתָא. אֲמַר לֵיהּ אֲבוּהּ: לָאו אָמֵינָא לָךְ לָא תְּזַלְזֵל בְּשִׁיעוּרִין דְּרַבָּנַן? וְעוֹד, הָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: חֲצִי שִׁיעוּר אָסוּר מִן הַתּוֹרָה.

לָא, לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ חֶזְקָתוֹ בָּדוּק, וְהָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן — דְּמוּחְזָק לַן דְּלָא בְּדַק, וְקָאָמְרִי הָנֵי: בַּדְקִינֵּיהּ. מַהוּ דְּתֵימָא: לָא לְהֵימְנִינְהוּ רַבָּנַן, קָא מַשְׁמַע לַן: כֵּיוָן דִּבְדִיקַת חָמֵץ מִדְּרַבָּנַן הוּא, דְּמִדְּאוֹרָיְיתָא בְּבִיטּוּל בְּעָלְמָא סַגִּי לֵיהּ — הֵימְנוּהוּ רַבָּנַן בִּדְרַבָּנַן. תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר אַבָּיֵי: לָא מִיבַּעְיָא בְּאַתְרָא דְּלָא יָהֲבִי אַגְרָא וּבְדַקוּ — דְּנִיחָא לֵיהּ לְאִינִישׁ לְקַיּוֹמֵי מִצְוָה בְּגוּפֵיהּ. אֶלָּא אֲפִילּוּ בְּאַתְרָא דְּיָהֲבִי אַגְרָא וּבְדַקוּ — דְּנִיחָא לֵיהּ לְאִינִישׁ לְקַיּוֹמֵי מִצְוָה בְּמָמוֹנֵיהּ.

The Gemara rejects this conclusion: No, actually I can say to you that on the fourteenth its presumptive status is that it has been searched, and with what case are we dealing here? This halakha is referring to a situation where our presumption is that the owner did not search the house, and these women, slaves, or minors say: We searched it. Lest you say that the Sages do not believe them, as they are unfit to testify, the baraita therefore teaches us that since the search for leavened bread is an ordinance by rabbinic law, as by Torah law mere nullification of one’s ownership before the prohibition of the leaven takes effect is sufficient, the Sages believe them with regard to an ordinance instituted by rabbinic law. The Gemara suggests: Come and hear a resolution to this dilemma, as Abaye said: Needless to say, that in a place where people typically do not pay a wage and hire others to conduct the search for leaven and everyone searches himself, a person prefers to fulfill the mitzva himself. However, even in a place where people pay a wage and have others search for leaven, it is not a mistaken transaction due to the fact that a person prefers to perform the mitzva with his own money. Consequently, it is not considered a mistaken transaction, as a person does not object to having to perform a mitzva.

וְיֵשׁ דֵּעוֹת שֶׁאָסוּר לוֹ לָאָדָם לִנְהֹג בָּהֶן בְּבֵינוֹנִית אֶלָּא יִתְרַחֵק מִן הַקָּצֶה הָאֶחָד עַד הַקָּצֶה הָאַחֵר. וְהוּא גֹּבַהּ לֵב. שֶׁאֵין דֶּרֶךְ הַטּוֹבָה שֶׁיִּהְיֶה אָדָם עָנָו בִּלְבַד אֶלָּא שֶׁיִּהְיֶה שְׁפַל רוּחַ וְתִהְיֶה רוּחוֹ נְמוּכָה לִמְאֹד. וּלְפִיכָךְ נֶאֱמַר בְּמשֶׁה רַבֵּנוּ (במדבר יב ג) "עָנָו מְאֹד" וְלֹא נֶאֱמַר עָנָו בִּלְבַד.

כְּשֵׁם שֶׁהֶחָכָם נִכָּר בְּחָכְמָתוֹ וּבְדֵעוֹתָיו וְהוּא מֻבְדָּל בָּהֶם מִשְּׁאָר הָעָם. כָּךְ צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה נִכָּר בְּמַעֲשָׂיו בְּמַאֲכָלוֹ וּבְמַשְׁקֵהוּ וּבִבְעִילָתוֹ וּבַעֲשִׂיַּת צְרָכָיו וּבְדִבּוּרוֹ וּבְהִלּוּכוֹ וּבְמַלְבּוּשׁוֹ וּבְכִלְכּוּל דְּבָרָיו וּבְמַשָּׂאוֹ וּבְמַתָּנוֹ. וְיִהְיוּ כָּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלּוּ נָאִים וּמְתֻקָּנִים בְּיוֹתֵר. כֵּיצַד. תַּלְמִיד חָכָם לֹא יִהְיֶה גַּרְגְּרָן אֶלָּא אוֹכֵל מַאֲכָל הָרָאוּי לְהַבְרוֹת גּוּפוֹ. וְלֹא יֹאכַל מִמֶּנּוּ אֲכִילָה גַּסָּה. וְלֹא יְהֵא רוֹדֵף לְמַלְּאֹת בִּטְנוֹ כְּאֵלּוּ שֶׁמִּתְמַלְּאִין מִמַּאֲכָל וּמִשְׁתֶּה עַד שֶׁתִּפַּח כְּרֵסָם. וַעֲלֵיהֶם מְפֹרָשׁ בַּקַּבָּלָה (מלאכי ב ג) "וְזֵרִיתִי פֶרֶשׁ עַל פְּנֵיכֶם". אָמְרוּ חֲכָמִים אֵלּוּ בְּנֵי אָדָם שֶׁאוֹכְלִין וְשׁוֹתִין וְעוֹשִׂין כָּל יְמֵיהֶם כְּחַגִּים. וְהֵם הָאוֹמְרִים (ישעיה כב יג) "אָכוֹל וְשָׁתֹה כִּי מָחָר נָמוּת". וְזֶהוּ מַאֲכַל הָרְשָׁעִים. וְשֻׁלְחָנוֹת אֵלּוּ הֵם שֶׁגִּנָּה הַכָּתוּב וְאָמַר (ישעיה כח ח) "כִּי כָּל שֻׁלְחָנוֹת מָלְאוּ קִיא צֹאָה בְּלִי מָקוֹם". אֲבָל הֶחָכָם אֵינוֹ אוֹכֵל אֶלָּא תַּבְשִׁיל אֶחָד אוֹ שְׁנַיִם וְאוֹכֵל מִמֶּנּוּ כְּדֵי חַיָּיו וְדַּיּוֹ. הוּא שֶׁאָמַר שְׁלֹמֹה (משלי יג כה) "צַדִּיק אֹכֵל לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ": כְּשֶׁהֶחָכָם אוֹכֵל מְעַט זֶה הָרָאוּי לוֹ לֹא יֹאכְלֶנּוּ אֶלָּא בְּבֵיתוֹ עַל שֻׁלְחָנוֹ. וְלֹא יֹאכַל בַּחֲנוּת וְלֹא בַּשּׁוּק אֶלָּא מִפְּנֵי צֹרֶךְ גָּדוֹל. כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְגַּנֶּה בִּפְנֵי הַבְּרִיּוֹת. וְלֹא יֹאכַל אֵצֶל עַמֵּי הָאָרֶץ וְלֹא עַל אוֹתָן הַשֻּׁלְחָנוֹת הַמְּלֵאִים קִיא צוֹאָה. וְלֹא יַרְבֶּה סְעֻדּוֹתָיו בְּכָל מָקוֹם וַאֲפִלּוּ עִם הַחֲכָמִים. וְלֹא יֹאכַל בִּסְעֻדּוֹת שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן קִבּוּץ הַרְבֵּה. וְאֵין רָאוּי לוֹ לֶאֱכל אֶלָּא בִּסְעֻדָּה שֶׁל מִצְוָה בִּלְבַד כְּגוֹן סְעֻדַּת אֵרוּסִין וְנִשּׂוּאִין. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה תַּלְמִיד חָכָם שֶׁנָּשָׂא בַּת תַּלְמִיד חָכָם. וְהַצַּדִּיקִים וְהַחֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים לֹא אָכְלוּ מִסְּעֻדָּה שֶׁאֵינָהּ שֶׁלָּהֶן:

Just as the wise man is recognized through his wisdom and his temperaments and in these, he stands apart from the rest of the people, so, too, he should be recognized through his actions - in his eating, drinking, intimate relations, in relieving himself, in his speech, manner of walking and dress, in the management of his finances, and in his business dealings. All of these actions should be exceptionally becoming and befitting. What is implied? A Torah Sage should not be a glutton. Rather, he should eat food which will keep his body healthy, without overeating. He should not seek to fill his stomach, like those who stuff themselves with food and drink until their bellies burst. They are alluded to by [the statement of] the prophet [Malachi 2:3]: "I will spread dung on your faces, the dung of your feasts." Our Sages explain: These are the people who eat and drink and make all their days like feast days. They say, "Eat and drink, for tomorrow, we will die" (Isaiah 22:13). This is the food of the wicked. It is these tables which the verse censures, saying: "For all tables are full of vomit and excrement; there is no room" (Isaiah 28:8). In contrast, a wise man eats only one dish or two, eating only enough to sustain him. That is sufficient for him. This is alluded to by Solomon's statement: "The righteous man eats to satisfy his soul" (Proverbs 13:25). When the wise man eats the little which is fitting for him, he should eat it only in his own home, at his table. He should not eat in a store or in the marketplace, unless there is a very pressing need, lest he be viewed without respect by others. He should not eat together with the unlearned, nor at those tables that are "filled with vomit and excrement." He should not eat frequently in other places, even in the company of wise men, nor should he eat where there is a large gathering. It is not fitting for him to eat at another person's [table] except at a feast associated with a mitzvah, e.g., a betrothal or wedding feast - and then, [only] when a scholar is marrying the daughter of a scholar. The righteous and the pious of old never partook of a meal that was not their own.

וְהַשֵּׁנִי כִּי הַבּוֹטֵחַ בֵּאלֹהִים נַפְשׁוֹ בִּמְנוּחָה וְלִבּוֹ שָׁלֵו מִצַּד הַגְּזֵרוֹת לְדַעְתּוֹ כִּי הַבּוֹרֵא יַנְהִיגֵן לְטוֹבָתוֹ בְּעוֹלָמוֹ וְאַחֲרִיתוֹ כְּמוֹ שֶׁאָמַר דָּוִד עָלָיו הַשָּׁלוֹם (תהלים סב ו) אַךְ לֵאלֹהִים דּוֹמִּי נַפְשִׁי כִּי מִמֶּנּוּ תִּקְוָתִי. וַאֲשֶׁר אֵינֶנּוּ בּוֹטֵחַ בֵּאלֹהִים הוּא בְּצַעַר תָּדִיר וּדְאָגָה אֲרֻכָּה וְאֵבֶל וְעֶצֶב לֹא יָמוּשׁוּ מִמֶּנּוּ בַּטּוֹבָה וּבָרָעָה. בַּטּוֹבָה מִפְּנֵי מִעוּט רְצוֹתוֹ בְּמַצָּבוֹ וּשְׁאִיפָתוֹ לְהוֹסִיף וּלְהַרְבּוֹת וְלִכְנֹס. וּבָרָעָה מִפְּנֵי שֶׁהוּא קָץ בָּהּ וְהִיא כְּנֶגֶד תַּאֲוָתוֹ וְטִבְעוֹ וּמִדּוֹתָיו. וְכֵן אָמַר הֶחָכָם (משלי טו טו) כָּל יְמֵי עָנִי רָעִים וְגוֹ׳. וְהַשְּׁלִישִׁי כִּי הַבּוֹטֵחַ בֵּאלֹהִים וְאִם יִתְעַסֵּק בְּסִבּוֹת לֹא יִסָּמֵךְ בְּלִבּוֹ עֲלֵיהֶן וְלֹא יְקַוֶּה מֵהֶן תּוֹעֶלֶת וְלֹא נֶזֶק מִבִּלְתִּי רְצוֹן הָאֵל אַךְ מִתְעַסֵּק בָּהֶן לִבְחֹר בַּעֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא אֲשֶׁר צִוָּה לְהִתְעַסֵּק בָּעוֹלָם לְיַשְּׁבוֹ וּלְזַיְּנוֹ. וְאִם תַּגִּיעֵהוּ תּוֹעֶלֶת אוֹ יִדְחֶה בָּהֶן הַנֶּזֶק יוֹדֶה הָאֱלֹהִים לְבַדּוֹ עַל זֶה וְלֹא יוֹסִיף בָּהֶן אַהֲבָה וְחִבָּה יְתֵרָה וְלֹא תָּנוּחַ נַפְשׁוֹ עֲלֵיהֶן יוֹתֵר אַךְ יֶחֱזַק בִּטְחוֹנוֹ בֵּאלֹהִים וְיִסָּמֵךְ לִבּוֹ עָלָיו מִבַּלְעֲדֵי הַסִּבּוֹת. וְאִם לֹא יוֹעִילוּהוּ הַסִּבּוֹת יֵדַע כִּי יְבוֹאֵהוּ טַרְפּוֹ כְּשֶׁיִּרְצֶה יְיָ מֵאֵיזֶה עִנְיָן שֶׁיִּרְצֶה וְלֹא יִמְאַס בָּהֶן בַּעֲבוּר זֶה וְלֹא יַנִּיחַ לְהִתְעַסֵּק בָּהֶם לַעֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא.

