Birur Nitzotzos: Elevating Sacred Sparks

וַיִּקַּ֛ח יְהֹוָ֥ה אֱלֹהִ֖ים אֶת־הָֽאָדָ֑ם וַיַּנִּחֵ֣הוּ בְגַן־עֵ֔דֶן לְעׇבְדָ֖הּ וּלְשׇׁמְרָֽהּ׃

The ETERNAL God settled the Human in the garden of Eden, to till it and tend it.

נִמְצָא הַמְהַלֵּךְ בְּדֶרֶךְ זוֹ כָּל יָמָיו עוֹבֵד אֶת ה' תָּמִיד. אֲפִלּוּ בְּשָׁעָה שֶׁנּוֹשֵׂא וְנוֹתֵן וַאֲפִלּוּ בְּשָׁעָה שֶׁבּוֹעֵל. מִפְּנֵי שֶׁמַּחֲשַׁבְתּוֹ בַּכּל כְּדֵי שֶׁיִּמְצָא צְרָכָיו עַד שֶׁיִּהְיֶה גּוּפוֹ שָׁלֵם לַעֲבֹד אֶת ה'.

וְתָּא חֲזֵי מָה כְּתִיב (קצ"ז, רכ"ד ע"א) בְּקַדְמִיתָא, (שמות כ״ה:ב׳) מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, לְאַכְלְלָא כֹּלָּא, בְּגִין דְּבָעָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמֶעְבַּד עוֹבָדָא דְּמַשְׁכְּנָא מִכָּל סִטְרִין, בְּמוֹחָא וּקְלִיפָה. וּבְגִין דַּהֲווֹ אִינּוּן עֵרֶב רַב בְּגַּוַּויְיהוּ, אִתְּמַר מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, לְאַכְלְלָא לוֹן בֵּינַיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל, דְּאִינּוּן מוֹחָא. וְכֻלְּהוּ אִתְפְּקָדוּ. לְבָתַר סָטָא זִינָא לְזִינֵיהּ, וְאָתוּ אִינּוּן עֵרֶב רַב וְעָבָדוּ יַת עֶגְלָא, וְסָטוּ אֲבַתְרַיְיהוּ אִינּוּן דְּמִיתוּ, וְגָרְמוּ לוֹן לְיִשְׂרָאֵל מוֹתָא וְקָטוֹלָא. אָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, מִכָּאן וּלְהָלְאָה עוֹבָדָא דְּמַשְׁכְּנָא לָא יְהֵא, אֶלָּא (קצ"ז ע"א) מִסִּטְרָא דְּיִשְׂרָאֵל בִּלְחוֹדַיְיהוּ. מִיַּד וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנִי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ'. וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַיְיָ'. מֵאִתְּכֶם וַדַּאי, וְלָא כְּקַדְמִיתָא דִּכְתִּיב, מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ. וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה וְגוֹ', מֵאָן אֲתָר כָּנִישׁ לוֹן. אֶלָּא בְּגִין דַּהֲווֹ אִינּוּן עֵרֶב רַב בֵּינַיְיהוּ, אִצְטְרִיךְ מֹשֶׁה לְאַכְנָשָׁא לוֹן, וּלְיַחֲדָא לוֹן מִבֵּינַיְיהוּ.

For, observe that first it is written here, “of every man whose heart makes him willing ye shall take my offering” (Ex. 25, 2); to wit, of the whole body of the people, including the mixed multitude, as the Holy One, blessed be He, desired to have in the work of the Tabernacle the co-operation of all sections of the people, both the “brain” category and the “shell” category: all were charged with the performance of the work. Subsequently, however, the sections separated, each betaking itself to its own affinity, and so the mixed multitude made the golden calf and led astray numbers who afterwards died, and thus brought upon Israel death and slaughter. The Holy One, blessed be He, then said: “Henceforward the work of the Tabernacle shall be performed from the side of Israel only.” Straightway “Moses assembled all the congregation of the children of Israel… Take ye from among you an offering unto the Lord” (Ibid. 35, 1-5). “From among you” emphatically, but not “from every man whose heart maketh him willing”, as in the previous injunction. Furthermore, as no place of assembly is mentioned, the words, “And Moses assembled”, etc., signify that, as the mixed multitude were mingled among the Israelites, Moses found it necessary to assemble the latter on one side so as to segregate them from the former.’

הנה אחר שהקב"ה גרש הנפש הזאת ממקום גבוה לעמוד בגוף הזה אינה יכולה ליהנות ממאכלה שהוא השפע עליון. ובצמחים ודברים התחתונים הרי הוא נהנה בקצת מזיו השכינה הכמוס בתוכם וזהו צדיק אוכל לשובע נפשו והמצוה הראשונה שנצטווה אדם הראשון הוא אכול תאכל. ובזה נבין טעם ענג שבתות וימים טובים באכילה כי הוא תקון ומזון גם לנפש יתירה שכמו שנהנית מענג עליון כך נהנית מענג תחתון שכל מאורעי הגוף הנפש מרגשת ולכן היה הלל אומר לגמול חסד עם העניה הזאת וכתיב יודע צדיק נפש בהמתו ומפני דבקות הנפש עם הנפש עליונה ועם הרוח ועם הנשמה מגיע מענג הגוף ענג לנשמה יתירה ובזה מעוררים לה הענג מלמעלה ממש ולזה צריך לכוין בכל ענג שבת ואכילת מצה אל סוד ענג ממש שמשם כל מתיקות מצד הדין והבינה הנמתקת וכל מיני שמנונית מצד החכמה ולזה אמר אכלו משמנים ושתו ממתקים. ויקנה צרכי שבת ביום ששי ולא ביום חמישי ובכל מה שיקנה יאמר לכבוד שבת ואמרו כי הזיעה שאדם מזיע בצרכי שבת בה הקב"ה מוחק כל עונותיו כמו הדמעות: וראוי לענג השבת בכל מיני בשמים כפי מסת ידו שהבשמים יש להם רמז למעלה עד הכתר ורומזים בכל הספירות והקטורת יוכיח והלחם רומז למלכות מיוחדת עם ת"ת שהוא לחם. ויין רמזו בבינה ששם סוד יין המשומר ותבשיל במלכות שבה סוד התבשיל עם המציאות התחתון שהם ציקי קדירה סוד בשכמל"ו ומהתחתונים נעשה למעלה תבשילין ומטעמים כאשר אהב ומיני פירות הם מהת"ת שהם פירות האילן. ופירות האדמה הם ממלכות וכל אלו הם תקוני הענג וכל שתיית יין של מצוה הוא משקה הצינורות עליונים מיין המשמח כמו שהוא משקה אבריו ועורקיו ולזה תהיה כוונתו. הנה כי האכילה היא מזון הנפש בסוד הרוחניות שבהם. ובסוד הברכות שמברכים ובפרט לפניהם וגם לאחריהם מוסיף אור לדבר הנאכל שכל ברכה היא בסוד אור מקיף שהוא למעלה מאור פנימי ואור החצון שבכל הויה קדושה וזהו אמרם כדי שיתברך המזון במעיו ואמר הכתוב איזו היא אכילה שיהיה בה שביעת הנפש כשהיא בברכה וזהו ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך. וישראל במדבר לא נצרכו לגדולי קרקע שיש בשפע ההוא תערובת אל הגשמיות והעוביות והמותר והפרש אלא המן היה כלו מזון הנפש והגוף לא היה נהנה מזה ולכן פחותי הנפש שביניהם אמרו בלחם הקלוקל שהיו רוצים מזון הגוף. ולכן כדי שיהא אדם נזון גם במאכל עליון כמלאכים נתן לו מנוחת הנפש שהיא השינה שאז הנפש רוח ונשמה עולים ומשיגים בדברים עליונים ונזונים מזיו עליון והם טועמים טעם מיתה והנפש שבה למנוחתה כענין הפטירה אל האדם שאז הנפש שבה אל מנוחתה ולכן צדיקים העליונים כרשב"י וחביריו היו עומדים שלשה ושבעה ימים ולילות בלי שינה ובלי אכילה מפני שהיו נהנים מזיו השכינה וכן ענין מרע"ה מ' יום ואליהו ג"כ ולכן השינה באדם הוא חלק מהמיתה ועניינו ממש כמיתה והגוף מת והנפש שבה למנוחתה ומבואר בזהר עליית הנשמה בלילה בין הכחות עליונים וממה שהארכנו בזה הכל הוא הוראה גדולה על עניין התחייה אחר המיתה. ומבקשי ה' יבינו כל:

