Judgment, Accusation, and Shofar on Rosh Hashanah

וַיְהִ֣י הַיּ֔וֹם וַיָּבֹ֙אוּ֙ בְּנֵ֣י הָאֱלֹהִ֔ים לְהִתְיַצֵּ֖ב עַל־יְהֹוָ֑ה וַיָּב֥וֹא גַֽם־הַשָּׂטָ֖ן בְּתוֹכָֽם׃ וַיַּ֧עַן הַשָּׂטָ֛ן אֶת־יְהֹוָ֖ה וַיֹּאמַ֑ר הַֽחִנָּ֔ם יָרֵ֥א אִיּ֖וֹב אֱלֹהִֽים׃ וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֶל־הַשָּׂטָ֗ן הִנֵּ֤ה כׇל־אֲשֶׁר־לוֹ֙ בְּיָדֶ֔ךָ רַ֣ק אֵלָ֔יו אַל־תִּשְׁלַ֖ח יָדֶ֑ךָ וַיֵּצֵא֙ הַשָּׂטָ֔ן מֵעִ֖ם פְּנֵ֥י יְהֹוָֽה׃

One day the divine beings presented themselves before GOD, and the Adversary came along with them. The Adversary answered GOD, “Does Job not have good reason to fear God? GOD replied to the Adversary, “See, all that he has is in your power; only do not lay a hand on him.” The Adversary departed from GOD’s presence.

וַיַּרְאֵ֗נִי אֶת־יְהוֹשֻׁ֙עַ֙ הַכֹּהֵ֣ן הַגָּד֔וֹל עֹמֵ֕ד לִפְנֵ֖י מַלְאַ֣ךְ יְהֹוָ֑ה וְהַשָּׂטָ֛ן עֹמֵ֥ד עַל־יְמִינ֖וֹ לְשִׂטְנֽוֹ׃ וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֶל־הַשָּׂטָ֗ן יִגְעַ֨ר יְהֹוָ֤ה בְּךָ֙ הַשָּׂטָ֔ן וְיִגְעַ֤ר יְהֹוָה֙ בְּךָ֔ הַבֹּחֵ֖ר בִּירֽוּשָׁלָ֑͏ִם הֲל֧וֹא זֶ֦ה א֖וּד מֻצָּ֥ל מֵאֵֽשׁ׃ וַיַּ֣עַן וַיֹּ֗אמֶר אֶל־הָעֹמְדִ֤ים לְפָנָיו֙ לֵאמֹ֔ר הָסִ֛ירוּ הַבְּגָדִ֥ים הַצֹּאִ֖ים מֵעָלָ֑יו וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֗יו רְאֵ֨ה הֶעֱבַ֤רְתִּי מֵעָלֶ֙יךָ֙ עֲוֺנֶ֔ךָ וְהַלְבֵּ֥שׁ אֹתְךָ֖ מַחֲלָצֽוֹת׃

I was further shown Joshua, the high priest, standing before the angel of GOD, and the Accuser standing at his right to accuse him. But [the angel of] GOD said to the Accuser, “GOD rebukes you, O Accuser; GOD who has chosen Jerusalem rebukes you! For this is a brand plucked from the fire.” The latter spoke up and said to his attendants, “Take the filthy garments off him!” And he said to him, “See, I have removed your guilt from you, and you shall be clothed in [priestly] robes.”

וַיַּעֲמֹ֥ד שָׂטָ֖ן עַל־יִשְׂרָאֵ֑ל וַיָּ֙סֶת֙ אֶת־דָּוִ֔יד לִמְנ֖וֹת אֶת־יִשְׂרָאֵֽל׃ וַיֵּ֙רַע֙ בְּעֵינֵ֣י הָאֱלֹהִ֔ים עַל־הַדָּבָ֖ר הַזֶּ֑ה וַיַּ֖ךְ אֶת־יִשְׂרָאֵֽל׃ {ס} וַיֹּ֤אמֶר דָּוִיד֙ אֶל־הָ֣אֱלֹהִ֔ים חָטָ֣אתִֽי מְאֹ֔ד אֲשֶׁ֥ר עָשִׂ֖יתִי אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה וְעַתָּ֗ה הַֽעֲבֶר־נָא֙ אֶת־עֲו֣וֹן עַבְדְּךָ֔ כִּ֥י נִסְכַּ֖לְתִּי מְאֹֽד׃ {פ}

Satan arose against Israel and incited David to number Israel. God, being displeased about this matter, struck Israel. David said to God, “I have sinned grievously in having done this thing; please remit the guilt of Your servant, for I have acted foolishly.”