(2) One who trusts in the Al-mighty has tranquility of spirit and a heart at ease regarding bad decrees, knowing that the Creator will arrange them for what is his good in this world and the next, as King David said "my soul, wait you only on G-d; for my expectation is from Him" (Tehilim 62:6). But one who does not trust in G-d, even when he is prosperous, is always pained and in a state of continual anxiety. He is saddened and grieving, because he is little satisfied with his situation, and yearns to augment, increase, and hoard in. And likewise in bad times because he is disgusted by it, and it is contrary to his desires, nature and traits. So too, the wise man said "all the days of the poor are evil" (Mishlei 15:15) (3) One who trusts in G-d, even while he is engaging in the means for earning a livelihood, his heart will not rely on them, and he will not hope to receive profit or loss from them unless it is the will of G-d. Rather, he engages in them as part of his service of G-d who commanded us to occupy ourselves with the world, to maintain it and make it more habitable. If these means will yield him profit or help him avoid a loss, he will thank G-d alone for this, and he will not love and cherish the means more for this, nor will he rely more on them on account of this. Rather, his trust in G-d will be strengthened, and he will come to rely on Him and not the means. And if the means do not yield any benefit, he knows that his livelihood will come to him when G-d wants, and through whatever way He wants. Therefore, he will not reject the means because of this, nor abandon employing them, and thus he will serve his Creator (as above - TL).

ואיבעיא להו בששים ואחד כו' - ומדלא פירש בהדיא בששים והיא מותרת ליכא למיפשט מידי דשמא רבי יהושע בן לוי עצמו הוא מסופק ומיהו קשה דלקמן קאמר רבי יהושע בן לוי כל איסורין שבתורה בששים משמע בששים של היתר כמו גיד בששים ואין גיד מן המנין ויש לומר דהתם משמיה דבר קפרא קאמר לה אבל הכא מדקאמר בששים אסור משמע שפיר דבששים של היתר נמי אסור להכי אית לן למימר דלדידיה הוה מספקא ליה:

וְדַע כִּי מַעֲלוֹת הַהַכְנָעָה רַבּוֹת כַּאֲשֶׁר יִתְבָּאֵר בְּשַׁעֲרֵי הָעֲנָוָה בע"ה. וְהַמַּדְרֵגָה הָעֶלְיוֹנָה בַּהַכְנָעָה הַמְחֻיֶּבֶת מִדֶּרֶךְ הַתְּשׁוּבָה. שֶׁיַּגְדִּיל וְיַאְדִּיר עֲבוֹדַת ה'. וְלֹא יַחְזִיק טוֹבָה לְעַצְמוֹ. כִּי יִקְטַן הַכֹּל בְּעֵינָיו כְּנֶגֶד מָה שֶׁהוּא חַיָּב בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם. עַל כֵּן יִכָּנַע וְיַעֲבֹד בְּהֶצְנֵעַ. וְלֹא יַחְמֹד כָּבוֹד עַל מַעֲשָׂיו הַנִּכְבָּדִים. וְלֹא יְבַקֵּשׁ תִּפְאֶרֶת אָדָם עַל פְּעָלָיו הַמְּפֹאָרִים. וְיַסְתִּירֵם מִדַּעְתָּם כְּפִי הַיְּכֹלֶת.

ולכן גם ר"ח לא שבטח על זכות קדושת תורתו ומעשיו המרובים. רק שידע ושיער בנפשו שזאת האמונה קבועה בלבו לאמיתה שאין עוד מלבדו יתב' שום כח כלל. והדביק עצמו בקדושת מחשבתו לבעל הכחות כולם אדון יחיד המלא כל עלמין ואין כאן שום שליטה ומציאות כח אחר כלל. לכן היה נכון לבו בטוח בזה שלא ישלטו עליו פעולות הכשפים הנמשכים מכחות המרכבה טמאה. ז"ש לא מסתייע' מילתיך אין עוד מלבדו כתיב: ובאמת הוא ענין גדול וסגולה נפלאה להסר ולבטל מעליו כל דינין ורצונות אחרים שלא יוכלו לשלוט בו ולא יעשו שום רושם כלל. כשהאדם קובע בלבו לאמר הלא ה' הוא האלקים האמתי ואין עוד מלבדו יתברך שום כח בעולם וכל העולמות כלל והכל מלא רק אחדותו הפשוט ית"ש. ומבטל בלבו ביטול גמור ואינו משגיח כלל על שום כח ורצון בעולם. ומשעבד ומדבק טוהר מחשבתו רק לאדון יחיד ב"ה. כן יספיק הוא יתב' בידו שממילא יתבטלו מעליו כל הכחות והרצונות שבעולם שלא יוכלו לפעול לו שום דבר כלל. הגהה: וזהו ענין מאמרם ז"ל במשנ' ר"ה (כ"ט א') עשה לך שרף וכו' וכי נחש ממית או נחש מחיה. אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים וכו'. ר"ל כשהסתכלו כלפי מעלה להנח' השרף והתבוננו בכחו הרע ועכ"ז בטלוהו מלבם ולא השגיחו על כחו הנורא ושעבדו את לבם באמת רק לאביהם שבשמים לבד היו מתרפאין. והוא אמיתת ענין המתקת כחות הדינים בשרשם. והוא מבואר למבין:

And for that reason even in the case of Rabbee Chaneena, it’s not that he relied on the merit of the holiness of his Torah or his [long history of] positive behaviors, but only that he intimately knew and measured in his soul-Neffesh, that this reliability was established in his heart/mind as being true: that other than Him (blessed be He) there is absolutely no other power at all. And he attached himself via the purity of his thoughts to the Master of All Powers, unique Lord who fills all worlds, and no other power here has any control, nor real power at all. For that reason, that his heart/mind was rightly certain about this—that actions of sorcery that drew on the powers of the impure Vehicle would have no control over him—this is why he stated: “Your effort will not succeed, for it is written ‘There is nothing but Him’”. And truthfully, this is a great matter and a wondrous treasure that takes him out of the realm of any other judgments and the desires of others, so that they can’t control him, nor make any impression at all. When a person fixes it in his heart/mind to state, that after all: • God-YHV”H is the true God-Elohi”m and there is no other power in the universe nor in all the worlds at all other than Him, and • Everything is filled only with His (blessed be His name) simple unity, and • He, in his heart/mind, completely nullifies all others, and does not attend to any power or will in the universe, and harnesses and adheres the purity of his thoughts only to the unique Lord (blessed is He), then He will make it happen for him, that in any case all of the powers and desires that are in the universe will be nullified from upon him, so that they are not able to affect him in any way at all. Annotation: And this is the context of what they (OBM) stated in Mishna Rosh Ha-shanna (29:1): “‘Make for yourself a fiery serpent…’ (B’midbar 21)—Does a serpent kill or a serpent cause to live? Rather, when Israel gazes upward and makes their hearts/minds subservient to their Father in Heaven...”, intending to convey that when they gazed upward to the fiery serpent, and contemplated his evil power, and even so they nullified it in their heart/minds and did not attend to his awesome power, and made their heart/ minds truly subservient only to their Father in Heaven alone, they were healed. This is the truth of the matter of how the powers of judgment can be sweetened at their root. This has now been clearly explained to one who understands.

הִנֵּה כְּלָל הָעֲנָוָה הֱיוֹת הָאָדָם בִּלְתִּי מַחְשִׁיב עַצְמוֹ מִשּׁוּם טַעַם שֶׁיִּהְיֶה, וְזֶה הֵפֶךְ הַגַּאֲוָה מַמָּשׁ, וְהַתּוֹלָדוֹת הַנִּמְשָׁכוֹת מִזֶּה תִּהְיֶינָה הַהַפְכִּיּוֹת שֶׁל תּוֹלְדוֹת הַגַּאֲוָה. וּכְשֶׁנְּדַקְדֵּק נִמְצָא שֶׁתְּלוּיָה בְּמַחֲשָׁבָה וּבְמַעֲשֶׂה, כִּי בִּתְחִלָּה צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה הָאָדָם עָנָיו בְּמַחְשַׁבְתּוֹ, וְאַחַר כָּךְ יִתְנַהֵג בְּדַרְכֵי הָעֲנָוִים. הָעֲנָוָה בְּמַחֲשָׁבָה, הוּא שֶׁיִּתְבּוֹנֵן הָאָדָם וְיִתְאַמֵּת אֶצְלוֹ אֲשֶׁר אֵין הַתְּהִלָּה וְהַכָּבוֹד רְאוּיִים לוֹ, כָּל שֶׁכֵּן הַהִתְנַשֵּׂא עַל שְׁאָר בְּנֵי מִינוֹ, וְזֶה מִפְּנֵי מָה שֶׁחָסַר מִמֶּנּוּ בְּהֶכְרֵחַ, וְגַם מִפְּנֵי מָה שֶׁכְּבָר יֵשׁ בְּיָדוֹ.

The general matter of Humility is for a person not to attribute importance to himself for any reason whatsoever. This is the exact opposite of arrogance and the effects that result from this are the opposite of those that result from arrogance. When we examine closely, we will find that Humility is dependent both on thought and deed. For at first, a person needs to become humble in his thoughts and only afterwards, can he conduct himself in the ways of the Humble. Humility in thought is for a person to contemplate and come to realize as truth that he is undeserving of praise and honor, and all the more so [unworthy] of being elevated over his fellow men. This is due to what he lacks and also to what [good] he has actually attained.