אלא שזהו עיקר בחירתו בעמו ישראל שאף על פי שהם בדיוטא התחתונה אף על פי כן מתמידים תמיד לעבודתו. וזהו שאמרה ותפארת לו מן האדם, דהיינו שאף על פי שהאדם הוא בבחינה קטנה שבקטנות ואף על פי כן עובד את השם יתברך ודאי הבורא ברוך הוא מתפאר עמו. וזהו ותפארת לו מן האדם, דהיינו מן האדם מגיע אליו תענוג ועל זה מתפאר עמו. וכשאדם מחשב בעצמו בחינה זו אז מגיע תענוג להבורא ואז גורם השפעה טובה לכל העולמות.

כִּי אִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי צָרִיךְ תָּמִיד לְהִסְתַּכֵּל בְּהַשֵּׂכֶל שֶׁל כָּל דָּבָר, וּלְקַשֵּׁר עַצְמוֹ אֶל הַחָכְמָה וְהַשֵּׂכֶל שֶׁיֵּשׁ בְּכָל דָּבָר, כְּדֵי שֶׁיָּאִיר לוֹ הַשֵּׂכֶל שֶׁיֵּשׁ בְּכָל דָּבָר לְהִתְקָרֵב לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עַל־יְדֵי אוֹתוֹ הַדָּבָר, כִּי הַשֵּׂכֶל הוּא אוֹר גָּדוֹל, וּמֵאִיר לוֹ בְּכָל דְּרָכָיו, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (קהלת ח׳:א׳): חָכְמַת אָדָם תָּאִיר פָּנָיו. וְעַל כֵּן נֶאֱמַר בְּיוֹסֵף (דברים ל״ג:י״ז): בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ. בְּכוֹר הוּא בְּחִינַת הַשֵּׂכֶל כַּנַּ"ל. וְזֶהוּ שׁוֹרוֹ – לְשׁוֹן הִסְתַּכְּלוּת, כִּי צְרִיכִין לְהִסְתַּכֵּל בְּהַשֵּׂכֶל שֶׁיֵּשׁ בְּכָל דָּבָר כַּנַּ"ל. וְזֶהוּ הָדָר לוֹ, תִּרְגֵּם אוּנְקֶלוּס: זִיו לֵיהּ, לְשׁוֹן אוֹר, כִּי הַשֵּׂכֶל מֵאִיר לוֹ בְּכָל דָּבָר; אֲפִלּוּ בְּמָקוֹם שֶׁהָיָה אֹפֶל וָחֹשֶׁךְ, מֵאִיר לוֹ הַשֵּׂכֶל, כְּשֶׁזּוֹכֶה לְהִסְתַּכֵּל עַל הַשֵּׂכֶל שֶׁיֵּשׁ שָׁם בְּכָל דָּבָר, וּמְקָרֵב אוֹתוֹ לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ:

2. For the Jew must always focus on the inner intelligence of every matter, and bind himself to the wisdom and inner intelligence that is to be found in each thing. This, so that the intelligence which is in each thing may enlighten him, that he may draw closer to God through that thing. For the inner intelligence is a great light that shines for a person in all his ways. As it is written (Ecclesiastes 8:1), “A person’s wisdom causes his countenance to shine.” It is therefore said of Yosef: “The firstborn of his shor (oxen), grandeur is his” (Deuteronomy 33:17). “Firstborn” corresponds to the inner intelligence, as above. And this is “his shor,” it suggests gazing. For it is necessary to focus on the inner intelligence of every matter. Onkelos renders “grandeur is his” as “radiance is his,” an expression of luminance. For the inner intelligence shines for him in each thing. Even in a place that had been dark and obscure, the inner intelligence shines for him—when he merits focusing on the inner intelligence that is found in each thing—and brings him closer to God.

בס"ד. ש"פ ויצא, תער"ג [cup]והאבן[/cup] הזאת אשר שמתי מצבה יהי' בית אלקי', וצ"ל מהו"ע מצבה דמה נתחדש בזה לגבי מה שהי' בתחלה אבן סתם ועשאה מצבה כו'. גם אינו מובן מ"ש והאבן הזאת כו' יהי' בית אלקי' איך אפ"ל בית מאבן א', הלא בית עשוי מכמה אבנים, וכאן הרי הי' אבן א' דוקא וכמ"ש תחלה ויקח מאבני המקום כו' ואח"כ ויקח את האבן כו' שנעשה אבן א' כו', ואיך מאבן א' יהי' בית כו', וגם דהול"ל תהי' בית אלקי' כמ"ש קודם והאבן הזאת ל' נקבה ומהו אומרו יהי' ל' זכר. ולהבין כ"ז ילהק"ת משנת"ל ב' פי' בש' ספי' ל' מספר ול' סי

כִּי מֵהָאַרְצִיּוּת נִתְעַלִּין הַנִּיצוֹצוֹת וְנַעֲשֶׂה שָׁלוֹם, שֶׁזֶּהוּ עִקַּר תִּקּוּן הַבְּרִיאָה כַּנַּ"ל. עַל כֵּן צְרִיכִין לְדַבֵּר רַק דִּבּוּרִים קְדוֹשִׁים, וְלֹא דְּבָרִים אֲחֵרִים, כְּדֵי לְהַעֲלוֹת הַנִּיצוֹצוֹת הַנַּ"ל, לְתַקֵּן כָּל הָעוֹלָמוֹת. וּבְחִינָה זֹאת שֶׁל בֵּרוּר הַנִּיצוֹצוֹת, נַעֲשֶׂה בְּכָל יוֹם עַד בִּיאַת הַמָּשִׁיחַ, עַד שֶׁיִּתְקַיֵּם (זכריה י״ד:ד׳):

במדרש ואחר עורי נקפו זאת אחר שמלתי כו' כי בכל דבר יש נקודה חיות מהשי"ת ורק שצריכין להסיר הקליפה והחיצוניות שנקרא ערלה דחפיא ברית ובהוסר הערלה ממילא מתגלה הנקודה כנ"ל. וזה וירא אליו שנתגלה לו הפנימיות שהי' בעצמותו נסתר ונכסה קודם המילה כמ"ש ומבשרי אחזה כו'. גם פי' וירא דכ' וירא אלקים כו' טוב על כל הנבראים. וראי' זו קיימת לעד ונותנת קיום והעמדה למעשה בראשית והיא דבוקה ומיוחדת למי שיודע זאת שכל חיות העולמות מהשגחתו ית' כמ"ש תמיד עיני ה' אלקיך בה כו':

כי הנה חכמים הגידו כי גלות מצרים וכל הגליות הם להעלות ניצוצי קדושה שבכל המקומות כאשר מצינו כגן ה' כארץ מצרים. א"כ וודאי הי' נמצא שם מטמוניות. דכשמתרבה הטוב על הרע. נתבררי' ניצוצות הטובים מהתערובות.