דַּבֵּ֛ר אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר בַּחֹ֨דֶשׁ הַשְּׁבִיעִ֜י בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֗דֶשׁ יִהְיֶ֤ה לָכֶם֙ שַׁבָּת֔וֹן זִכְר֥וֹן תְּרוּעָ֖ה מִקְרָא־קֹֽדֶשׁ׃

עָלָ֣ה אֱ֭לֹהִים בִּתְרוּעָ֑ה יְ֝הֹוָ֗ה בְּק֣וֹל שׁוֹפָֽר׃

אִם־יִתָּקַ֤ע שׁוֹפָר֙ בְּעִ֔יר וְעָ֖ם לֹ֣א יֶחֱרָ֑דוּ אִם־תִּֽהְיֶ֤ה רָעָה֙ בְּעִ֔יר וַיהֹוָ֖ה לֹ֥א עָשָֽׂה׃

י֥וֹם שׁוֹפָ֖ר וּתְרוּעָ֑ה עַ֚ל הֶעָרִ֣ים הַבְּצֻר֔וֹת וְעַ֖ל הַפִּנּ֥וֹת הַגְּבֹהֽוֹת׃

בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: יוֹרֵד וּמַתְעֶה, וְעוֹלֶה וּמַרְגִּיז, נוֹטֵל רְשׁוּת, וְנוֹטֵל נְשָׁמָה. ״וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת ה׳ וַיֹּאמַר: עוֹר בְּעַד עוֹר, וְכֹל אֲשֶׁר לָאִישׁ יִתֵּן בְּעַד נַפְשׁוֹ. אוּלָם שְׁלַח נָא יָדְךָ וְגַע אֶל עַצְמוֹ וְאֶל בְּשָׂרוֹ, אִם לֹא עַל פָּנֶיךָ יְבָרְכֶךָּ. וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל הַשָּׂטָן: הִנּוֹ בְיָדֶךָ, אַךְ אֶת נַפְשׁוֹ שְׁמֹר. וַיֵּצֵא הַשָּׂטָן מֵאֵת פְּנֵי ה׳, וַיַּךְ אֶת אִיּוֹב וְגוֹ׳״. אָמַר רַבִּי יִצְחָק: קָשֶׁה צַעֲרוֹ שֶׁל שָׂטָן, יוֹתֵר מִשֶּׁל אִיּוֹב – מָשָׁל לְעֶבֶד שֶׁאָמַר לוֹ רַבּוֹ: שְׁבוֹר חָבִית, וּשְׁמוֹר אֶת יֵינָהּ. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: הוּא שָׂטָן, הוּא יֵצֶר הָרָע, הוּא מַלְאַךְ הַמָּוֶת. הוּא שָׂטָן – דִּכְתִיב: ״וַיֵּצֵא הַשָּׂטָן מֵאֵת פְּנֵי ה׳״. הוּא יֵצֶר הָרָע – כְּתִיב הָתָם: ״רַק רַע כׇּל הַיּוֹם״, וּכְתִיב הָכָא: (״רַק אֶת נַפְשׁוֹ שְׁמֹר״) [״רַק אֵלָיו אַל תִּשְׁלַח יָדֶךָ״]. הוּא מַלְאַךְ הַמָּוֶת – דִּכְתִיב: ״(רַק) [אַךְ] אֶת נַפְשׁוֹ שְׁמֹר״ – אַלְמָא בְּדִידֵיהּ קָיְימָא.