האדם ראוי שיתדמה לקונו: הָאָדָם רָאוּי שֶׁיִּתְדַּמֶּה לְקוֹנוֹ וְאָז יִהְיֶה בְּסוֹד הַצּוּרָה הָעֶלְיוֹנָה צֶלֶם וּדְמוּת, שֶׁאִלּוּ יְדֻמֶּה בְּגוּפוֹ וְלֹא בִּפְעֻלּוֹת הֲרֵי הוּא מַכְזִיב הַצּוּרָה וְיֹאמְרוּ עָלָיו צוּרָה נָאָה וּמַעֲשִׂים כְּעוּרִים. שֶׁהֲרֵי עִיקָר הַצֶּלֶם וְהַדְּמוּת הָעֶלְיוֹן הֵן פְּעֻלּוֹתָיו, וּמַה יוֹעִיל לוֹ הֱיוֹתוֹ כְּצוּרָה הָעֶלְיוֹנָה דְּמוּת תַּבְנִית אֵבָרָיו וּבַפְּעֻלּוֹת לֹא יִתְדַמֶּה לְקוֹנוֹ. לְפִיכָךְ רָאוּי שֶׁיִּתְדַּמֶּה אֶל פְּעֻלּוֹת הַכֶּתֶר שֶׁהֵן י"ג מִדּוֹת שֶׁל רַחֲמִים עֶלְיוֹנוֹת. וּרְמוּזוֹת בְּסוֹד הַפְּסוּקִים (מיכה ז, יח) מִי אֵל כָּמוֹךָ. יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ. תִּתֵּן אֱמֶת. אִם כֵּן רָאוּי שֶׁתִּמְצָאֶנָּה בוֹ י"ג מִדּוֹת אֵלּוּ. וְעַכְשָׁו נְפָרֵשׁ אוֹתָן הַפְּעֻלּוֹת י"ג שֶׁרָאוּי שֶׁתִּהְיֶינָה בוֹ: הא' - מי אל כמוך - מוֹרֶה עַל הֱיוֹת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֶלֶךְ נֶעֱלַב, סוֹבֵל עֶלְבּוֹן מַה שֶׁלֹּא יְכִילֵהוּ רַעְיוֹן. הֲרֵי אֵין דָּבָר נִסְתָּר מֵהַשְׁגָּחָתוֹ בְּלִי סָפֵק, וְעוֹד אֵין רֶגַע שֶׁלֹּא יִהְיֶה הָאָדָם נִזּוֹן וּמִתְקַיֵּם מִכֹּחַ עֶלְיוֹן הַשּׁוֹפֵעַ עָלָיו, וַהֲרֵי תִּמְצָא שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא חָטָא אָדָם נֶגְדּוֹ שֶׁלֹּא יִהְיֶה הוּא בְּאוֹתוֹ הָרֶגַע מַמָּשׁ שׁוֹפֵעַ שֶׁפַע קִיּוּמוֹ וּתְנוּעַת אֵבָרָיו, עִם הֱיוֹת שֶׁהָאָדָם חֹטֵא בַכֹּחַ הַהוּא לֹא מְנָעוֹ מִמֶּנּוּ כְּלָל אֶלָּא סוֹבֵל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֶלְבּוֹן כָּזֶה לִהְיוֹת מַשְׁפִּיעַ בּוֹ כֹּחַ תְּנוּעוֹת אֵבָרָיו, וְהוּא מוֹצִיא אוֹתוֹ כֹּחַ בְּאוֹתוֹ רֶגַע בְּחֵטְא וְעָוֹן וּמַכְעִיס וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא סוֹבֵל. וְלֹא תֹאמַר שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִמְנוֹעַ מִמֶּנּוּ הַטּוֹב הַהוּא ח"ו שֶׁהֲרֵי בְכֹחוֹ בְּרֶגַע כְּמֵימְרָא לְיַבֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו כְּעֵין שֶׁעָשָׂה לְיָרָבְעָם, וְעִם כָּל זֹאת שֶׁהַכֹּחַ בְּיָדוֹ לְהַחְזִיר הַכֹּחַ הַנִּשְׁפָּע הַהוּא וְהָיָה לוֹ לוֹמַר כֵּיוָן שֶׁאַתָּה חֹטֵא נֶגְדִּי תֶּחֱטָא בְּשֶׁלְּךָ לֹא בְשֶׁלִּי, לֹא מִפְּנֵי זֶה מָנַע טוּבוֹ מִן הָאָדָם אֶלָּא סָבַל עֶלְבּוֹן, וְהִשְׁפִּיעַ הַכֹּחַ וְהֵטִיב לְאָדָם טוּבוֹ. הֲרֵי זֶה עֶלְבּוֹן וְסַבְלָנוּת מַה שֶׁלֹּא יְסֻפָּר וְעַל זֶה קוֹרְאִים מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֶלֶךְ עָלוּב וְהַיְנוּ אוֹמְרוֹ מִי אֵל כָּמוֹךָ, אַתָּה אֵל בַּעַל חֶסֶד הַמֵּטִיב, אֵל בַּעַל כֹּחַ לִנְקֹם וְלֶאֱסֹף אֶת שֶׁלְּךָ, וְעִם כָּל זֹאת אַתָּה סוֹבֵל וְנֶעֱלָב עַד יָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה. הֲרֵי זוֹ מִדָּה שֶׁצָּרִיךְ הָאָדָם לְהִתְנַהֵג בָּהּ רְצוֹנִי הַסַּבְלָנוּת וְכֵן הֱיוֹתוֹ נֶעֱלַב אֲפִלּוּ לְמַדְרֵגָה זוֹ וְעִם כָּל זֹאת לֹא יֶאֱסֹף טוֹבָתוֹ מִן הַמְּקַבֵּל:

Chapter 1 - That it is fitting for a person to resemble his Creator: It is fitting for a person to resemble his Creator and then he will be [configured] in the secret of the Highest Form, [both] in image and likeness. As if he is alike in his body but not in his actions, he betrays the Form; and they will say about him, "A lovely form, but ugly deeds." As behold, the essence of the Highest Image and Likeness is His actions. And what will it benefit him to have the structure of his limbs like the Highest Form, but not resemble his Creator in his actions? Therefore it is fitting that he should [make his actions] resemble the actions of the Crown (Keter), which are the thirteen highest traits of mercy. And they are hinted to in the secret of the verses (Michah 7:18-20), "Who is a power like You; He will again have mercy on us; You shall give truth." If so, it is fitting that these thirteen traits [also] be found in man. And now we will explain these thirteen actions that are fitting to be with him. ‎The First: "Who is a power like You" instructs about the Holy One, blessed be He, being an insulted King [that] tolerates insult that is inconceivable. Behold, nothing is hidden from His oversight, without a doubt, and [yet] there is no moment ‎when a person is not nourished and preserved by the Highest force that flows upon him; and behold, you find that ‎there was never a person who sinned against God, without Him - at that very instant - [willing] the flow of his existence and the movement of his limbs. While this person sins with that force, He does not withhold it from him at all. Rather, the Holy One, blessed be He, tolerates such an insult - to flow the power for the movement of his ‎limbs into the person, and the person [uses] that power at that moment for sin and iniquity, and [to] anger ‎[Him]; and the Holy One, blessed be He, tolerates [it]. And you [should] not say that He is not able to withhold this goodness from him - God forbid. As behold, it is in His power to make his arms and legs rigid instantly, like His word - similar to what He did to Yerovam (I Kings 13:4). And even with all this, that He has the power in His hand to withdraw that flowing force, ‎and He could have said, "Since you sin against Me, sin with your own [strength], not with Mine" - He ‎does not withhold good from a person for this. Instead, He tolerates the insult, flows the force [to do this] ‎and gives the person of His goodness. Behold, this is insult and [its] toleration that cannot be told. And for this, the ministering angels call the Holy One, blessed be He, the insulted King. And this is [the meaning of] its stating, "Who is a power like You" - You ‎are a Power that is a Master of Kindness that benefits, a Power that is a Master of strength to take revenge and ‎take back what is Yours; and with all that, You tolerate [it] and are insulted until [the person] repents. Behold, this is a ‎trait that a person must practice - I mean tolerance; and, so, to be insulted, even to this extent, and nonetheless not to ‎withhold one’s goodness from the recipient.‎

הַדְּבֵקוּת, הוּא שֶׁיִּהְיֶה לִבּוֹ שֶׁל אָדָם מִתְדַּבֵּק כָּל כָּךְ בַּשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, עַד שֶׁכְּבָר יָסוּר מִלִּפְנוֹת וּלְהַשְׁגִּיחַ אֶל שׁוּם דָּבָר זוּלָתוֹ, וְהוּא מָה שֶׁבָּא עָלָיו הַמָּשָׁל בְּדִבְרֵי שְׁלֹמֹה (משלי ה'): אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן דַּדֶּיהָ יְרַוֻּךָ בְכָל עֵת בְּאַהֲבָתָהּ תִּשְׁגֶּה תָמִיד. וּבַגְּמָרָא אָמְרוּ זַ"ל (עירובין נ"ד): אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן פְּדָת שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה בַּשּׁוּק הַתַּחְתּוֹן שֶׁל צִפּוֹרִי וּסְדִינוֹ מוּטָל בַּשּׁוּק הָעֶלְיוֹן שֶׁל צִפּוֹרִי.

דין איסור שנתערב בהיתר ואופן ביטולו. ובו ט' סעיפים: איסור שנתערב בהיתר מין בשאינו מינו כגון חלב שנתערב בבשר יטעמנו עובד כוכבים אם אומר שאין בו טעם חלב או שאומר שיש בו טעם אלא שהוא פגום מותר והוא שלא יהא סופו להשביח וצריך שלא ידע שסומכין עליו ואם אין שם עובד כוכבים לטועמו משערינן בס' וכן אם הוא מין במינו כיון דליכא למיקם אטעמא משערים בס' (ואין נוהגים עכשיו לסמוך אעובד כוכבים ומשערינן הכל בס') (באגור ותשובת מהר"מ פדואה סימן ע"ט ושאר אחרונים):

כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר עִנְיַן הַקְּדֻשָּׁה הוּא שֶׁיִּהְיֶה הָאָדָם דָּבֵק כָּל כָּךְ בֵּאלֹהָיו, עַד שֶׁבְּשׁוּם מַעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לֹא יִפָּרֵד וְלֹא יָזוּז מִמֶּנּוּ יִתְבָּרַךְ, עַד שֶׁיּוֹתֵר יִתְעַלּוּ הַדְּבָרִים הַגַּשְׁמִיִּים אֲשֶׁר יְשַׁמְּשׁוּ לְאֶחָד מִתַּשְׁמִישָׁיו בְּמָה שֶׁהוּא מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם מִמָּה שֶׁיּוֹרֵד הוּא מִדְּבֵקוּתוֹ וּמַעֲלָתוֹ בְּהִשְׁתַּמְּשׁוֹ מִדְּבָרִים גַּשְׁמִיִּים.

איש האדמה במדרש פרשה ל"ו אמר ר' ברכיה חביב משה מנח נח משנקרא איש צדיק נקרא איש האדמה משה משנקרא איש מצרי נקרא איש אלקים הענין דיש שני דרכים בעבודת השי"ת דרך אחד מי שמייחד עצמו לעבודתו יתברך ומתבודד ויש מי שעוסק בצרכי צבור ומבטל עצמו בשביל הכלל ומפקיר נפשו עבורם א"כ צ"ל לפי המושג שזה שמתבודד יעלה מעלה מעלה וזה ירד ממדריגתו וכן אמרו קה"ר כי העושק יהולל חכם, ריב"ל שכח ס' הלכות בשביל שעסק בצרכי צבור ובכ"ז מצאנו שנח התבודד ולא הוכיח את בני דורו לכן אמרו עליו שאף הוא היה ראוי לכלייה ורק מתבודד לעצמו היה בכ"ז אחר שנקרא איש צדיק ירד ממדרגתו ונקרא איש האדמה ומשה נקרא איש מצרי שהוכרח לגלות, שזה מורה פחיתות בנפש הואיל ומסר עצמו על ישראל בהריגת מצרי נקרא איש אלקים, שהגיע לתכלית השלמות מה שיוכל האדם להשיג, ועיין מד"ר ברכה ודו"ק.