כַּנּוֹדָע לְכָל מַשְׂכִּיל, שֶׁהַגּוּף אֵינוֹ יָכוֹל לִסְבּוֹל כוּ׳, אֶלָּא יְרִידָתוֹ לָעוֹלָם הַזֶּה לְהִתְלַבֵּשׁ בַּגּוּף וְנֶפֶשׁ הַחִיּוּנִית, הוּא כְּדֵי לְתַקְּנָם בִּלְבָד, וּלְהַפְרִידָם מֵהָרָע שֶׁל שָׁלשׁ קְלִיפּוֹת הַטְּמֵאוֹת, עַל יְדֵי שְׁמִירַת שַׁסַ״ה לֹא תַעֲשֶׂה וְעַנְפֵיהֶן, וּלְהַעֲלוֹת נַפְשׁוֹ הַחִיּוּנִית עִם חֶלְקָהּ הַשַּׁיָּיךְ לָהּ מִכְּלָלוּת עוֹלָם הַזֶּה וּלְקַשְּׁרָם וּלְיַיחֲדָם בְּאוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, אֲשֶׁר יַמְשִׁיךְ בָּהֶם עַל יְדֵי קִיּוּמוֹ כָּל רַמַ״ח מִצְוֹת עֲשֵׂה בְּנַפְשׁוֹ הַחִיּוּנִית, שֶׁהִיא הִיא הַמְקַיֶּימֶת כָּל מִצְוֹת מַעֲשִׂיּוֹת כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.

וְלָכֵן, פְּעָמִים שֶׁהִיא נִכְלֶלֶת בְּשָׁלֹשׁ קְלִיפּוֹת הַטְּמֵאוֹת [כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּעֵץ חַיִּים שַׁעַר מ״ט רֵישׁ פֶּרֶק ד׳ בְּשֵׁם הַזֹּהַר], וּפְעָמִים שֶׁהִיא נִכְלֶלֶת וְעוֹלָה בִּבְחִינַת וּמַדְרֵגַת הַקְּדוּשָּׁה, דְּהַיְינוּ, כְּשֶׁהַטּוֹב הַמְעוֹרָב בָּהּ נִתְבָּרֵר מֵהָרָע וְגוֹבֵר וְעוֹלֶה וְנִכְלָל בִּקְדוּשָּׁה. כְּגוֹן דֶּרֶךְ מָשָׁל: הָאוֹכֵל בִּשְׂרָא שְׁמֵינָא דְּתוֹרָא וְשׁוֹתֶה יַיִן מְבוּשָּׂם לְהַרְחִיב דַּעְתּוֹ לַה׳ וּלְתוֹרָתוֹ, כִּדְאָמַר רָבָא: ״חַמְרָא וְרֵיחָא כוּ׳״, אוֹ בִּשְׁבִיל כְּדֵי לְקַיֵּים מִצְוַת עֹנֶג שַׁבָּת וְיוֹם טוֹב, אֲזַי, נִתְבָּרֵר חַיּוּת הַבָּשָׂר וְהַיַּיִן שֶׁהָיָה נִשְׁפָּע מִקְּלִיפַּת נוֹגַהּ, וְעוֹלֶה לַה׳ כְּעוֹלָה וּכְקָרְבָּן. אַךְ מִי שֶׁהוּא בְּזוֹלְלֵי בָּשָׂר וְסוֹבְאֵי יַיִן, לְמַלֹּאת תַּאֲוַת גּוּפוֹ וְנַפְשׁוֹ הַבַּהֲמִית, שֶׁהוּא בְּחִינַת יְסוֹד הַמַּיִם מֵאַרְבַּע יְסוֹדוֹת הָרָעִים שֶׁבָּהּ שֶׁמִּמֶּנּוּ מִדַּת הַתַּאֲוָה, הִנֵּה עַל יְדֵי זֶה יוֹרֵד חַיּוּת הַבָּשָׂר וְהַיַּיִן שֶׁבְּקִרְבּוֹ, וְנִכְלָל לְפִי שָׁעָה בְּרַע גָּמוּר שֶׁבְּשָׁלֹשׁ קְלִיפּוֹת הַטְּמֵאוֹת, וְגוּפוֹ נַעֲשֶׂה לָהֶן לְבוּשׁ וּמֶרְכָּבָה לְפִי שָׁעָה. עַד אֲשֶׁר יָשׁוּב הָאָדָם וְיַחֲזוֹר לַעֲבוֹדַת ה׳ וּלְתוֹרָתוֹ, כִּי לְפִי שֶׁהָיָה בְּשַׂר הֶיתֵּר וְיַיִן כָּשֵׁר, לְכָךְ יְכוֹלִים לַחֲזוֹר וְלַעֲלוֹת עִמּוֹ בְּשׁוּבוֹ לַעֲבוֹדַת ה׳, שֶׁזֶּהוּ לְשׁוֹן ״הֶיתֵּר״ וּ״מוּתָּר״, כְּלוֹמַר שֶׁאֵינוֹ קָשׁוּר וְאָסוּר בִּידֵי הַחִיצוֹנִים שֶׁלֹּא יוּכַל לַחֲזוֹר וְלַעֲלוֹת לַה׳.

Hence it is sometimes absorbed within the three unclean kelipot [as is explained in Etz Chaim, Portal 49, beginning of ch. 4, on the authority of the Zohar], and sometimes it is absorbed and elevated to the category and level of holiness, as when the good that is intermingled in it is extracted from the bad, and prevails and ascends until it is absorbed in holiness. Such is the case, for example, of he who eats fat beef and drinks spiced wine in order to broaden his mind for the service of G–d and His Torah; as Rava said, “Wine and fragrance [make a man’s mind more receptive],” or in order to fulfill the command concerning enjoyment of Shabbat and the Festivals. In such a case the vitality of the meat and wine, originating in the kelipat nogah, is distilled and ascends to G–d like a burnt offering and sacrifice. On the other hand, he who belongs to those who gluttonously guzzle meat and quaff wine in order to satisfy their bodily appetites and animal nature, derived from the so-called element of water of the four evil elements contained therein, from which comes the vice of lust—in such case the energy of the meat and wine consumed by him is degraded and absorbed temporarily in the utter evil of the three unclean kelipot, and his body temporarily becomes a garment and vehicle for them, until the person repents and returns to the service of G–d and His Torah. For, inasmuch as the meat and wine were kosher, they have the power to revert and ascend with him when he returns to the service of G–d. This is implied in the terms “permissibility” and “permitted” (muttar), that is to say, that which is not tied and bound by the power of the “extraneous forces” preventing it from returning and ascending to G–d.

וְעוֹד זֹאת בְּמַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת, שֶׁלְּכָךְ נִקְרָאִים בְּשֵׁם ״אִיסּוּר״, מִפְּנֵי שֶׁאַף מִי שֶׁאָכַל מַאֲכַל אִיסּוּר בְּלֹא הוֹדַע – לְשֵׁם שָׁמַיִם, לַעֲבוֹד ה׳ בְּכֹחַ אֲכִילָה הַהִיא, וְגַם פָּעַל וְעָשָׂה כֵּן, וְקָרָא וְהִתְפַּלֵּל בְּכֹחַ אֲכִילָה הַהִיא, אֵין הַחַיּוּת שֶׁבָּהּ עוֹלָה וּמִתְלַבֶּשֶׁת בְּתֵיבוֹת הַתּוֹרָה וְהַתְּפִלָּה כְּמוֹ הַהֶיתֵּר, מִפְּנֵי אִיסּוּרָהּ בִּידֵי הַסִּטְרָא אָחֳרָא מִשָּׁלֹשׁ קְלִיפּוֹת הַטְּמֵאוֹת. וַאֲפִילוּ הוּא אִיסּוּר דְּרַבָּנָן, שֶׁחֲמוּרִים דִּבְרֵי סוֹפְרִים יוֹתֵר מִדִּבְרֵי תוֹרָה כוּ׳. וְלָכֵן, גַּם הַיֵּצֶר הָרָע וְכֹחַ הַמִּתְאַוֶּה לִדְבָרִים הָאֲסוּרִים, הוּא שֵׁד מִשֵּׁדִין נוּכְרָאִין, שֶׁהוּא יֵצֶר הָרָע שֶׁל אוּמּוֹת הָעוֹלָם, שֶׁנַּפְשׁוֹתֵיהֶם מִשָּׁלֹשׁ קְלִיפּוֹת הַטְּמֵאוֹת. מַה שֶּׁאֵין כֵּן הַיֵּצֶר הָרָע וְכֹחַ הַמִּתְאַוֶּה לִדְבָרִים הַמּוּתָּרִים לְמַלֹּאת תַּאֲוָתוֹ, הוּא שֵׁד מִשֵּׁדִין יְהוּדָאִין, לְפִי שֶׁיָּכוֹל לַחֲזוֹר לִקְדוּשָּׁה כְּדִלְעֵיל. אַךְ מִכָּל מָקוֹם, קוֹדֶם שֶׁחָזַר לִקְדוּשָּׁה, הוּא סִטְרָא אָחֳרָא וּקְלִיפָּה. וְגַם אַחַר כָּךְ, הָרְשִׁימוּ מִמֶּנּוּ נִשְׁאָר דָּבוּק בַּגּוּף, לִהְיוֹת כִּי מִכָּל מַאֲכָל וּמַשְׁקֶה נַעֲשָׂה תֵּיכֶף דָּם וּבָשָׂר מִבְּשָׂרוֹ.