It was taught in a baraita with regard to the methods of the Satan: He descends to this world and misleads a person into sinning. He then ascends to Heaven, levels accusations against that very sinner, and inflames God’s anger against him. He then receives permission to act and takes away the sinner’s soul as punishment. The Gemara returns to discuss the text of the book of Job: “And the Satan answered the Lord, and said: Skin for skin, for all that a man has he will give for his life. But put forth Your hand now, and touch his bone and his flesh, and he will curse You to Your face. And the Lord said to the Satan: Behold, he is in your hand; only spare his life. So the Satan went forth from the presence of the Lord, and smote Job with vile sores from the sole of his foot to his crown” (Job 2:4–7). Rabbi Yitzḥak says: Satan’s suffering was more difficult than that of Job. This can be explained by means of a parable involving a servant whose master said to him: Break the barrel but save its wine. Here too, God told the Satan that he could do whatever he liked short of taking Job’s life, and that limitation caused Satan to suffer. Reish Lakish says: Satan, the evil inclination, and the Angel of Death are one, that is, they are three aspects of the same essence. He is the Satan who seduces people and then accuses them, as it is written: “So the Satan went forth from the presence of the Lord, and smote Job with vile sores” (Job 2:7). He is also the evil inclination, as it is written there: “The impulse of the thoughts of his heart was only evil continuously” (Genesis 6:5); and it is written here: “Only upon himself do not put forth your hand” (Job 1:12). The verbal analogy between the various uses of the word “only” teaches that the evil inclination is to be identified with the Satan. He is also the Angel of Death, as it is written: “Only spare his life” (Job 2:6); apparently Job’s life depends upon him, the Satan, and accordingly the Satan must also be the Angel of Death.

״וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם״, אַחַר מַאי? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי בֶּן זִימְרָא: אַחַר דְּבָרָיו שֶׁל שָׂטָן, דִּכְתִיב ״וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַל וְגוֹ׳״. אָמַר שָׂטָן לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, זָקֵן זֶה חֲנַנְתּוֹ לְמֵאָה שָׁנָה פְּרִי בֶטֶן, מִכׇּל סְעוּדָה שֶׁעָשָׂה לֹא הָיָה לוֹ תּוֹר אֶחָד אוֹ גּוֹזָל אֶחָד לְהַקְרִיב לְפָנֶיךָ? אָמַר לוֹ: כְּלוּם עָשָׂה אֶלָּא בִּשְׁבִיל בְּנוֹ? אִם אֲנִי אוֹמֵר לוֹ ״זְבַח אֶת בִּנְךָ לְפָנַי״ מִיָּד זוֹבְחוֹ. מִיָּד ״וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם״. ״וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ״. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר אַבָּא: אֵין ״נָא״ אֶלָּא לְשׁוֹן בַּקָּשָׁה. מָשָׁל לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁעָמְדוּ עָלָיו מִלְחָמוֹת הַרְבֵּה, וְהָיָה לוֹ גִּבּוֹר אֶחָד וְנִצְּחָן. לְיָמִים עָמְדָה עָלָיו מִלְחָמָה חֲזָקָה. אָמַר לוֹ: בְּבַקָּשָׁה מִמְּךָ, עֲמוֹד לִי בְּמִלְחָמָה זוֹ, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ רִאשׁוֹנוֹת אֵין בָּהֶם מַמָּשׁ. אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר לְאַבְרָהָם: נִיסֵּיתִיךָ בְּכַמָּה נִסְיוֹנוֹת וְעָמַדְתָּ בְּכֻלָּן. עַכְשָׁיו עֲמוֹד לִי בְּנִסָּיוֹן זֶה, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ אֵין מַמָּשׁ בָּרִאשׁוֹנִים.

§ Apropos the binding of Isaac, the Gemara elaborates: It is written: “And it came to pass after these matters [hadevarim] that God tried Abraham” (Genesis 22:1). The Gemara asks: After what matters? How does the binding of Isaac relate to the preceding events? Rabbi Yoḥanan said in the name of Rabbi Yosei ben Zimra: This means after the statement [devarav] of Satan, as it is written: “And the child grew, and was weaned, and Abraham prepared a great feast on the day that Isaac was weaned” (Genesis 21:8). Satan said before the Holy One, Blessed be He: Master of the Universe, this old man, you favored him with a product of the womb, i.e., a child, at one hundred years of age. From the entire feast that he prepared, did he not have even one dove or one pigeon to sacrifice before You as a thanks-offering? God said to Satan: Did Abraham prepare the feast for any reason but for his son? If I say to him: Sacrifice your son before Me, he would immediately slaughter him. Immediately, after these matters, the verse states: “And God tried Abraham.” The Torah continues: “And He said: Take, please [na], your son” (Genesis 22:2). Rabbi Shimon bar Abba says: The word na is nothing other than an expression of entreaty. Why did God request rather than command that Abraham take his son? The Gemara cites a parable of a flesh-and-blood king who confronted many wars. And he had one warrior fighting for him, and he overcame his enemies. Over time, there was a fierce war confronting him. The king said to his warrior: I entreat you, stand firm for me in this war, so that others will not say: There is no substance in the first victories, and you are not a true warrior. Likewise, the Holy One, Blessed be He, also said to Abraham: I have tried you with several ordeals, and you have withstood them all. Now, stand firm in this ordeal for Me, so that others will not say: There is no substance in the first ordeals.