הנה הארכתי קצת להבינך תשובת שאלתך והכינותי לפניך מקור הדברים מה שאתה צריך ללמוד ולידע ולשתות מים טהורים מבאר מים חיים של רשב"י ע"ה ושל רבינו האר"י זלה"ה כדי שתשכיל בדברים ותבינם על מתכונתם. ועתה אתה יודע לפני מי אתה עומד ומתפלל וממי אתה מבקש שאלתך ובקשתך, ולמי אתה מעלה עסק התורה והמצות ומה התיקון אשר תעשה בעסק התורה והמצות והתפלות, וזה הכלל הגדול תהיה אוחז בידך וממנו לא תזוע, והוא שתשים תמיד לנגד עיניך שם ההוי"ה דביה כולא וככתוב שויתי ה' לנגדי תמיד: ועתה תדע ותבין שאין הפרש במטרת הכונה בין המקובלים ובין שאר בני אדם פשוטים המציירים שם הוי"ה נגד עיניהם ומכוונים בשילוב הוי"ה אדנ"י, כי הכל הלך למקום אחד ורק זה בא בקצרה וזה בא קצת בארוכה, והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו, אכי"ר:

וְלָזֹאת, צָרִיךְ לְבַטְּשָׁהּ וּלְהַשְׁפִּילָהּ לֶעָפָר, דְּהַיְינוּ, לִקְבּוֹעַ עִתִּים לְהַשְׁפִּיל עַצְמוֹ, לִהְיוֹת ״נִבְזֶה בְעֵינָיו נִמְאָס״, כַּכָּתוּב, וְ״לֵב נִשְׁבָּר״ – ״רוּחַ נִשְׁבָּרָה״, הִיא הַסִּטְרָא אָחֳרָא, שֶׁהִיא הִיא הָאָדָם עַצְמוֹ בַּבֵּינוֹנִים, שֶׁנֶּפֶשׁ הַחִיּוּנִית הַמְחַיָּה הַגּוּף, הִיא בְּתָקְפָּהּ כְּתוֹלַדְתָּהּ בְּלִבּוֹ, נִמְצָא – הִיא הִיא הָאָדָם עַצְמוֹ. וְהִנֵּה, כָּל מַה שֶּׁיַּאֲרִיךְ בְּעִנְיָינִים אֵלּוּ בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ וְגַם בְּעִיּוּנוֹ בִּסְפָרִים, לִהְיוֹת לִבּוֹ נִשְׁבָּר בְּקִרְבּוֹ, וְ״נִבְזֶה בְעֵינָיו נִמְאָס״ כַּכָּתוּב, בְּתַכְלִית הַמִּיאוּס, וּלְמָאֵס חַיָּיו מַמָּשׁ, הֲרֵי בָּזֶה מְמָאֵס וּמְבַזֶּה הַסִּטְרָא אָחֳרָא וּמַשְׁפִּילָהּ לֶעָפָר, וּמוֹרִידָהּ מִגְּדוּלָּתָהּ וְגַסּוּת רוּחָהּ וְגַבְהוּתָהּ, שֶׁמַּגְבִּיהַּ אֶת עַצְמָהּ עַל אוֹר קְדוּשַּׁת נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית לְהַחֲשִׁיךְ אוֹרָהּ. וּבְאִתְעָרוּתָא דִלְתַתָּא – אִתְעָרוּתָא דִלְעֵילָּא, לְקַיֵּים מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: ״מִשָּׁם אוֹרִידְךָ , נְאֻם ה׳״, דְּהַיְינוּ, שֶׁמְּסִירָהּ מִמֶּמְשַׁלְתָּהּ וִיכָלְתָּהּ, וּמְסַלֵּק מִמֶּנָּה הַכֹּחַ וּרְשׁוּת שֶׁנִּתַּן לָהּ לְהַגְבִּיהַּ עַצְמָהּ נֶגֶד אוֹר קְדוּשַּׁת נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית, וַאֲזַי, מִמֵּילָא בְּטֵילָה וְנִדְחֵית, כְּבִיטּוּל הַחֹשֶׁךְ מִפְּנֵי אוֹר הַגַּשְׁמִי.

Therefore one must crush it and cast it down to the ground, that is to say, by setting aside appointed times for humbling oneself and considering oneself despicable and contemptible, as is written, “A broken heart, a broken spirit”—this is the sitra achara, which is the very man himself in benonim (intermediates), in whose heart the vital soul which animates the body is in its native strength; hence it is the very man himself. The longer he will reflect on these matters in his thoughts, delving deeply also into books, in order to break down his heart within him and render himself shamed and despised in his own eyes, as is written in the Scriptures, so utterly despised that he despises his very life—the more he despises and degrades thereby the sitra achara, casting it down to the ground and humbling it from its haughtiness and pride and self-exaltation, wherewith it exalts itself over the light of the holiness of the divine soul, obscuring its effulgence. And “through the impulse from below comes an impulse from Above,” to fulfill what is written, “From there I will bring you down, says the L–rd,” namely, depriving it of its dominion and power and withdrawing from it the strength and authority which had been given it to rise up against the light of the holiness of the divine soul, whereupon it inevitably becomes nullified and is banished, just as darkness is nullified before physical light.

וְהִנֵּה, עַל יְדֵי קִיּוּם הַדְּבָרִים הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל, לִהְיוֹת גּוּפוֹ נִבְזֶה וְנִמְאָס בְּעֵינָיו, רַק שִׂמְחָתוֹ תִּהְיֶה שִׂמְחַת הַנֶּפֶשׁ לְבַדָּהּ, הֲרֵי זוֹ דֶּרֶךְ יְשָׁרָה וְקַלָּה לָבֹא לִידֵי קִיּוּם מִצְוַת ״וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ״ לְכָל נֶפֶשׁ מִיִּשְׂרָאֵל – לְמִגָּדוֹל וְעַד קָטָן. כִּי מֵאַחַר שֶׁגּוּפוֹ נִמְאָס וּמְתוֹעָב אֶצְלוֹ, וְהַנֶּפֶשׁ וְהָרוּחַ מִי יוֹדֵעַ גְּדוּלָּתָן וּמַעֲלָתָן בְּשָׁרְשָׁן וּמְקוֹרָן בֵּאלֹקִים חַיִּים. בְּשֶׁגַּם שֶׁכּוּלָּן מַתְאִימוֹת, וְאָב אֶחָד לְכוּלָּנָה, וְלָכֵן נִקְרְאוּ כָּל יִשְׂרָאֵל ״אַחִים״ מַמָּשׁ, מִצַּד שׁוֹרֶשׁ נַפְשָׁם בַּה׳ אֶחָד רַק שֶׁהַגּוּפִים מְחוּלָּקִים. וְלָכֵן, הָעוֹשִׂים גּוּפָם עִיקָּר וְנַפְשָׁם טְפֵלָה – אִי אֶפְשָׁר לִהְיוֹת אַהֲבָה וְאַחֲוָה אֲמִיתִּית בֵּינֵיהֶם, אֶלָּא הַתְּלוּיָה בְדָבָר לְבַדָּהּ.

Acting on the suggestion mentioned above—to view one’s body with scorn and contempt and finding joy only in the joy of the soul alone—is a direct and easy way to attain the fulfillment of the commandment “You shall love your fellow as yourself” toward every soul of Israel, both great and small. For, whereas one despises and loathes one’s body, while as for the soul and spirit, who can know their greatness and excellence in their root and source in the living G–d? Being, moreover, all of a kind and all having one Father—therefore, all Israelites are called real brothers by virtue of the source of their souls in the One G–d; only the bodies are separated. Hence in the case of those who give major consideration to their bodies while regarding their souls as of secondary importance, there can be no true love and brotherhood among them, but only [a love] which is dependent on a [transitory] thing.

וְהִנֵּה, בֵּיאוּר מָשָׁל זֶה, שֶׁהִמְשִׁיל אוֹר הַשְּׁכִינָה לְאוֹר הַנֵּר שֶׁאֵינוֹ מֵאִיר וְנֶאֱחָז בַּפְּתִילָה בְּלִי שֶׁמֶן, וְכָךְ אֵין הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה עַל גּוּף הָאָדָם שֶׁנִּמְשָׁל לִפְתִילָה, אֶלָּא עַל יְדֵי מַעֲשִׂים טוֹבִים דַּוְוקָא, וְלֹא דַי לוֹ בְּנִשְׁמָתוֹ, שֶׁהִיא חֵלֶק אֱלוֹהַּ מִמַּעַל, לִהְיוֹת הִיא כְּשֶׁמֶן לַפְּתִילָה – מְבוֹאָר וּמוּבָן לְכָל מַשְׂכִּיל, כִּי הִנֵּה, נִשְׁמַת הָאָדָם, אֲפִילוּ הוּא צַדִּיק גָּמוּר עוֹבֵד ה׳ בְּיִרְאָה וְאַהֲבָה בְּתַּעֲנוּגִים, אַף־עַל־פִּי־כֵן, אֵינָהּ בְּטֵילָה בִּמְצִיאוּת לְגַמְרֵי לִיבָּטֵל וְלִיכָּלֵל בְּאוֹר ה׳ מַמָּשׁ, לִהְיוֹת לַאֲחָדִים וּמְיוּחָדִים בְּיִחוּד גָּמוּר, רַק הוּא דָּבָר בִּפְנֵי עַצְמוֹ – יְרֵא ה׳ וְאוֹהֲבוֹ; מַה שֶּׁאֵין כֵּן הַמִּצְוֹת וּמַעֲשִׂים טוֹבִים, שֶׁהֵן רְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ, וּרְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ הוּא מְקוֹר הַחַיִּים לְכָל הָעוֹלָמוֹת וְהַבְּרוּאִים, שֶׁיּוֹרֵד אֲלֵיהֶם עַל יְדֵי צִמְצוּמִים רַבִּים וְהֶסְתֵּר פָּנִים שֶׁל רָצוֹן הָעֶלְיוֹן בָּרוּךְ־הוּא וִירִידַת הַמַּדְרֵגוֹת, עַד שֶׁיּוּכְלוּ לְהִתְהַוּוֹת וּלְהִבָּרְאוֹת יֵשׁ מֵאַיִן וְדָבָר נִפְרָד בִּפְנֵי עַצְמוֹ, וְלֹא יִבָּטְלוּ בִּמְצִיאוּת כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, מַה שֶּׁאֵין כֵּן הַמִּצְוֹת, שֶׁהֵן פְּנִימִית רְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ, וְאֵין שָׁם הֶסְתֵּר פָּנִים כְּלָל – אֵין הַחַיּוּת שֶׁבָּהֶם דָּבָר נִפְרָד בִּפְנֵי עַצְמוֹ כְּלָל, אֶלָּא הוּא מְיוּחָד וְנִכְלָל בִּרְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ, וְהָיוּ לַאֲחָדִים מַמָּשׁ בְּיִחוּד גָּמוּר. וְהִנֵּה, עִנְיַן הַשְׁרָאַת הַשְּׁכִינָה, הוּא גִּילּוּי אֱלֹהוּתוֹ יִתְבָּרֵךְ וְאוֹר אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא בְּאֵיזֶה דָבָר, וְהַיְינוּ לוֹמַר, שֶׁאוֹתוֹ דָבָר נִכְלָל בְּאוֹר ה׳ וּבָטֵל לוֹ בִּמְצִיאוּת לְגַמְרֵי, שֶׁאָז הוּא שֶׁשּׁוֹרֶה וּמִתְגַּלֶּה בּוֹ ה׳ אֶחָד. אֲבָל כָּל מַה שֶּׁלֹּא בָטֵל אֵלָיו בִּמְצִיאוּת לְגַמְרֵי – אֵין אוֹר ה׳ שׁוֹרֶה וּמִתְגַּלֶּה בּוֹ. וְאַף צַדִּיק גָּמוּר שֶׁמִּתְדַּבֵּק בּוֹ בְּאַהֲבָה רַבָּה, הֲרֵי ״לֵית מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָא בֵיהּ״ כְּלָל בֶּאֱמֶת, כִּי אֲמִיתַּת ״ה׳ אֱלֹהִים אֱמֶת״ – הוּא יִחוּדוֹ וְאַחְדוּתוֹ, שֶׁהוּא לְבַדּוֹ הוּא וְאֶפֶס בִּלְעָדוֹ מַמָּשׁ. וְאִם כֵּן, זֶה הָאוֹהֵב, שֶׁהוּא יֵשׁ וְלֹא אֶפֶס – לֵית מַחֲשָׁבָה דִילֵיהּ תְּפִיסָא בֵיהּ כְּלָל, וְאֵין אוֹר ה׳ שׁוֹרֶה וּמִתְגַּלֶּה בּוֹ, אֶלָּא עַל יְדֵי קִיּוּם הַמִּצְוֹת, שֶׁהֵן רְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ יִתְבָּרֵךְ מַמָּשׁ – בְּלִי שׁוּם הֶסְתֵּר פָּנִים