There is an additional aspect in the matter of forbidden foods. The reason they are called issur [“chained”] is that even in the case of one who has unwittingly eaten a forbidden food intending it to give him strength to serve G–d by the energy of it, and he has, moreover, actually carried out his intention, having both studied and prayed with the energy of that food, nevertheless the vitality contained therein does not ascend and become clothed in the words of the Torah or prayer, as is the case with permitted foods, by reason of its being held captive in the power of the sitra achara of the three unclean kelipot. This is so even when the prohibition is a Rabbinic enactment, for the words of the Scribes are even more stringent than the words of the Torah, and so forth. Therefore, also the evil impulse (yetzer hara) and the force that strains after forbidden things is a demon of non-Jewish demons, which is the evil impulse of the nations whose souls are derived from the three unclean kelipot. On the other hand, the evil impulse and the craving force after permissible things to satisfy an appetite is a demon of the Jewish demons, for it can be reverted to holiness, as is explained above. Nevertheless, before it has reverted to holiness it is sitra achara and kelipah, and even afterward a trace of it remains attached to the body, since from each item of food and drink are immediately formed blood and flesh of his flesh.

כִּי הַגּוֹרֵם שְׂכַר הַמִּצְוָה – הִיא הַמִּצְוָה בְּעַצְמָהּ, כִּי בַּעֲשִׂיָּיתָהּ, מַמְשִׁיךְ הָאָדָם גִּילּוּי אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא מִלְמַעְלָה לְמַטָּה לְהִתְלַבֵּשׁ בְּגַשְׁמִיּוּת עוֹלָם הַזֶּה, בְּדָבָר שֶׁהָיָה תְּחִלָּה תַּחַת מֶמְשֶׁלֶת קְלִיפַּת נוֹגַהּ וּמְקַבֵּל חַיּוּתָהּ מִמֶּנָּה, שֶׁהֵם כָּל דְּבָרִים הַטְּהוֹרִים וּמוּתָּרִים שֶׁנַּעֲשֵׂית בָּהֶם הַמִּצְוָה מַעֲשִׂיית, כְּגוֹן: קְלַף הַתְּפִילִּין וּמְזוּזָה וְסֵפֶר תּוֹרָה, וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״לֹא הוּכְשַׁר לִמְלֶאכֶת שָׁמַיִם אֶלָּא טְהוֹרִים וּמוּתָּרִים בְּפִיךָ״. וְכֵן אֶתְרוֹג שֶׁאֵינוֹ עָרְלָה, וְעַכְשָׁיו שֶׁמְּקַיֵּים בָּהֶם מִצְוַת ה׳ וּרְצוֹנוֹ – הֲרֵי הַחַיּוּת שֶׁבָּהֶם עוֹלֶה וּמִתְבַּטֵּל וְנִכְלָל בְּאוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, שֶׁהוּא רְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ הַמְלוּבָּשׁ בָּהֶם, מֵאַחַר שֶׁאֵין שָׁם בְּחִינַת הֶסְתֵּר פָּנִים כְּלָל לְהַסְתִּיר אוֹרוֹ יִתְבָּרֵךְ. וְכֵן כֹּחַ נֶפֶשׁ הַחִיּוּנִית הַבַּהֲמִית שֶׁבְּאֵבְרֵי גּוּף הָאָדָם הַמְקַיֵּים הַמִּצְוָה – הוּא מִתְלַבֵּשׁ גַּם כֵּן בַּעֲשִׂיָּה זוֹ, וְעוֹלֶה מֵהַקְּלִיפָּה, וְנִכְלָל בִּקְדוּשַּׁת הַמִּצְוָה שֶׁהִיא רְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ, וּבָטֵל בְּאוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא.

For what causes the reward of a commandment is the commandment itself, because by virtue of performing it the person suffuses a flood of light of the En Sof, blessed is He, from above downward, to be clothed in the corporeality of the world in something that was previously under the dominion of the kelipat nogah, from which it had received its vitality. These are all those things that are [ritually] clean and permissible, wherewith the precept of action is performed, viz., parchment used in the tefillin, mezuzah, and Torah scroll, as taught by the Rabbis that nothing is fitting for a sacred purpose which is not clean and permissible for consumption; similarly an etrog which is not orlah; Thus, when a person performs the Divine commandment and will, by means of these [“clean” things], the vitality that is in them ascends and is dissolved and absorbed into the light of the En Sof, blessed is He, which is His will, blessed be He, that is clothed in them, since therein there is no concealment of Countenance whatsoever to obscure His light, blessed be He. In like manner, the energy of the vital animal soul which is in the organs of the body of the person performing the commandment is also clothed in this performance, and it rises from the kelipah and is absorbed into the holiness of the precept, which is His will, blessed be He, and is dissolved into the light of the En Sof, blessed is He.

וכך אחזה אלוה ממש בראותו כל העולם חי וקיים כל נברא לפי ערכו הגלגלים מתנוענעים והארץ יש בה כח הצומח להצמיח עשבים ואילנות עושים פרי ובע"ח מרגישים וכן הנפש שבאדם, שכל העולם בכללו הוא כמו גוף א' גדול מהלך ת"ק שנה והרי גוף זה הוא בעצמו דומם ומאין בו החיות הזה שבכאו"א הנה זהו חיות האלהות שהוא ית' מאיר ומשפיע בכללו וכמארז"ל מה הנשמה ממלא את הגוף כך הקב"ה ממלא כל העולם (מדרש תלים ע"פ ברכי נפשי) ועד"ז הוא נשמה ג"כ לגופות המלאכים שיש להם גופות רוחניים וחיותן הוא מהתלבשות אור ה' בו וז"ס אחזה אלוה אחזה ממש בראיית השכל כאלו רואה בעין

במד"ר חכם לב יקח מצות זה משה שכל ישראל הי' עסוקין בכסף וזהב, ומשה הי' עסוק בעצמות יוסף וכו', ויש להבין שהרי העסק בביזה הי' נמי מצוה וכן כתיב דבר נא לשון בקשה, ובמכילתא נאמר בלשון זה, להודיע חכמתו וחסידתו של משה שכל ישראל וכו', ונראה דהנה כתב האריז"ל אהא דכתיב וינצלו את מצרים, שאמרו ז"ל שעשו אותה כמצולה שאין בה דגים, היינו שכל ניצוצות קדושות שהי' מפוזרים בכל העולם נקבצו ובאו למצרים וישראל הוציאו הכל משם, וזה הוא הרכוש הגדול, ובודאי כל אחד ואחד נמשך אחר ניצוצות שהי' שייכים לשורש נשמתו, והי' זה השלמת נפשם ונשמתם, והיתה מצוה, וכדין עשו מה שהקדימו הרכוש שזה הי' מצוה מהש"י, וקודם לעצמות יוסף, ועוד שקודם שהי' מוכנים לצאת לא הי' עליהם השבועה וטרם שהוציאו הרכוש לא הי' מוכנים לצאת כי זה היתה תכלית שעבודם, ועוד ח"ו לומר שישראל שכחו את השבועה שהשביעם יוסף, ולא נצרך אלא להקדים: והנה אמרו ז"ל איזהו חכם הרואה את הנולד, עוד אמרו ז"ל איזהו חסיד המתחסד עם קונו, [עוד אמרו העושה לפנים משורת הדין, ונראה ששניהם דבר אחד דהנה אם אדם עושה כשורת הדין הוא משלים את נפשו כי הנפש יצאה ממקום הדין כבמדרש ויקרא, אך איש שמתחסד עם קונו עושה לפנים משורת הדין] וע"כ אף כי עוד לא נאמר למשה שיהי' קריעת ים סוף ושיהי' נצרך לארונו של יוסף, כמו שאמרו ז"ל הים ראה וינס מה ראה ארונו של יוסף ראה, מ"מ חכם עדיף מנביא ורואה את הנולד שיתבקש להם ארונו של יוסף, וע"כ משה שראה בחכמתו שיהי' נצרך לישראל ארונו של יוסף, לא השגיח על שלימת נפשו שישיג ע"י הרכוש אלא הי' חסיד מתחסד עם קונו, והשליך את שלימת נפשו מנגד עבור צורך ישראל שהוא צורך גבוה והתחסד עם קונו והי' עסוק בארונו של יוסף, וזהו דברי המכילתא להודיע חכמתו וחסידתו של משה וכו':