וְתוֹקְעִין וּמְרִיעִין כְּשֶׁהֵן עוֹמְדִין — כְּדֵי לְעַרְבֵּב הַשָּׂטָן. וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק: כׇּל שָׁנָה שֶׁאֵין תּוֹקְעִין לָהּ בִּתְחִלָּתָהּ — מְרִיעִין לָהּ בְּסוֹפָהּ. מַאי טַעְמָא — דְּלָא אִיעַרְבַּב שָׂטָן.

״הִיא מוּצֵאת״. ״הִיא מִיתּוֹצֵאת״ מִיבְּעֵי לֵיהּ! אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: לְאַחַר שֶׁנִּמְצְאוּ סִימָנֶיהָ בָּא סַמָּאֵל וְרִיחֲקָן, בָּא גַּבְרִיאֵל וְקֵירְבָן. הַיְינוּ דִּכְתִיב: ״לִמְנַצֵּחַ עַל יוֹנַת אֵלֶם רְחוֹקִים לְדָוִד מִכְתָּם״, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִשָּׁעָה שֶׁנִּתְרַחֲקוּ סִימָנֶיהָ נַעֲשֵׂית כְּיוֹנָה אִילֶּמֶת. ״לְדָוִד מִכְתָּם״: שֶׁיָּצָא מִמֶּנָּה דָּוִד, שֶׁהָיָה מָךְ וְתָם לַכֹּל. דָּבָר אַחֵר: ״מִכְתָּם״ — שֶׁהָיְתָה מַכָּתוֹ תַּמָּה, שֶׁנּוֹלַד כְּשֶׁהוּא מָהוּל. דָּבָר אַחֵר: ״מִכְתָּם״ — כְּשֵׁם שֶׁבְּקַטְנוּתוֹ הִקְטִין עַצְמוֹ אֵצֶל מִי שֶׁגָּדוֹל מִמֶּנּוּ לִלְמוֹד תּוֹרָה, כָּךְ בִּגְדוּלָּתוֹ. ״וְהִיא שָׁלְחָה אֶל חָמִיהָ לֵאמֹר לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה״. וְתֵימָא לֵיהּ מֵימָר! אָמַר רַב זוּטְרָא בַּר טוֹבִיָּה אָמַר רַב, וְאָמְרִי לַהּ אָמַר רַב חָנָא בַּר בִּיזְנָא אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן חֲסִידָא, וְאָמְרִי לָהּ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי: נוֹחַ לוֹ לָאָדָם שֶׁיַּפִּיל עַצְמוֹ לְתוֹךְ כִּבְשַׁן הָאֵשׁ, וְאַל יַלְבִּין פְּנֵי חֲבֵירוֹ בָּרַבִּים. מְנָלַן — מִתָּמָר.