The explanation of this figure, whereby the light of the Shechinah is compared to the flame of a lamp which produces no light nor clings to the wick without oil, and likewise the Shechinah does not rest on a man’s body, which is likened to a wick, except through good deeds alone, and it is not sufficient that his soul (neshamah), which is a part of G–dliness from Above, should act for him as oil to the wick—is clear and understandable to every intelligent person. It is that the neshamah of a person—even if he be a perfect tzaddik serving G–d with fear and love of delights—does not, nevertheless, completely dissolve itself out of existence so as to be truly nullified and absorbed into the light of G–d to the extent of becoming one and the same absolutely, but the person remains an entity apart, one who fears G–d and loves Him. It is different, however, with the commandments and good deeds, which are His will, blessed be He. His will, blessed be He, is the source of life for all the worlds and creatures, flowing down to them through many contractions (tzimtzumim) and the concealment of the Countenance of the will of the Supreme One, blessed is He, and the recession of the levels, until it was made possible for creatures to come into being ex nihilo, separate beings that should not lose their identity, as discussed above. The commandments, however, are different in that they are His innermost will, blessed be He, without any concealment of the Countenance whatsoever; the vitality that is in them [therefore] is in no way a separate, independent thing, but is united and absorbed in His will, blessed be He, and they become truly one with a perfect union. Now, the meaning of the “indwelling” of the Shechinah is the revelation of His G–dliness, blessed be He, and of the light of the En Sof, blessed is He, in any thing. That is to say that such thing merges into the light of G–d, and its reality is completely dissolved in Him; only then does the One G–d abide and manifest Himself in it. But any thing whose reality is not completely nullified in Him, the light of G–d does not abide nor manifest itself therein, even if one be a perfect tzaddik who cleaves to Him with abundant love, since no thought can truly apprehend Him at all. For the truth of “The L–rd is the true G–d” is His Unity and Oneness—that He is One Alone and there is no reality whatsoever apart from Him. Hence the person who loves [G–d] and [ipso facto] exists [apart] and is not null and void—cannot by his thought apprehend Him at all; and the light of G–d cannot abide and reveal itself in him, except through the fulfillment of the commandments which constitute in reality His will and wisdom, blessed be He, without any concealment of Countenance.

וְזֶהוּ עִנְיַן הִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת וִירִידָתָם מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה, עַל יְדֵי רִיבּוּי הַלְּבוּשִׁים הַמַּסְתִּירִים הָאוֹר וְהַחַיּוּת שֶׁמִּמֶּנּוּ יִתְבָּרֵךְ, עַד שֶׁנִּבְרָא עוֹלָם הַזֶּה הַגַּשְׁמִי וְהַחוּמְרִי מַמָּשׁ, וְהוּא הַתַּחְתּוֹן בַּמַּדְרֵגָה, שֶׁאֵין תַּחְתּוֹן לְמַטָּה מִמֶּנּוּ בְּעִנְיַן הֶסְתֵּר אוֹרוֹ יִתְבָּרֵךְ וְחֹשֶׁךְ כָּפוּל וּמְכוּפָּל, עַד שֶׁהוּא מָלֵא קְלִיפּוֹת וְסִטְרָא אָחֳרָא, שֶׁהֵן נֶגֶד ה׳ מַמָּשׁ, לוֹמַר: ״אֲנִי וְאַפְסִי עוֹד״. וְהִנֵּה, תַּכְלִית הִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת וִירִידָתָם מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה – אֵינוֹ בִּשְׁבִיל עוֹלָמוֹת הָעֶלְיוֹנִים, הוֹאִיל וְלָהֶם יְרִידָה מֵאוֹר פָּנָיו יִתְבָּרֵךְ, אֶלָּא הַתַּכְלִית הוּא עוֹלָם הַזֶּה הַתַּחְתּוֹן, שֶׁכָּךְ עָלָה בִּרְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ, לִהְיוֹת נַחַת רוּחַ לְפָנָיו יִתְבָּרֵךְ, כַּד אִתְכַּפְיָא סִטְרָא אָחֳרָא וְאִתְהַפֵּךְ חֲשׁוֹכָא לִנְהוֹרָא – שֶׁיָּאִיר אוֹר ה׳ אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא בִּמְקוֹם הַחֹשֶׁךְ וְהַסִּטְרָא אָחֳרָא שֶׁל כָּל עוֹלָם הַזֶּה כּוּלּוֹ, בְּיֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עֹז וְיִתְרוֹן אוֹר מִן הַחֹשֶׁךְ, מֵהֶאָרָתוֹ בְּעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים, שֶׁמֵּאִיר שָׁם עַל יְדֵי לְבוּשִׁים וְהֶסְתֵּר פָּנִים, הַמַּסְתִּירִים וּמַעֲלִימִים אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא שֶׁלֹּא יִבָּטְלוּ בִּמְצִיאוּת.

This is the concept of the hishtalshelut (downward gradation) of the worlds and their descent, degree by degree, through a multitude of “garments” which screen the light and life that emanate from Him, until there was created this material and gross world, the lowest in degree, than which there is none lower in the aspect of concealment of His light, blessed be He; [a world of] doubled and redoubled darkness, so much so that it is full of kelipot and the sitra achara which actually oppose G–d, saying: “I am, and there is nothing else besides me.” Clearly, the purpose of the hishtalshelut of the worlds and their descent, degree by degree, is not for the sake of the higher worlds, because for them this is a descent from the light of His Countenance, blessed be He. But the ultimate purpose [of creation] is this lowest world, for such was His will, blessed be He, that He shall have satisfaction when the sitra achara is subdued and the darkness is turned to light, so that the Divine light of the En Sof, blessed is He, shall shine forth in the place of the darkness and sitra achara throughout this world, all the more strongly and intensely, with the excellence of light emerging from darkness, than its effulgence in the higher worlds, where it shines through “garments” and in concealment of the Countenance, which screen and conceal the light of the En Sof, blessed is He, in order that they should not dissolve out of existence.

וְהִנֵּה, אַחֲרֵי הַדְּבָרִים וְהָאֱמֶת הָאֵלֶּה, כָּל מַשְׂכִּיל עַל דָּבָר יָבִין לַאֲשׁוּרוֹ, אֵיךְ שֶׁכָּל נִבְרָא וָיֵשׁ הוּא בֶּאֱמֶת נֶחְשָׁב לְאַיִן וָאֶפֶס מַמָּשׁ לְגַבֵּי כֹּחַ הַפּוֹעֵל וְרוּחַ פִּיו שֶׁבַּנִּפְעָל, הַמְהַוֶּה אוֹתוֹ תָּמִיד וּמוֹצִיאוֹ מֵאַיִן מַמָּשׁ לְיֵשׁ. וּמַה שֶּׁכָּל נִבְרָא וְנִפְעָל נִרְאֶה לָנוּ לְיֵשׁ וּמַמָּשׁוּת, זֶהוּ, מֵחֲמַת שֶׁאֵין אָנוּ מַשִּׂיגִים וְרוֹאִים בְּעֵינֵי בָשָׂר אֶת כֹּחַ ה׳ וְרוּחַ פִּיו שֶׁבַּנִּבְרָא, אֲבָל אִילּוּ נִיתְּנָה רְשׁוּת לָעַיִן לִרְאוֹת וּלְהַשִּׂיג אֶת הַחַיּוּת וְרוּחָנִיּוּת שֶׁבְּכָל נִבְרָא, הַשּׁוֹפֵעַ בּוֹ מִ״מּוֹצָא פִי ה׳״ וְרוּחַ פִּיו – לֹא הָיָה גַּשְׁמִיּוּת הַנִּבְרָא וְחוּמְרוֹ וּמַמָּשׁוֹ נִרְאֶה כְּלָל לְעֵינֵינוּ, כִּי הוּא בָּטֵל בִּמְצִיאוּת מַמָּשׁ לְגַבֵּי הַחַיּוּת וְהָרוּחָנִיּוּת שֶׁבּוֹ, מֵאַחַר שֶׁמִּבַּלְעֲדֵי הָרוּחָנִיּוּת, הָיָה אַיִן וָאֶפֶס מַמָּשׁ, כְּמוֹ קוֹדֶם שֵׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית מַמָּשׁ, וְהָרוּחָנִיּוּת הַשּׁוֹפֵעַ עָלָיו מִ״מּוֹצָא פִי ה׳״ וְרוּחַ פִּיו, הוּא לְבַדּוֹ הַמּוֹצִיאוֹ תָּמִיד מֵאֶפֶס וָאַיִן לְיֵשׁ, וּמְהַוֶּה אוֹתוֹ, אִם כֵּן, אֶפֶס בִּלְעָדוֹ בֶּאֱמֶת. וְכַדְּבָרִים הָאֵלֶּה מַמָּשׁ, בִּדְמוּתָם כְּצַלְמָם, הֵם כָּל הַבְּרוּאִים – לְגַבֵּי שֶׁפַע הָאֱלֹהִי מֵרוּחַ פִּיו, הַשּׁוֹפֵעַ עֲלֵיהֶם וּמְהַוֶּה אוֹתָם, וְהוּא מְקוֹרָם, וְהֵם עַצְמָם, אֵינָם, רַק כְּמוֹ אוֹר וְזִיו מִתְפַּשֵּׁט מִן הַשֶּׁפַע וְרוּחַ ה׳ הַשּׁוֹפֵעַ וּמִתְלַבֵּשׁ בְּתוֹכָם וּמוֹצִיאָם מֵאַיִן לְיֵשׁ, וְלָכֵן הֵם בְּטֵלִים בִּמְצִיאוּת לְגַבֵּי מְקוֹרָם, כְּמוֹ אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ שֶׁבָּטֵל בִּמְצִיאוּת וְנֶחְשָׁב לְאַיִן וָאֶפֶס מַמָּשׁ, וְאֵינוֹ נִקְרָא בְּשֵׁם ״יֵשׁ״ כְּלָל כְּשֶׁהוּא בִּמְקוֹרוֹ, רַק תַּחַת הַשָּׁמַיִם – שֶׁאֵין שָׁם מְקוֹרוֹ, כָּךְ כָּל הַבְּרוּאִים, אֵין נוֹפֵל עֲלֵיהֶם שֵׁם ״יֵשׁ״ כְּלָל, אֶלָּא לְעֵינֵי בָשָׂר שֶׁלָּנוּ, שֶׁאֵין אָנוּ רוֹאִים וּמַשִּׂיגִים כְּלָל אֶת הַמָּקוֹר, שֶׁהוּא רוּחַ ה׳ הַמְהַוֶּה אוֹתָם, וְלָכֵן נִרְאֶה לְעֵינֵינוּ גַּשְׁמִיּוּת הַנִּבְרָאִים וְחוּמְרָם וּמַמָּשָׁם שֶׁהֵם יֵשׁ גָּמוּר, כְּמוֹ שֶׁנִּרְאֶה אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ יֵשׁ גָּמוּר כְּשֶׁאֵינוֹ בִּמְקוֹרוֹ.