ולהבין ארבעה עבודות הללו בעבודת ה׳ צריך לבאר היטב בפרטיות ענין וסדר הזריעה בגשמיות על דרך משל שזורעין גרעין חטה או נוטעין גרעין פרי בארץ ומכסין בעפר והגרעין ההוא נרקב ונפסד וכח הצומח אשר בארץ מצמיח חטה או פרי כעין הגרעין הנזרע או הנטוע בארץ, כי לפי שכח הצומח אשר בארץ הוא כח כללי זורעין הגרעין ההוא להיות כעין העלאת מ״נ אל כח הצומח להצמיח כח פרטי כעין הגרעין ההוא. והיינו לפי שהגרעין ההוא ג״כ נתהוה מכח הצומח ויש בו בחי׳ כח הצומח בהעלם אלא שנתגשם ונגרע ממהותו עד שנעשה גרעין. ומ״מ יש לו שייכות בצד מה אל כח הצומח הרוחני לפיכך כשנרקב ונפסד גוף הגרעין הנה כח הצומח המלובש בו בטל לגבי כח הצומח הכללי אשר בארץ ונעשה מ״נ אליו ומצמיח כעין הגרעין בתוספת מרובה על העיקר וכן מצמיח כל מיני פירות במיני מטעמים וגוון וריח כעין הגרעין ההוא כגון אם היה הגרעין של תפוחים מצמיח תפוחים ואם הי׳ של ענבים מצמיח ענבים וכיוצא בהן. הגם שבגרעין ההוא אינו נראה ונרגש שום טעם וריח כלל רק כמו עץ בעלמא מ״מ הרי הוא עכ״פ ממהות הפרי ההוא ויש בו בכחו מלובש ומוסתר כל כחות הטעמים והגוונים והריח שבפרי ההוא אלא שהוא מצומצם מאד עד שאינו נרגש ונראה בו שום טעם וריח ולזאת יכול הוא להמשיך כח הצומח שיצמיח הפירות של הגרעין ההוא בכל עניניהם בטעמם ובריחם ומראה שלהם בלי שום הסתר וצמצום כלל. והנה כתיב ויין ישמח לבב אנוש. וכתיב גבי יין המשמח אלהים ואנשים אלא אית יין ואית יין כו׳ כי כאשר מבין התלמוד כמו שהוא לבוש בלבושים גשמיים ואינו יכול להפשיטו מלבושים שלו להיות תורת אלהיו בקרבו השכלות אלהות ממש נק׳ יין המשמח לבב אנוש. אבל כשמתענג על ה׳ בהשכלתו ברוחניות התורה ה שגת אלקות נק׳ יין המשמח אלהים בשמחת אלהים וחדות ה׳. והנה כתיב כי כרם ה׳ צבאות בית ישראל (וע׳ בזהר ח״א ע׳ צ״ו) וצריך כל אחד ואחד לעבוד בנפשו עבודת הכרם לקצוץ הקוצים דהיינו המדות נפשיות שבאדם הבאות מנפשו החיונית דהיינו קנאה ושנאה ותאוה ודומיהן בכדי לברר הטוב ואז אחר הבירור שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה׳ שהם ג׳ מיני שבתות נגד שלשה מיני עולמות בריאה יצירה עשייה שנתברר מהם הטוב לה׳ וד״ל:

אא"ז מו"ר זצלל"ה הגיד בענין הבארות שהם להסיר החיצוניות והסתר למצוא הנקודה. ועשק ושטנה הם ימי המעשה ובשבת הבאר שנקרא רחובות עכ"ד ז"ל. וודאי שיש בכל דבר ניצוץ קדוש שמחי' הדבר ורק שנסתר ע"י הטבע והחיצוניות כי ע"ז נברא העולם להיות חיותו ית' בתוך מ"ב והאדם ידע ויברר שהכל מחיות הש"י. וז"ש חכמות בחוץ תרונה ברחובות תתן קולה ופי' ז"ל במקום שמרחיבין אותה. כי זה בחי' תורה שבע"פ להביא אור התורה להמעשה גשמיי ג"כ וזה שכ' במד' כי רחובות נגד ס' דברים שכ' כי ירחיב כו' והוא התרחבות הקדושה גם תוך הטבע כנ"ל. וזהו הי' כל עבודת האבות להתגלות אור התורה הצפון במעשה בראשית. גם מה שטעה יצחק במעשה עשו שסבר שאף שהוא איש שדה ממשיך הכל להש"י. כמו ששאל לו האיך מעשרין המלח ותבן. ג"כ הפי' כנ"ל כי מעשר הוא התרוממות הכל להש"י ע"י המעשר כמ"ש [בס' נ"א] פי' ר"ה למעשר בהמה ע"ש ומלח הוא הדומם מדריגה שפלה לכך כ' להטביל במלח להעלות גם הדומם. וכן התבן נתרומם ע"י הפרשת החטה שהוא שומר לפרי. ורצה להטעות לאביו כי יש לו להעלות גם דברים הרחוקים מהקדושה כנ"ל. וזהו הי' ענין יצחק שכ' הלוך וגדל כו' מאוד. כמ"ש מאוד זה יצה"ר מה"מ. [ע"ש בזוה"ק ע"פ ויחרד כו' חרדה כו' עד מאוד כו'] כמ"ש בכל לבבך בב' יצריך שהוא כנ"ל: ובחי' המטעמים הוא ג"כ לקרב עניני עוה"ז להש"י ומה שהוא יותר מרוחק יותר נייחא לעלות להש"י. [כי במקום הנסתר לא יש רק הטעם שבחי' טעמים הוא למעלה מהכל וממילא נמצא ג"כ במה שלמטה יותר והבן מאוד]. ולכך ביעקב שלמעלה מהטבע לא הי' לו זה רק ע"י שרימה את יצחק בהברכות ע"פ רוה"ק של רבקה הי' עלי' כמטעמים שצוה לעשו כנ"ל. [ וז"ש הקול כו' והידים כו' וזה עליות הגשמיות לבחי' הקול כנ"ל]:

The Chidushei Harim explained that Yitzchak’s re-digging of the wells symbolizes removing externalities to uncover the inner divine spark. The wells named Eshek and Sitna, which Avimelech's men fought over, represent the weekdays, while the well named Rechovot, which they did not fight over, symbolizes Shabbos. Every object contains a spark of holiness that is hidden by nature and externalities. The purpose of creation is for humans to recognize and clarify that everything is sustained by Hashem. The pasuk "Wisdom cries out outside, in the streets it raises its voice" (Mishlei 1:20) refers to Torah being expanded in places of learning. The oral Torah aims to bring spiritual light into practical, physical experiences. The Midrash connects Rechovot with the expansion of holiness in the physical world, as stated in Devarim. The Avos' mission was to reveal the hidden light of Torah within creation. Yitzchak was initially deceived by Eisav, believing that Eisav, as a "man of the field," was elevating the physical to Hashem. Eisav even asked about tithing from salt and straw, symbolizing the elevation of even the most mundane objects. Yitzchak's greatness, described as "growing very great," indicates his mastery over the Yetzer Hara, using it in service to Hashem. This aligns with the commandment to love Hashem with all one's heart, including the Yetzer Hara. The ‘tasty dishes’ Yitzchak asked Eisav to prepare symbolize uplifting worldly matters to Hashem. The more distant something is from spirituality, the more valuable its elevation. In places of hiddenness, the essence resides in the taste, which is both highly elevated and lowly. Yaakov, who was above nature and inherently holy, lacked this connection. Only by following Rivka’s prophetic guidance and tricking Yitzchak could he engage at this level, similar to what Yitzchak intended for Eisav. This allowed Yaakov to descend and then uplift the physical to the spiritual. Yitzchak’s statement, “The voice is the voice of Yaakov, and the hands are the hands of Eisav,” reflects this transformation, where the physical (hands) is elevated to the spiritual (voice).