The verse describes Tamar’s court hearing: “When she was brought forth [mutzet], she sent to her father-in-law, saying: By the man whose these are, am I with child” (Genesis 38:25). The Gemara comments: It should have stated: When she was mitutzet. The word mutzet also carries the implication of being found. What then, is taught by the use of that term? Rabbi Elazar says: After her signs, which she was using to prove that she was impregnated by Judah, were brought out, the evil angel Samael came and distanced them from each other in an attempt to prevent Judah’s admission and Tamar’s survival, which would enable the birth of King David. The angel Gabriel then came and moved the signs closer again. Therefore, the word mutzet is used, as it alludes to the signs being found again. The Gemara comments: This is as it is written: “For the leader, upon yonat eilem reḥokim, a psalm [mikhtam] of David” (Psalms 56:1). Rabbi Yoḥanan says the verse means: From the moment that her signs were distanced [reḥokim], she became like a mute dove [yona illemet]. And the phrase “a psalm [mikhtam] of David” means: The one from whom David emerged, as he was modest [makh] and flawless [tam] with everyone. Alternatively, mikhtam indicates that makkato, the place on his body that would have required wounding [makka], was complete [tama], i.e., that David was born circumcised. Alternatively, mikhtam indicates that just as in his youth David made himself small in front of one who was greater than him in order to learn Torah from that person, so too, when he became great and was crowned king, he still behaved in this manner, so that his modesty, makh, was complete, tam, all of his life. The verse concerning Tamar then states: “She sent to her father-in-law, saying: By the man whose these are, am I with child” (Genesis 38:25). The Gemara comments: And let her say to him explicitly that she was impregnated by him. Rav Zutra bar Tuviyya says that Rav says, and some say Rav Ḥana bar Bizna says that Rabbi Shimon Ḥasida says, and some say that Rabbi Yoḥanan says in the name of Rabbi Shimon ben Yoḥai: It is more amenable for a person to throw himself into a fiery furnace if faced with the choice of publicly embarrassing another or remaining silent even if it leads to being burned, and not humiliate another in public. From where do we derive this? From Tamar, as she was prepared to be burned if Judah did not confess, rather than humiliate him in public.

״לַפֶּתַח חַטָּאת רוֹבֵץ״. וְשָׂטָן מַאי אֲמַר? אֲמַר לֵיהּ: שָׂטָן בְּיוֹמָא דְכִיפּוּרֵי — לֵית לֵיהּ רְשׁוּתָא לְאַסְטוֹנֵי. מִמַּאי? אָמַר רָמֵי בַּר חָמָא: ״הַשָּׂטָן״ בְּגִמַטְרִיָּא תְּלָת מְאָה וְשִׁיתִּין וְאַרְבְּעָה הָוֵי. תְּלָת מְאָה וְשִׁיתִּין וְאַרְבְּעָה יוֹמֵי — אִית לֵיהּ רְשׁוּתָא לְאַסְטוֹנֵי. בְּיוֹמָא דְכִיפּוּרֵי — לֵית לֵיהּ רְשׁוּתָא לְאַסְטוֹנֵי.

“Sin lies in waiting at the door” (Genesis 4:7), and it is no wonder that men sin. He asked him: And what did Satan the prosecutor say about their sinning? Elijah said to him: Satan, on Yom Kippur, has no license to prosecute. From where is that idea derived? Rami bar Ḥama said: The numerological value of the letters that constitute the word HaSatan is three hundred and sixty four: Heh has a value of five, sin has a value of three hundred, tet has a value of nine, and nun has a value of fifty. Three hundred and sixty-four days of the solar year, which is three hundred and sixty-five days long, Satan has license to prosecute. On the remaining day, Yom Kippur, he has no license to prosecute. Since that day is exalted above all others, there is no room for the accusations of Satan.

רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי נַחְמָן פָּתַח (תהלים מז, ו): עָלָה אֱלֹהִים בִּתְרוּעָה ה' בְּקוֹל שׁוֹפָר, בְּשָׁעָה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹשֵׁב וְעוֹלֶה עַל כִּסֵּא דִּין, בַּדִּין הוּא עוֹלֶה, מַאי טַעַם, עָלָה אֱלֹהִים בִּתְרוּעָה, וּבְשָׁעָה שֶׁיִּשְׂרָאֵל נוֹטְלִין אֶת שׁוֹפְרֵיהֶן וְתוֹקְעִין לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, עוֹמֵד מִכִּסֵּא הַדִּין וְיוֹשֵׁב בְּכִסֵּא רַחֲמִים, דִּכְתִיב: ה' בְּקוֹל שׁוֹפָר, וּמִתְמַלֵּא עֲלֵיהֶם רַחֲמִים וּמְרַחֵם עֲלֵיהֶם וְהוֹפֵךְ עֲלֵיהֶם מִדַּת הַדִּין לְרַחֲמִים, אֵימָתַי בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי.