Now, following these words and the truth [concerning the nature of the Creation], every intelligent person will understand clearly that each creature and being is actually considered naught and absolute nothingness in relation to the Activating Force and the “breath of His mouth” which is in the created thing, continuously calling it into existence and bringing it from absolute nonbeing into being. The reason that all things created and activated appear to us as existing and tangible is that we do not comprehend nor see with our physical eyes the power of G–d and the “breath of His mouth” which is in the created thing. If, however, the eye were permitted to see and to comprehend the life-force and spirituality which is in every created thing, flowing into it from “that which proceeds out of the mouth of G–d” and “His breath,” then the materiality, grossness, and tangibility of the creature would not be seen by our eyes at all, for it is completely nullified in relation to the life-force and the spirituality which is within it, since without the spirituality it would be naught and absolute nothingness, exactly as before the Six Days of Creation. The spirituality which flows into it from “that which proceeds out of the mouth of G–d” and “His breath”—that alone continuously brings it forth from naught and nullity into being and gives it existence. Hence, there is truly nothing besides Him. The exact parallel to this illustration is the relationship between all created things and the Divine flow [of the life-force] from the “breath of His mouth,” which flows upon them and brings them into existence. G–d is their source, and they themselves are merely like a diffusing light and effulgence from the flow and spirit of G–d, which issues forth and becomes clothed in them and brings them from naught into being. Hence, their existence is nullified in relation to their source, just as the light of the sun is nullified and is considered naught and complete nothingness and is not [even] referred to as “existing” at all when it is in its source; only beneath the heavens, where its source is not present [can it be called “existing”]. In the same manner, the term yesh (“existence”) can be applied to all created things only [as they appear] to our corporeal eyes, for we do not see nor comprehend at all the source, which is the spirit of G–d, that brings them into existence. Therefore, it appears to our eyes that the materiality, grossness, and tangibility of the created things actually exist, just as the light of the sun appears to have actual existence when it is not within its source.

וְאִם כֵּן, מִמֵּילָא תֵּדַע שֶׁ״בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת – אֵין עוֹד״, פֵּירוּשׁ, שֶׁגַּם הָאָרֶץ הַחוּמְרִית שֶׁנִּרְאֵית יֵשׁ גָּמוּר לְעֵין כֹּל, הִיא אַיִן וָאֶפֶס מַמָּשׁ לְגַבֵּי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, כִּי שֵׁם ״אֱלֹהִים״ אֵינוֹ מַעֲלִים וּמְצַמְצֵם אֶלָּא לַתַּחְתּוֹנִים, וְלֹא לְגַבֵּי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, מֵאַחַר שֶׁהוּא וּשְׁמוֹ ״אֱלֹהִים״ – אֶחָד, וְלָכֵן, גַּם הָאָרֶץ וּמִתַּחַת לָאָרֶץ הֵן אַיִן וָאֶפֶס מַמָּשׁ לְגַבֵּי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, וְאֵינָן נִקְרָאוֹת בְּשֵׁם כְּלָל, אֲפִילוּ בְּשֵׁם ״עוֹד״ שֶׁהוּא לְשׁוֹן טָפֵל, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה ״יְהוּדָה וְעוֹד לִקְרָא״, וּכְגוּף שֶׁהוּא טָפֵל לַנְּשָׁמָה וְחַיּוּת שֶׁבְּתוֹכוֹ [וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב: ״אֲהַלְלָה ה׳ בְּחַיָּי, אֲזַמְּרָה לֵאלֹהַי בְּעוֹדִי״, שֶׁהַחַיִּים נִמְשָׁכִים מִשֵּׁם הֲוָיָ״ה, וְהָ״עוֹד״ שֶׁהוּא הַגּוּף הַטָּפֵל – מִשֵּׁם ״אֱלֹהִים״], לְפִי שֶׁהַנְּשָׁמָה אֵינָהּ מְהַוָּה הַגּוּף מֵאַיִן לְיֵשׁ, אֲבָל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא הַמְהַוֶּה אֶת הַכֹּל מֵאַיִן לְיֵשׁ – הַכֹּל בָּטֵל בִּמְצִיאוּת אֶצְלוֹ, כְּמוֹ אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ בַּשֶּׁמֶשׁ. וְלָכֵן הוּצְרַךְ הַכָּתוּב לְהַזְהִיר ״וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבוֹתָ אֶל לְבָבֶךָ וְגוֹ׳״, שֶׁלֹּא תַעֲלֶה עַל דַּעְתְּךָ שֶׁהַשָּׁמַיִם וְכָל צְבָאָם וְהָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ הֵם דָּבָר נִפְרָד בִּפְנֵי עַצְמוֹ, וְהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא מְמַלֵּא כָּל הָעוֹלָם כְּהִתְלַבְּשׁוּת הַנְּשָׁמָה בַּגּוּף, וּמַשְׁפִּיעַ כֹּחַ הַצּוֹמֵחַ בָּאָרֶץ, וְכֹחַ הַתְּנוּעָה בַּגַּלְגַּלִּים, וּמְנִיעָם וּמַנְהִיגָם כִּרְצוֹנוֹ, כְּמוֹ שֶׁהַנְּשָׁמָה מְנִיעָה אֶת הַגּוּף וּמַנְהִיגָתוֹ כִּרְצוֹנָהּ. אַךְ בֶּאֱמֶת, אֵין הַמָּשָׁל דּוֹמֶה לַנִּמְשָׁל כְּלָל, כִּי הַנְּשָׁמָה וְהַגּוּף הֵם בֶּאֱמֶת נִפְרָדִים זֶה מִזֶּה בְּשָׁרְשָׁם, כִּי אֵין הִתְהַוּוּת שֹׁרֶשׁ הַגּוּף וְעַצְמוּתוֹ – מִנִּשְׁמָתוֹ, אֶלָּא – מִטִּפּוֹת אָבִיו וְאִמּוֹ, וְגַם אַחֲרֵי כֵן, אֵין גִּידּוּלוֹ מִנִּשְׁמָתוֹ לְבַדָּהּ, אֶלָּא עַל יְדֵי אֲכִילַת וּשְׁתִיַּית אִמּוֹ כָּל תִּשְׁעָה חֳדָשִׁים, וְאַחַר כָּךְ עַל יְדֵי אֲכִילָתוֹ וּשְׁתִיָּיתוֹ בְּעַצְמוֹ, מַה־שֶּׁאֵין־כֵּן הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, שֶׁכָּל עַצְמוּתָם וּמַהוּתָם נִתְהַוָּה מֵאַיִן וָאֶפֶס הַמּוּחְלָט – רַק בִּדְבַר ה׳ וְרוּחַ פִּיו יִתְבָּרֵךְ, וְגַם עֲדַיִין נִצָּב דְּבַר ה׳ לְעוֹלָם, וְשׁוֹפֵעַ בָּהֶם תָּמִיד בְּכָל רֶגַע, וּמְהַוֶּה אוֹתָם תָּמִיד מֵאַיִן לְיֵשׁ, כְּהִתְהַוּוּת הָאוֹר מֵהַשֶּׁמֶשׁ בְּתוֹךְ גּוּף כַּדּוּר הַשֶּׁמֶשׁ עַצְמוֹ דֶּרֶךְ מָשָׁל, וְאִם כֵּן, הֵם בְּטֵלִים בֶּאֱמֶת בִּמְצִיאוּת לְגַמְרֵי לְגַבֵּי דְּבַר ה׳ וְרוּחַ פִּיו יִתְבָּרֵךְ, הַמְיוּחָדִים בְּמַהוּתוֹ וְעַצְמוּתוֹ יִתְבָּרֵךְ כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן, כְּבִיטּוּל אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ בַּשֶּׁמֶשׁ.

Since this is so, you will consequently know that “In the heavens above and on the earth below, en od—there is nothing else [besides G–d].” This means that even the material earth, which appears to the eyes of all to be actually existing, is naught and complete nothingness in relation to the Holy One, blessed is He. For the name Elokim conceals and contracts [the light and life-force] only for the lower [creatures], but not for the Holy One, blessed is He, since He and His Name Elokim are One. Therefore, even the earth and that which is below it are naught and complete nothingness in relation to the Holy One, blessed is He, and are not called by any name at all, not even the name od (else) which is an expression indicating a secondary, subordinate status, as the statement of our Sages of blessed memory, “Yehudah v’od likrah,” [unlike] the body which is subordinate to the soul and life-force within it [and is referred to as od]. [And this is the meaning of the verse: “I will praise Havaya with my life (soul) and will sing to Elokim be’odi” (with my body). For the soul is derived from the name Havaya and the od, which is the body, the subordinate (of the soul), from the name Elokim.] For the soul does not bring the body into existence ex nihilo, [hence it can be called od in relation to the soul], but the Holy One, blessed is He, Who brings everything into existence ex nihilo—everything is absolutely nullified in relation to Him, just as the light of the sun [is nullified] in the sun. Therefore, it was necessary for Scripture to warn, “And know this day and take to your heart…,” so that it should not enter your mind that the heavens and all their host and the earth and all therein are separate entities in themselves, and that the Holy One, blessed is He, fills the whole world—in the same way as the soul is invested in the body, causing the flow of the vegetative force into the earth, and the force of motion into the celestial spheres, moving them and directing them according to His Will—just as the soul moves the body and directs it according to its will. In truth, however, the analogy bears no similarity whatsoever to the object of comparison since the soul and the body are actually separate from each other in their very sources. The source of the body and its essence comes into being not from the soul, but from the seed of his father and mother, and even afterward, his growth is not from the soul alone, but through his mother’s eating and drinking all the nine months [of gestation], and subsequently through his own eating and drinking. This is not so, however, in the case of heaven and earth, for their very being and essence was brought into existence from naught and absolute nothingness, solely through the “word of G–d” and the “breath of His mouth,” blessed be He. And the word of G–d still stands forever [in all created things], and flows into them continuously at every instant and continuously brings them into existence from nothing, just as, for example, the coming into existence of the light from the sun within the very globe of the sun. Hence, in reality, they [heaven and earth] are completely nullified in relation to the “word of G–d” and the “breath of His mouth,” blessed be He, which are unified with His Essence and Being, blessed be He, as will be explained later, just as the light of the sun is nullified in the sun.

ונמצא שאין שמו שלם וע״כ החרד לדבר ה׳ מאד מאד יזהר בזה ולכן כשיתפלל האדם יגמור בלבו שלא הגוף פי׳ נפש הבהמית המתהוה היא המתפלל רק נפש חלק אלוה ממעל היא המתפלל והיא מדבר בו דברי התפלה וכל הענינים הנאמר בה והיא לא יעשה דבר כי אם ישמיע לאזנו אל הרנה והתפלה אשר מזמרת ומשבחת וכאשר יגמר בלבו כן ויעשה כן זאת העבודה נק׳ קבלת פני שכינה פירוש שעבודת כנס״י המתחננת ומתנפלת לפני ה׳ נקרא פני השכינה וענין שמיעת האדם רנתה ותפלה נק׳ קבלת פני השכינה ככלי המקבל מה שבתוכה פי׳ שאינה אלא לבוש לה ויש כלי רע אשר לא יוכל לקבל הטוב שבה ותפלטמו דהיינו שלא יוכל לכפוף אזניו ולבבו להבין דברי התפלה והעבודה זה נקרא אין זוכין להקביל פני השכינה שהוא מעשה היצר ותחבולותיו לדחותו ולהסירו מאחרי ה׳ לבלתי ישמע באזניו ובלבבו יבין ושב ורפא לו.