וְזֶהוּ גַּם כֵּן עִנְיַן ״סוֹבֵב כָּל עָלְמִין״, פֵּירוּשׁ, דֶּרֶךְ מָשָׁל, כְּשֶׁאָדָם מִתְבּוֹנֵן בְּאֵיזֶה דְּבַר חָכְמָה בְּשִׂכְלוֹ אוֹ דָּבָר גַּשְׁמִי בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ, אֲזַי, שִׂכְלוֹ וּמַחֲשַׁבְתּוֹ מַקִּיפִים עַל הַדָּבָר הַהוּא הַמְצוּיָּר בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ אוֹ בְּשִׂכְלוֹ, אַךְ אֵין מַקִּיפִים עַל הַדָּבָר הַהוּא מַמָּשׁ – בְּפוֹעַל מַמָּשׁ; אֲבָל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא דִּכְתִיב בֵּיהּ ״כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם וְגוֹ׳״, מַחֲשַׁבְתּוֹ וִידִיעָתוֹ שֶׁיּוֹדֵעַ כָּל הַנִּבְרָאִים, מַקֶּפֶת כָּל נִבְרָא וְנִבְרָא בְּפוֹעַל מַמָּשׁ, שֶׁהֲרֵי, הִיא הִיא חַיּוּתוֹ וְהִתְהַוּוּתוֹ מֵאַיִן לְיֵשׁ בְּפוֹעַל מַמָּשׁ. וּ״מְמַלֵּא כָּל עָלְמִין״ – הִיא בְּחִינַת הַחַיּוּת הַמִּתְלַבֶּשֶׁת תּוֹךְ עֶצֶם הַנִּבְרָא, שֶׁהִיא מְצוּמְצֶמֶת בְּתוֹכוֹ בְּצִמְצוּם רַב, כְּפִי עֵרֶךְ מַהוּת הַנִּבְרָא, שֶׁהוּא בַּעַל גְּבוּל וְתַכְלִית בְּכַמּוּתוֹ וְאֵיכוּתוֹ, דְּהַיְינוּ – מַעֲלָתוֹ וַחֲשִׁיבוּתוֹ. כְּגוֹן הַשֶּׁמֶשׁ, שֶׁגּוּפוֹ יֵשׁ לוֹ גְּבוּל וְתַכְלִית בְּכַמּוּתוֹ, שֶׁהוּא כְּמוֹ קס״ז פְּעָמִים כְּגוֹדֶל כַּדּוּר הָאָרֶץ, וְאֵיכוּתוֹ וּמַעֲלָתוֹ, הוּא אוֹרוֹ, גַּם כֵּן יֵשׁ לוֹ גְּבוּל עַד כַּמָּה יוּכַל לְהָאִיר, כִּי לֹא יָאִיר לְבִלְתִּי תַכְלִית, מֵאַחַר שֶׁהוּא נִבְרָא, וְכֵן כָּל הַנִּבְרָאִים הֵם בַּעֲלֵי גְבוּל וְתַכְלִית, כִּי מֵהָאָרֶץ לָרָקִיעַ מַהֲלַךְ תּ״ק שָׁנָה כוּ׳. (וְאַחַר כָּל הַצִּמְצוּמִים הָאֵלֶּה וְכַיּוֹצֵא בָהֶן כַּאֲשֶׁר גָּזְרָה חָכְמָתוֹ יִתְבָּרֵךְ, הוּא שֶׁהָיָה יָכוֹל הָאוֹר וְהַחַיּוּת לְהִתְלַבֵּשׁ גַּם בַּתַּחְתּוֹנִים, כְּמוֹ אֲבָנִים וְעָפָר הַדּוֹמֵם, כִּי ״אֶבֶן״, דֶּרֶךְ מָשָׁל, שְׁמָהּ מוֹרֶה, כִּי שָׁרְשָׁהּ מִשֵּׁם הָעוֹלֶה בַּ״ן בְּמִסְפָּרוֹ, וְעוֹד אַלֶף נוֹסֶפֶת מִשֵּׁם אַחֵר, לְטַעַם הַיָּדוּעַ לְיוֹצְרָהּ. וְהִנֵּה, שֵׁם בַּ״ן בְּעַצְמוֹ, הוּא בְּעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים מְאֹד, רַק שֶׁעַל יְדֵי צִמְצוּמִים רַבִּים וַעֲצוּמִים מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה, יָרַד מִמֶּנּוּ חַיּוּת מוּעָט בִּמְאֹד מְאֹד, עַד שֶׁיּוּכַל לְהִתְלַבֵּשׁ בְּאֶבֶן. וְזוֹ הִיא נֶפֶשׁ הַדּוֹמֵם, הַמְחַיָּה וּמְהַוָּה אוֹתוֹ מֵאַיִן לְיֵשׁ בְּכָל רֶגַע, וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל. וְזוֹ הִיא בְּחִינַת ״מְמַלֵּא כָּל עָלְמִין״, מַה־שֶּׁאֵין־כֵּן בְּחִינַת ״סוֹבֵב כָּל עָלְמִין״).

And this is also the meaning of “He encompasses all worlds.” For example, when a man reflects upon an intellectual subject in his mind or upon a physical matter in his thoughts, then his intellect and thought encompass that subject whose image is formed in his thought or in his mind, but they do not encompass that subject in actual fact. The Holy One, blessed is He, however, of Whom it is written, “For My thoughts are not your thoughts…,” His Thought and Knowledge of all created beings actually encompass each and every creature, for [His Knowledge] is indeed its life-force and that which brings it into existence from nothingness into being in actual reality. And “He fills all worlds” is the life-force which clothes itself within the created being. It is powerfully contracted within it according to the intrinsic nature of the created being which is finite and limited in quantity and quality, i.e., its significance and importance. As for example, the sun whose body is finite and limited quantitatively being approximately one hundred and sixty-seven times the size of the globe of the earth, and whose quality and significance, namely, its light, is also limited as to the extent that it can give light, for it cannot illuminate indefinitely since it is a created being. Likewise, all created beings are finite and limited, for “From the earth to the heaven is a distance of 500 years….” (It is only after all these contractions and others like them, as His wisdom, blessed be He, has ordained that the light and life-force could invest itself even in the lower [created things], such as inanimate stones and dust. Stone, for example, its name even, אבן, indicates that its source is in the [Divine] Name which numerically equals fifty-two ב"ן, with an א, one, added to it from another Name, for a reason known to its Creator. Now the name ב"ן is itself of very high worlds, yet through numerous and powerful contractions, degree by degree, there descended from it a life-force very greatly condensed, until it could clothe itself in a stone. And this is the soul of the inanimate being, which gives it life and brings it into existence ex nihilo at every instant, as has been explained previously. This is the principle of “He fills all worlds,” which differs from the principle of “He encompasses all worlds.”)