בפסוק בית אל מים והעי מקדם (בראשית יב, ח). כי ידוע שצריך להצדיק להיות דבוק תמיד באין וזו ביטול במציאות מחמת גודל היראה ופחד מהבורא ברוך הוא ותיבת (והעי) הוא מלשון עיי השדה וכשהצדיק הוא דבוק באין משם הוא מביא השפעות רצון וברכה לכל העולם כולו. וזו פירוש הפסוק בית אל מים והעי מקדם, רצה לומר שמקודם צריך להיות דבוק באין וזו בחינת עי מקדם הוא קדמונו של עולם ואחר כך כשהצדיק הביא השפעה לעולם בחינה זו נקרא בית אל מים ודוק. וזהו כוונת מלת שא"ה משם ע"ב מלשון שאיה ושממה, רצה לומר שהצדיק צריך להיות דבוק באין ולהיות בטל במציאות ואחר כך מביא כל הברכות לעולם. וזה שכתוב אחר כך ואברם כבד מאוד במקנה ובכסף ובזהב ודו"ק: ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה (בראשית יב, ט). ביאורו כך, לשון נגבה הוא מלשון (יהושע טו, יט) כי ארץ הנגב נתתני דעכסה שפירושו מנוגב. ובאמת הנגבה הוא דרום מורה על מדת חסד, אך כי גם במים יש מדת קר ולח דהיינו הרכבה שלו וקר יורה על הצמצום ולח מורה על התפשטות ולפי זה מלת נגבה רומז על אלו שתי הדרכים שאמרו דהיינו קר ולח. והענין שאברהם אבינו עבד את הבורא ברוך הוא במדת אהבה אך האהבה האמיתית הוא שצריך להתפשט מכל המדות שלו ולעבוד את השם יתברך בכל אבריו ותנועותיו ולא ישאיר לעצמו כלום. והנה זהו עצם הצמצום שמתפשט מעצמותו ונכנס באהבת הבורא יתברך. וזהו עצם ההרכבה כנ"ל. וזהו כונת הכתוב ויסע אברם הלוך ונסוע, דהיינו שנסע ויצא מעצמותו ונתפשט והלך לאהבת הבורא והיינו הנגבה ודו"ק היטב: ובאופן אחר יבואר הפסוק והוא קרוב לפירוש הנ"ל ויסע אברם וכו', כי יש שני מיני עובדי ה' אחד על ידי יראה ואחד על ידי אהבה. וההפרש העובד על ידי יראה הוא יש כי הוא עצמו דבר ומתירא עצמו מדבר של מעלה ממנו והעובד על ידי אהבה הוא כאין לגמרי שאינו כלום והנה באהבה עצמה העובד באהבה מחמת שכר הוא גם כן יש שעובד עבור עצמו והעובד לעשות נחת רוח להשם יתברך ואינו חושב עצמו והוא אינו כלום זה הוא כאין לגמרי. וזהו ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה, פירוש שהשיג בחינת אהבת שלא לחשוב עצמו כלל רק לעשות נחת רוח להשם יתברך וזהו נקרא נגבה מלשון ארץ הנגב כנ"ל דבר היבש וריקן שהוא עצמו אינו כלום ולא עבור שכר והמבין יבין:

Genesis ‎12,8. “Bet-El to the west and AI to the east;” it is ‎understood by the Kabbalists that the tzaddik must always ‎remain attached to the ayin, ‎אין‎, i.e. to a negation of that ‎which is primarily physical, ‎יש‎ or known as “reality,” in our ‎parlance. He is able to ignore such “realities” due to his awe for ‎the Creator; the word: ‎והעי‎, is a variation of ‎עי השדה‎, “ruins in the ‎field;” (Micah 1,6). When the tzaddik is attached to this ‎אין‎, ‎he is able to draw down to our physical universe goodwill and ‎blessings from the celestial domain of the universe. Our verse ‎illustrates the concept of how a man of the caliber of Avraham is ‎able to be a source of good for the entire human race. [The ‎author’s approach to our verse is again based (in my opinion) on ‎the implied question of why the Torah would bother to inform us ‎about such apparently irrelevant details about locations, details ‎which we read in public year after year for over 3700 years. ‎Compare author’s commentary on the measurements of Noah’s ‎ark. Ed.] The moral/ethical message of the verse is that in order ‎to enjoy the benefits available in this terrestrial part of the ‎universe, one must first make certain that one maintains close ‎links with the celestial parts of the universe, which is the source ‎of these benefits. What was considered a ruin, ‎עי‎, before the ‎tzaddik had established close ties with the celestial domain, turns ‎into ‎בית אל‎, a “house of G’d on earth,” after he has done so. The ‎Torah confirms this a few verses later after Avraham returns from ‎Egypt, when he is described as very rich in livestock, silver and ‎gold. (Genesis 13,2)‎ Genesis ‎12,9. “Avram journeyed ‘southward’ in stages.” In order to ‎understand the significance of this verse we must remember that ‎the meaning of the word ‎נגב‎, becomes clear from Joshua 15,19, ‎where Calev is reported as giving his daughter Achsah to whom ‎he had given some land in the southern district of Yehudah, an ‎additional source of irrigation in response to her plea; the ‎‎negev was known already then as a semi arid region. The ‎expression: ‎מנוגב‎, taken from the word ‎נגב‎, means “dried out, ‎lacking in moisture.” In fact, ‎נגב‎ is identical with ‎דרום‎, an allusion ‎to G’d’s attribute of ‎חסד‎, loving kindness. When the word ‎נגבה‎ is ‎used in our verse instead of the word ‎דרומה‎, which in common ‎parlance means the same thing, the reason is that the Torah ‎wished to draw the reader’s attention to the blessing inherent in ‎the word ‎נגב‎. Water, though generally perceived as a blessing, a ‎necessity, also has a down side, as we are all aware of. When the ‎word ‎נגב ‏‎ is used for “south,” this implies that water flowing there ‎is an unmitigated blessing. The moisture mixed with the natural ‎characteristic of ‎נגב‎ results in a perfect blend of two elements. ‎The Torah reports here that Avraham understood how to blend ‎service of the Lord with being of service to the people among ‎whom he lived. He knew how to “get out of his skin,” and to ‎spread the generous nature of which he was possessed far and ‎wide. In doing so, he served his Creator with his entire ‎personality. [Some of these words are my own. Ed.]‎ An alternative approach to the meaning of this verse, not ‎substantially different from the previous one. There are two ‎different methods in which man can serve his Creator. The first ‎method is based on man’s awe and reverence for his Creator. The ‎second method is based on man’s love for his Creator. The basic ‎difference between these two approaches is that he who serves ‎the Lord because of his awe and reverence for Him, reflects the ‎fact that he is rooted in the ‎יש‎, the material reality of the ‎terrestrial part of the universe, someone who is conscious of the ‎limitations of the transience of life, and the finite nature of ‎everything physical; it is natural that he is overcome with awe for ‎the source of this finite universe, the Creator.‎

פי' שזה באמת השלימות מה שאדם מחסר את עצמו כדי להיבטל להשי"ת ולהראות כי אין שלימות לנברא רק בהשפעת הבורא. זה עצמו הוא הנותן לו השלימות וביטולו של דבר זה קיומו. ולכן ניתנה מצוה זו באבר הזה אשר בו כח ההשפעה והתולדות של האדם שזה עיקר כח ומעלת האדם וצריך להיות שם אות ורמז כי הוא חסר מעצמו וצריך להשלמת הבורא ית' וכל מה שאדם מחסר גופו בעבור כבוד הבורא ע"ז נאמר דורשי ה' לא יחסרו כל טוב ונא' אין מחסור ליראיו.

מדריגה שלישית 'גמילות חסדים', דהנה בעולמות העליונים שם 'רחמים', שהוא אהבה ורחימא שהשי"ת אוהב את הצדיק לפי מעשיו הקדושים אשר בארץ עשה, אך בעולם הזה נקראים 'חסד', דהוא אף למי שאינו הגון, השי"ת עושה לו חסד חנם לתת לו די מחסורו, אך הצדיק שהגיע למדריגה שיוכל להעלות כל הדברים הגשמיים למעלה, דהיינו להעלות מחומריות הניצוצות הקדושות שיש בהם, דהיינו במאכלו ושתייתו וכדומה וכל מחשבותיו בעת שעושה הדברים הגשמיים אינן רק להעלות הנ"ק שבהם, וצדיק כזה אין צריך לחסדים, פירוש חסד חנם כנ"ל לתת לו דברים הנצרכים בעוה"ז מצד החסד, כי השי"ת משפיע לו כל צרכיו ע"פ שורת הדין הראויה לו ע"י מעשיו הטובים, וזה פירוש "וגמילות חסדים" מלשון "הגמל את יצחק", שאין צריך למדריגות 'חסדים', כי אם מגיע לו ע"י אהבת האל יתברך אותו, ועל ידי זה הצדיק מקשר את עצמו למעלה למעלה בחיים הנצחיים אפילו כשהוא בעוה"ז הגיע לתענוג עולם העליון מחיים הנצחיים, וזה פירוש הגמרא "עולמך תראה בחייך", פירוש שעי"ז שכל מעשיו ותנועותיו שעושה הכל בקדושה ובטהרה ודביקות ושמחה ובאהבה וביראה, מזה יגיע לו תענוג עולם העליון בזה העולם. ויש לומר נמי כוונת הפסוק "ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום", פירוש ע"י הדביקות שתדבקו עצמכם בהבורא ב"ה, יהיה לכם חיים נצחיים גם 'היום' בעה"ז כנ"ל.

והנראה, דהנה כשאדם מאמין באמונה שלימה שהקדוש ברוך הוא הוא אבינו ויש לו תענוג כשמשפיע טובות על עמו ישראל כאשר היכולת בידו לתת טובות לכל העולמות אז האדם אינו חסר כלום וכשיבקש מן הקדוש ברוך הוא לרחם על עמו בודאי הקדוש ברוך הוא ימלא רצונו. וזה הרמז בפסוק (דברים יח, יג) תמים תהיה עם ה' אלהיך, כלומר אתה תהיה תמים בלתי חסר שום דבר כשתהיה עם ה' אלהיך. אבל כשאדם אינו מאמין בזה אז הוא חסר, כי אינו עושה רצון בהשם יתברך להשפיע עלינו טובות.

וְדַע, כִּי שְׁנֵי הָעֲדָיִים שֶׁהִכְתִּירוּ בְּחוֹרֵב מִנַּעֲשֶׂה וְנִשְׁמַע, הֵם בְּחִינַת בְּרֵאשִׁית בָּרָא, כַּמּוּבָא בְּסִפְרָא דִּצְנִיעוּתָא (פ"ה): בְּרֵאשִׁית – דָּא מַאֲמָר, בָּרָא – חֲצִי מַאֲמָר. דָּא עֵדֶן עִלָּאָה. עֵדֶן תַּתָּאָה. חָכְמָה עִלָּאָה. חָכְמָה תַּתָּאָה. אָב וּבֵן.

אלה המצות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם אני ה': יש בזה דרך עמוק ויראתי לפרש כי לבי מהסס בזה אולי שגיתי ברואה ח"ו אך ארמוז מעט ואם יזכנו ה' להבין על בוריו הדברים אפרש יותר כי שמעתי מן אא"ז זללה"ה כי חטא אלופו ש"ע מוסתר בו ודפח"ח ופי' כי האל"ף היא אינה נגלית ואינה ניכרת במבטא והיא באחרונה וכן בתיבת טמא ר"ל ג"כ הא' מובלע באחרונה ולהבין זה כי האדם העובר עבירה ח"ו אז הוא הסתלקות הדעת מעליו כמאמרם ז"ל אין אדם עובר עבירה וכו' ואז הוא מחשב בוודאי שעזב ה' את הארץ ואינו משגיח בה כי אם היה יודע ומאמין בזה שנגד ה' כל מפעליו שהוא משגיח עליו בכל עסקיו בוודאי לא היה עובר עבירה כלל ובאמת הוא בוודאי שקר גמור כי בוודאי גם שם יש השגחתו מאתו יתברך כי אם יצויר העדר השגחתו משם אף רגע אחד מיד היה מת באותו רגע ולא היה כח בו לעשות שום דבר אך שבוודאי שם ג"כ הוא הקב"ה אך בהעלם ובהסתר מאוד וע"ז מרמז הסתרת הא' שהוא אלופו ש"ע והוא באחרונה והנה בוודאי כשאדם בא לידי עבירה חלילה ואינו רוצה לעשותה מחמת הקב"ה או עושה איזה מצוה מחמת יראת ואהבת הקב"ה נקרא הבחי' הזאת בחי' א' והוא בחי' אני ראשון והבחינה הנ"ל ח"ו נקרא אני אחרון ובוודאי אני דהיינו בחי' האחרון מגעגעת לבוא לבחי' אני ראשון לחיותה כי כל ירידת המדריגה בשם מיתה נקרא ובהעלות אותה היינו או שעושה מצוה כנ"ל או שמונע עצמו מן העבירה כנ"ל או שחוזר בתשובה על מה שעשה כבר ובזה הוא מחיה אני האחרון ע"י אני הראשון ואז נעשה התפשטות אור אלוהותו מעילא לתתא ונעשה אני אחרון ואני ראשון ומבלעדי אין אלקים כי בוודאי לא עזב ה' את הארץ רק הוא משגיח בעינא פקיחא על כל פרטיה הנעשים בעוה"ז ובכל העולמות והוא המחיה את כולם והוא הרמז אשר יעשה אותם האדם וחי בהם אני ה' היינו שיהיה נעשה מן אני אחרון אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלקים כנ"ל והבן והשם יכפר בעדי אם שגיתי ויראני נפלאות בתורתו הקדושה תורת אמת לי ולזרעי עד עולם אמן:

וְהִנֵּה, מוּדַעַת זֹאת שֶׁ״הָאָבוֹת הֵן הֵן הַמֶּרְכָּבָה״, שֶׁכָּל יְמֵיהֶם לְעוֹלָם, לֹא הִפְסִיקוּ אֲפִילוּ שָׁעָה אַחַת מִלְּקַשֵּׁר דַּעְתָּם וְנִשְׁמָתָם לְרִבּוֹן הָעוֹלָמִים – בַּבִּיטּוּל הַנִּזְכָּר לְעֵיל לְיִחוּדוֹ יִתְבָּרֵךְ. וְאַחֲרֵיהֶם כָּל הַנְּבִיאִים, כָּל אֶחָד לְפִי מַדְרֵגַת נִשְׁמָתוֹ וְהַשָּׂגָתוֹ, וּמַדְרֵגַת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם הִיא הָעוֹלָה עַל כּוּלָּנָה, שֶׁאָמְרוּ עָלָיו: ״שְׁכִינָה מְדַבֶּרֶת מִתּוֹךְ גְּרוֹנוֹ שֶׁל מֹשֶׁה״, וּמֵעֵין זֶה זָכוּ יִשְׂרָאֵל בְּמַעֲמַד הַר סִינַי, רַק שֶׁלֹּא יָכְלוּ לִסְבּוֹל, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, שֶׁעַל כָּל דִּיבּוּר פָּרְחָה נִשְׁמָתָן כוּ׳, שֶׁהוּא עִנְיַן בִּיטּוּל בִּמְצִיאוּת הַנִּזְכָּר לְעֵיל.

רק זה עצמו עוה"ב מה שזוכין להיות בטל להש"י כראוי. שהוא דבר שא"י להשיג ולהיות ברור שאין להשיג לרוב ההעלם לכך נק' עולם כמו שעולם הזה נק' העלם על שהחושך מכסה ומעלים כבודו ית'. כמו כן עוה"ב הוא העלם של אמת על שאין יכולין להשיג. ובעוה"ז ההעלם ע"י השקר.

לְהַשְׂכִּילְךָ בִּינָה, כִּי לֹא זוֹ הַדֶּרֶךְ יִשְׁכּוֹן אוֹר ה׳ לִהְיוֹת חָפֵץ בְּחַיֵּי בְשָׂרִים וּבָנֵי וּמְזוֹנֵי, כִּי עַל זֶה אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה ״בַּטֵּל רְצוֹנְךָ כוּ׳״, דְּהַיְינוּ, שֶׁיִּהְיֶה רְצוֹנוֹ בָּטֵל בִּמְצִיאוּת, וְלֹא יִהְיֶה לוֹ שׁוּם רָצוֹן כְּלָל בְּעִנְיְנֵי עוֹלָם הַזֶּה כּוּלָּם, הַנִּכְלָלִים בְּבָנֵי חַיֵּי וּמְזוֹנֵי וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה שֶׁ״עַל כָּרְחָךְ אַתָּה חַי״; וּבֵיאוּר הָעִנְיָן, הוּא רַק אֱמוּנָה אֲמִיתִּית בְּ״יוֹצֵר בְּרֵאשִׁית״, דְּהַיְינוּ, שֶׁהַבְּרִיאָה ״יֵשׁ״ מֵ״אַיִן״, הַנִּקְרֵאת ״רֵאשִׁית חָכְמָה״ – וְהִיא חָכְמָתוֹ שֶׁאֵינָהּ מוּשֶּׂגֶת לְשׁוּם נִבְרָא – הַבְּרִיאָה הַזֹּאת, הִיא בְּכָל עֵת וָרֶגַע, שֶׁמִּתְהַוִּים כָּל הַבְּרוּאִים ״יֵשׁ״ מֵ״אַיִן״ מֵחָכְמָתוֹ יִתְבָּרֵךְ הַמְחַיָּה אֶת הַכֹּל וּכְשֶׁיִּתְבּוֹנֵן הָאָדָם בְּעוֹמֶק הֲבָנָתוֹ, וִיצַיֵּיר בְּדַעְתּוֹ הֲוָויָיתוֹ מֵ״אַיִן״ בְּכָל רֶגַע וָרֶגַע מַמָּשׁ, הַאֵיךְ יַעֲלֶה עַל דַּעְתּוֹ כִּי רַע לוֹ, אוֹ שׁוּם יִסּוּרִים מִבָּנֵי חַיֵּי וּמְזוֹנֵי, אוֹ שְׁאָרֵי יִסּוּרִין בָּעוֹלָם, הֲרֵי הָ״אַיִן״, שֶׁהִיא חָכְמָתוֹ יִתְבָּרֵךְ, הוּא מְקוֹר הַחַיִּים וְהַטּוֹב וְהָעוֹנֶג, וְהוּא הָעֵדֶן שֶׁלְּמַעְלָה מֵעוֹלָם־הַבָּא, רַק

וְהִנֵּה, שֵׁם ״אֱלֹהִים״, הוּא שֵׁם מִדַּת הַגְּבוּרָה וְהַצִּמְצוּם, וְלָכֵן הוּא גַּם כֵּן בְּגִימַטְרִיָּא ״הַטֶּבַע״, לְפִי שֶׁמַּסְתִּיר הָאוֹר שֶׁלְּמַעְלָה – הַמְהַוֶּה וּמְחַיֶּה הָעוֹלָם, וְנִרְאֶה, כְּאִילּוּ הָעוֹלָם עוֹמֵד וּמִתְנַהֵג בְּדֶרֶךְ הַטֶּבַע. וְשֵׁם ״אֱלֹהִים״ זֶה, הוּא מָגֵן וְנַרְתֵּק לְשֵׁם הֲוָיָ״ה, לְהַעֲלִים הָאוֹר וְהַחַיּוּת הַנִּמְשָׁךְ מִשֵּׁם הֲוָיָ״ה וּמְהַוֶּה מֵאַיִן לְיֵשׁ, שֶׁלֹּא יִתְגַּלֶּה לַנִּבְרָאִים וִיבָּטְלוּ בִּמְצִיאוּת.

מהות הקונטרס הלז מדבר בענין היחוד אלקות בכל פרט ופרט בסדר ההשתלשלות דעשר ספירות דאצילות בריאה יצירה ועשיה והוא קיצור מכל אשר יוכל איש לקרב אל השכל בהשגה מלובשת ונתפסת במוח ולב בכל פרטי סדר ההשתלשלות מצמצום הראשון עד סוף עולם העשיה

וְצַד הַקְּדוּשָּׁה אֵינוֹ אֶלָּא הַשְׁרָאָה וְהַמְשָׁכָה מִקְּדוּשָּׁתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, וְאֵין הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא שׁוֹרֶה אֶלָּא עַל דָּבָר שֶׁבָּטֵל אֶצְלוֹ יִתְבָּרֵךְ, בֵּין בְּפוֹעַל מַמָּשׁ – כְּמַלְאָכִים עֶלְיוֹנִים, בֵּין בְּכֹחַ – כְּכָל אִישׁ יִשְׂרָאֵל לְמַטָּה שֶׁבְּכֹחוֹ לִהְיוֹת בָּטֵל מַמָּשׁ לְגַבֵּי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא בִּמְסִירַת נַפְשׁוֹ עַל קְדוּשַּׁת ה׳. וְלָכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, שֶׁאֲפִילוּ אֶחָד שֶׁיּוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה – שְׁכִינָה שְׁרוּיָה כוּ׳, וְ״כָל בֵּי עֲשָׂרָה שְׁכִינְתָּא שַׁרְיָא״ לְעוֹלָם. אֲבָל כָּל מַה שֶּׁאֵינוֹ בָּטֵל אֶצְלוֹ יִתְבָּרֵךְ, אֶלָּא הוּא דָּבָר נִפְרָד בִּפְנֵי עַצְמוֹ, אֵינוֹ מְקַבֵּל חַיּוּת מִקְּדוּשָּׁתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא מִבְּחִינַת פְּנִימִית הַקְּדוּשָּׁה וּמַהוּתָהּ וְעַצְמוּתָהּ בִּכְבוֹדָהּ וּבְעַצְמָהּ, אֶלָּא מִבְּחִינַת אֲחוֹרַיִים, שֶׁיּוֹרְדִים מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה רִבְבוֹת מַדְרֵגוֹת

שיקבץ אדם באמת כל רצונות שבו וכל נפשו למסור עבור רצון המקום ואם מאסף כל כחותיו בעשיות מצוה וכדומה לסור מרע בהתאספות כל החיות. עי"ז עצמו ונשמרת ששוב אין מקום להיות מתבלבל ע"י דברי שטות מאחר שמרוצה למסור נפשו ואין דבר חביב מנפשו.

המטרה בכך אינה ביטול הטבע, אלא, להיפך, בירור הטבע והעלאתו, עד אשר יהיה גלוי לעין כל, שגם הטבע מאוחד עם הקדוש־ברוך־הוא

כל עיקר רצונו של האדם הוא להבליט את עצמו... זה לא בא מגאוה אלא מכח הפרטיות של האדם, שהוא עומק פירושו של הרגשת ה"אני". אם האדם מגיע למדרגה שמוצא את הבלטת פרטיותו בזה שהוא עבד להקב"ה ושייך לו, אז הוא נותן את כל עצמו להשי"ת, והיינו הדביקות המעולה ביותר, וזוהי בחינת תפילין, "כי שם ה' נקרא עליך", שהכל יראו שמהות כלל ישראל היא השייכות להשי"ת...

הבה נחפש עצות ונתחזק בשבירת היצר הרע, כי דבר זה גופא הוא דביקות בבורא יתברך כדברי המהר"ל (נתיב כח היצר), על דברי רז"ל ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך בשני יצריך, וזה לשונו שם, הרי כי האדם אינו מגיע אל הדביקות בו יתברך שנרמז בלשון ואהבת רק אם מתגבר על יצרו. וצריך להבין, כיצד האדם בא על ידי שבירת היצר, שבאה ממדת הגבורה, אל דרגת אהבת ה'? אלא הביאור ששבירת היצר הרע מביאה ממילא לידי דביקות, שהיא שורש הדביקות הקיים בלב כל יהודי, אך היצר הרע משתדל לכסות את האמת ולהסתירה, ואם ישבור את היצר הרע, יתעורר ממילא שורש הדביקות לפעול...

יש מבטל גם את עצמו, אבל רואה את עצמו מבטל את ישות עצמו.