וְזֶהוּ לְשׁוֹן ״אָסוּר״, שֶׁהַקְּלִיפָּה שׁוֹרָה עָלָיו וְאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲלוֹת לְמַעְלָה כְּדָבָר הַ״מּוּתָּר״, דְּהַיְינוּ – שֶׁאֵינוֹ קָשׁוּר וְאָסוּר בִּקְלִיפָּה, וְיוּכַל לַעֲלוֹת עַל־יְדֵי הָאָדָם הָאוֹכְלוֹ בְּכַוָּונָה לַה׳, וְגַם בִּסְתָם, כָּל אָדָם הָעוֹבֵד ה׳ שֶׁבְּכֹחַ הָאֲכִילָה הַהִיא לוֹמֵד וּמִתְפַּלֵּל לַה׳, וְנִמְצָא שֶׁנַּעֲשָׂה אוֹתִיּוֹת הַתּוֹרָה וְהַתְּפִלָּה הָעוֹלָה לַה׳ – מִכֹּחַ הַנִּבְרָר מֵהַמַּאֲכָל הַהוּא. וְהִנֵּה, כְּשֶׁהַמַּלְכוּת דַּאֲצִילוּת מִתְלַבֶּשֶׁת בִּקְלִיפַּת נוֹגַהּ, כְּדֵי לְבָרֵר הַנִּיצוֹצוֹת שֶׁנָּפְלוּ בְּחֵטְא אָדָם הָרִאשׁוֹן וְגַם הָרַפַּ״ח נִיצוֹצִין שֶׁנָּפְלוּ בִּשְׁבִירַת הַכֵּלִים, אֲזַי, גַּם הַמַּלְכוּת דַּאֲצִילוּת נִקְרָא בְּשֵׁם ״עֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע״ לְגַבֵּי ״זְעֵיר אַנְפִּין״ דַּאֲצִילוּת, שֶׁאֵינוֹ יוֹרֵד שָׁם, וְנִקְרָא ״עֵץ חַיִּים״. וְהִנֵּה, הִתְלַבְּשׁוּת הַמַּלְכוּת בִּקְלִיפַּת נוֹגַהּ הוּא סוֹד גָּלוּת הַשְּׁכִינָה – ״אֲשֶׁר שָׁלַט הָאָדָם בְּאָדָם כוּ׳״. וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב בְּרַעְיָא מְהֵימְנָא: ״וּבְזִמְנָא דְּאִילָנָא דְּטוֹב וָרָע שָׁלְטָא כוּ׳ אִינּוּן כוּ׳״, דְּהַיְינוּ, בִּזְמַן גָּלוּת הַשְּׁכִינָה שֶׁמַּשְׁפַּעַת לַחִיצוֹנִים שֶׁהֵם בִּקְלִיפַּת נוֹגַהּ, שֶׁהָ״עֵרֶב רַב״ יוֹנְקִים מִשָּׁם, וּמִתַּמְצִיתָן נִיזּוֹנִין תַּלְמִידֵי חֲכָמִים בַּגָּלוּת, וְאָז, עִיקַּר עֲבוֹדַת הָאָדָם וְעִיקַּר עֵסֶק הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוֹת – הוּא לְבָרֵר הַנִּיצוֹצוֹת כַּנּוֹדָע מֵהָאֲרִיזַ״ל. לָכֵן, עִיקַּר עִנְיַן הַלִּימּוּד הוּא בְּעִיּוּן וּפִלְפּוּל הֲלָכָה, בְּאִיסּוּר וְהֶיתֵּר טוּמְאָה וְטָהֳרָה, לְבָרֵר הַמּוּתָּר וְהַטָּהוֹר מֵהָאָסוּר וְהַטָּמֵא – עַל־יְדֵי עִיּוּן וּפִלְפּוּל הֲלָכָה בְּחָכְמָה בִּינָה וָדַעַת, כַּנּוֹדָע דְּ״אוֹרַיְיתָא מֵחָכְמָה נָפְקַת״, וּבְחָכְמָה דַיְיקָא אִתְבְּרִירוּ, וְהַיְינוּ חָכְמָה עִילָּאָה דַּאֲצִילוּת, הַמְלוּבֶּשֶׁת בְּמַלְכוּת דַּאֲצִילוּת, סוֹד תּוֹרָה שֶׁבְּעַל־פֶּה (בְּסוֹד ״אַבָּא יָסַד בְּרַתָּא״), הַמְלוּבֶּשֶׁת בְּמַלְכוּת דִּיצִירָה, (וְסוֹד) [סוֹד] הַמִּשְׁנָיוֹת וּבָרַיְיתוֹת הַמְלוּבָּשׁוֹת בִּקְלִיפַּת נוֹגַהּ שֶׁכְּנֶגֶד עוֹלַם הַיְצִירָה, שֶׁשָּׁם מַתְחִיל בְּחִינַת הַדַּעַת [נוסח אחר: הָרַע] שֶׁבְּנוֹגַהּ [נוסח אחר: וְהַבָּרַיְיתוֹת, הַמְלוּבָּשׁוֹת בִּקְלִיפַּת נוֹגַהּ שֶׁכְּנֶגֶד עוֹלַם הָעֲשִׂיָּה, שֶׁשָּׁם מַתְחִיל בְּחִינַת הָרַע שֶׁבְּנוֹגַהּ], כַּנּוֹדָע מֵהָאֲרִיזַ״ל. וְהַמַּשְׂכִּיל יָבִין עִנְיַן פֶּלֶא גָּדוֹל מִזֶּה מְאֹד, מַה נַּעֲשֶׂה בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל עַל־יְדֵי עִיּוּן וּבֵירוּר הֲלָכָה פְּסוּקָה מִן הַגְּמָרָא וּפוֹסְקִים רִאשׁוֹנִים וְאַחֲרוֹנִים, מַה שֶּׁהָיָה בְּהֶעְלֵם דָּבָר קוֹדֶם הָעִיּוּן הַלָּז, כִּי עַל־יְדֵי זֶה מַעֲלֶה הֲלָכָה זוֹ מֵהַקְּלִיפּוֹת שֶׁהָיוּ מַעֲלִימִים וּמְכַסִּים אוֹתָהּ, שֶׁלֹּא הָיְתָה יְדוּעָה כְּלָל, אוֹ שֶׁלֹּא הָיְתָה מוּבֶנֶת הֵיטֵב בְּטַעֲמָהּ, שֶׁהַטַּעַם הוּא סוֹד הַסְּפִירָה חָכְמָה עִילָּאָה, שֶׁנָּפְלוּ מִמֶּנָּה נִיצוֹצִין בַּקְּלִיפּוֹת בִּשְׁבִירַת הַכֵּלִים, וְהֵם שָׁם בִּבְחִינַת גָּלוּת, שֶׁהַקְּלִיפּוֹת שׁוֹלְטִים עֲלֵיהֶם וּמַעֲלִימִים חָכְמַת הַתּוֹרָה מֵעֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים. וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב בְּרַעְיָא מְהֵימְנָא, שֶׁהַקּוּשְׁיָא הִיא מִסִּטְרָא דְרָע. וְהִנֵּה, הָעֶלְיוֹנִים אֵין בָּהֶם כֹּחַ לְבָרֵר וּלְהַעֲלוֹת מֵהַשְּׁבִירָה שֶׁבִּקְלִיפַּת נוֹגַהּ, אֶלָּא הַתַּחְתּוֹנִים לְבַד, לְפִי שֶׁהֵם מְלוּבָּשִׁים בְּגוּף חוּמְרִי ״מַשְׁכָּא דְחִוְיָא״ מִקְּלִיפַּת נוֹגַהּ, וְהֵם מַתִּישִׁים כֹּחָהּ בִּשְׁבִירַת הַתַּאֲווֹת, וְאִתְכַּפְיָא סִטְרָא אָחֳרָא, וְ״יִתְפָּרְדוּ כָּל פּוֹעֲלֵי אָוֶן״. וְלָכֵן בָּאִים הָעֶלְיוֹנִים לִשְׁמוֹעַ חִידּוּשֵׁי תּוֹרָה מֵהַתַּחְתּוֹנִים, מַה שֶּׁמְּחַדְּשִׁים וּמְגַלִּים תַּעֲלוּמוֹת הַחָכְמָה שֶׁהָיוּ כְּבוּשִׁים בַּגּוֹלָה עַד עַתָּה. וְכָל אִישׁ יִשְׂרָאֵל יוּכַל לְגַלּוֹת תַּעֲלוּמוֹת חָכְמָה (לְגַלּוֹת) וּלְחַדֵּשׁ שֵׂכֶל חָדָשׁ, הֵן בַּהֲלָכוֹת, הֵן בְּאַגָּדוֹת, הֵן בַּנִּגְלֶה, הֵן בַּנִּסְתָּר, כְּפִי בְּחִינַת שֹׁרֶשׁ נִשְׁמָתוֹ, וּמְחוּיָּיב בַּדָּבָר, לְהַשְׁלִים נִשְׁמָתוֹ בְּהַעֲלָאַת כָּל הַנִּיצוֹצוֹת שֶׁנָּפְלוּ לְחֶלְקָהּ וּלְגוֹרָלָהּ, כַּנּוֹדָע.

That, too, is the etymological meaning of assur: the kelipah hovers over it and it cannot rise upward like that which is muttar, i.e., it is not tied and bound (assur) to the kelipah and is able to ascend by means of the person consuming it with his mind on G–d, or by any person serving G–d. For it is with the energy from this consumption that he studies and prays to G–d. Thus, from the energy extracted from that food are formed the the letters of Torah and of the prayers which ascend to G–d. Now, when malchut of Atzilut vests itself in kelipat nogah in order to extract the sparks that fell with the sin of Adam, and also the 288 sparks that fell with the shevirat hakelim, malchut of Atzilut, too, is then referred to as “Tree of Knowledge of Good and Evil” in relation to the z’eyr anpin of Atzilut [which does not descend there and is referred to as Tree of Life]. Now, the investment of malchut in kelipat nogah is the mysterium of the “Exile of the Shechinah,” “That man rules in man …” And this is the meaning of the statement in Raaya Mehemna: “But at the time that the Tree of Good and Evil dominates…, they….” That is, at the time of the exile of the Shechinah [who effuses to the chitzonim that are in kelipat nogah, from where the mixed multitude (erev rav) elicits, and from their extract the scholars of Torah are supported in the exile], the principal service of man, and the purpose of the occupation with Torah and the commandments, is to disencumber the sparks, as known from the Arizal. Therefore, the principal mode of study is in the deliberation and argumentation of the law of issur and hetter, impurity and purity, in order to disencumber the permitted and pure from the proscribed and impure by means of the deliberation and argumentation of the law—with wisdom, understanding, and knowledge. For as known, the Torah derives from chochmah. Thus it is only through chochmah that they shall be disencumbered, i.e., the Supreme chochmah of Atzilut which is vested in malchut of Atzilut [the principium of the Oral Torah (according to the principium of abba founded barta)]—which (in turn) is vested in malchut of Yetzirah, the principium of the Mishnayot (and the Beraytot that are vested in the kelipat nogah which corresponds to the world of Yetzirah, for there begins the aspect of the evil inherent in the nogah), as known from the Arizal. Now, the intelligent will understand something yet more amazing, namely, what happens in Heaven above through the deliberation and elucidation of an adjudged ruling (halachah) of the Gemara and earlier and latter codifiers [which prior to this deliberation was in a state of concealment]: by means of this (deliberation), one elevates this ruling from the kelipot that were hiding and concealing it in such a way that it was not known at all, or that its reasoning was not clearly understood. For the reason (of the halachah) is the principium of the sefirah of the supreme chochmah whence [by the breaking of the vessels] sparks fell into the kelipot. (These sparks) are there in a state of exile because the kelipot domineer over them and hide the wisdom of the Torah from the upper and lower beings. That is why it is stated in Raaya Mehemna that “The problematic query is of the side of evil.” Now, the celestial beings do not have the power to disencumber and elevate that which is in kelipat nogah because of the breaking (of the vessels). Only the terrestrial beings (can do that), for they are vested in a material body—“hide of the snake,” which is of the kelipat nogah. They weaken its strength by crushing the passions and suppressing the sitra achara so that “all the workers of evil are dispersed.” That is why the celestial beings come to hear novelties of Torah from the terrestrial beings, what they discover and reveal of the secrets of wisdom which until then were in bondage in the exile. And every one of Israel is able to reveal secrets of wisdom, (to reveal) and to discover a new insight, whether it be in laws or in homiletics, in the revealed or in the esoteric parts (of Torah), according to the level of his soul’s root. Indeed, one is obliged to do so in order to perfect his soul by elevating all the sparks that fell to its part and lot, as known.

בס"ד. מוצאי ש"פ ויצא, ט' כסלו, אור ליו"ד כסלו – בחדרו – ה'תשל"ח [cup]ושבתי[/cup] בשלום אל בית אבי גו' [שפסוק זה הוא התחלת דרוש הראשון דפרשתנו בתורה אור מאדמו"ר הזקן ובתורת חיים מאדמו"ר האמצעי בעל הגאולה (דיו"ד כסלו) וההילולא (דט' כסלו). אלא שבתורת חיים מקדים (בתחילת הדרוש) הפסוק וידר יעקב נדר גו' שלפני הפסוק ושבתי בשלום גו'], וידועים הדיוקים בזה, מהו אומרו ושבתי בשלום אל בית אבי, בשלום דוקא . ובפרט שלפנ"ז אומר אם יהי' אלקים עמדי גו' ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש, שהכוונה בזה היא גם ללחם ובגד ברוח

הדברים האמורים עמוקים ויסודיים מאד בעבודת ה', כי יוצא לפי זה שעיקר עבודתנו הוא לבטל את הרע, להסיר את טמטום לבבנו, והטוב שהוא אורו יתברך שמאיר לתוך לבנו, מתגלה אז ממילא. זה ביאור מאמר רז"ל לא ניתנו תורה ומצוות אלא לצרף בהן את הבריות, כלומר לזכך ולטהר אותם, כדי שהטוב יאיר בהם.

ת"ח, כל הנקרא בשמי: כמה חשובים הם עובדי המלך הקדוש, כי באלו המעשים שהם עושים למטה, הם קושרים אותם בדברים העליונים למעלה, דהיינו בשורשם, כי כל דבר למטה בעולם הזה יש לו שורש למעלה בעולמות העליונים. וכשלוקחים אותם למטה ועושים מעשה בהם, נתעורר כנגדם מעשה ההוא שלמעלה, דהיינו שורשם שבעולמות העליונים. כגון אזוב עץ ארז, שצותה התורה לקחת למטהר. וכבר בארנו הדברים.

ובכל דבר, צריכים מעשה למטה כדי לעורר למעלה. והרי פרשה זו מוכיחה, בהדלקת הנרות, וקטרת הסמים, שכתוב, שמן וקטרת ישמח לב, כי במעשה זו של הדלקת הנרות וקטרת למטה, נמצא הדלקה ושמחה למעלה ולמטה, והתקשרות יחד, של חכמה ובינה, כראוי. כי במעשה שלמטה מתעורר מעשה למעלה.

"Mizvot were given solely in order to purify mankind," declares the Midrash (Bereshit Rabbah 44:1; Va-Yikra Rabbah 13:3). The term "le-zaref," meaning "to purify," is the Hebrew term employed to describe the refining or "purification" of precious metals. Man's personality combines a curious mixture of the noble and the base, the spiritual and the animal, the precious and the dross. Precious metals were not created in a pure state. In nature they exist only in tandem with base substances. The precious metal is obtained in a pure state only as the end product of the process of smelting and refining. "The word of God is pure" (Psalms 18:31) and acts as a purging and purifying agent. Commandments and rituals are designed to refine human character, to purge man of base traits and to allow human spirituality to shine forth.