מַתְנִי׳ שׁוֹפָר שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁל יָעֵל פָּשׁוּט וּפִיו מְצוּפֶּה זָהָב, וּשְׁתֵּי חֲצוֹצְרוֹת מִן הַצְּדָדִין. שׁוֹפָר מַאֲרִיךְ וַחֲצוֹצְרוֹת מְקַצְּרוֹת, שֶׁמִּצְוַת הַיּוֹם בְּשׁוֹפָר. בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? מָר סָבַר: בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה — כַּמָּה דְּכָיֵיף אִינִישׁ דַּעְתֵּיהּ, טְפֵי מְעַלֵּי; וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים — כַּמָּה דְּפָשֵׁיט אִינִישׁ דַּעְתֵּיהּ, טְפֵי מְעַלֵּי. וּמָר סָבַר: בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה — כַּמָּה דְּפָשֵׁיט אִינִישׁ דַּעְתֵּיהּ, טְפֵי מְעַלֵּי; וּבְתַעֲנִיּוֹת — כַּמָּה דְּכָיֵיף אִינִישׁ דַּעְתֵּיהּ, טְפֵי מְעַלֵּי.

MISHNA: The shofar that was used on Rosh HaShana in the Temple was made from the straight horn of an ibex, and its mouth, the mouthpiece into which one blows, was plated with gold. And there were two trumpets, one on each of the two sides of the person sounding the shofar. The shofar would sound a long blast, whereas the trumpets would sound a short blast, because the mitzva of the day is with the shofar. The Gemara asks: With regard to what principle do these tanna’im disagree? One Sage, Rabbi Yehuda, holds that on Rosh HaShana the more a person bends his mind and humbles himself by bending in prayer, the better. Therefore, a curved shofar is sounded as an allusion to our bent minds and bodies. But on Yom Kippur, the more a person straightens his mind and prays with simplicity, the better. Therefore, a straight shofar is sounded. The other Sage, the anonymous tanna of the mishna, maintains the opposite: On Rosh HaShana, the more a person straightens his mind and avoids any crookedness, the better. On fasts, on the other hand, the more a person bends his mind and humbles himself, the better.

גְּמָ׳ מַלְכִיּוֹת, כְּגוֹן: ״חַי אָנִי נְאֻם ה׳ [אֱלֹהִים] אִם לֹא בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה אֶמְלוֹךְ עֲלֵיכֶם״, וְאַף עַל גַּב דְּאָמַר רַב נַחְמָן: כֹּל כִּי הַאי רִיתְחָא לִירְתַּח קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עֲלַן וְלִיפְרוֹקִינַן, כֵּיוָן דִּבְרִיתְחָא אֲמוּר — אַדְכּוֹרֵי רִיתְחָא בְּרֵישׁ שַׁתָּא לָא מַדְכְּרִינַן. זִכָּרוֹן — כְּגוֹן: ״וַיִּזְכּוֹר כִּי בָשָׂר הֵמָּה וְגוֹ׳״ שׁוֹפָר — כְּגוֹן: ״תִּקְעוּ שׁוֹפָר בַּגִּבְעָה וְגוֹ׳״. אֲבָל אִם בָּא לוֹמַר מַלְכוּת זִכָּרוֹן וְשׁוֹפָר שֶׁל פּוּרְעָנוּת שֶׁל נׇכְרִים, אוֹמֵר. מַלְכוּת — כְּגוֹן: ״ה׳ מָלָךְ יִרְגְּזוּ עַמִּים, וּכְגוֹן: ״ה׳ מֶלֶךְ עוֹלָם וָעֶד אָבְדוּ גוֹיִם מֵאַרְצוֹ״. זִכָּרוֹן — כְּגוֹן: ״זְכוֹר ה׳ לִבְנֵי אֱדוֹם וְגוֹ׳״. שׁוֹפָר — כְּגוֹן: ״וַה׳ אֱלֹהִים בַּשּׁוֹפָר יִתְקָע וְהָלַךְ בְּסַעֲרוֹת תֵּימָן״, וּכְתִיב: ״ה׳ צְבָאוֹת יָגֵן עֲלֵיהֶם״.

GEMARA: The Gemara cites examples of verses that may not be used in Rosh HaShana prayers because they deal with punishment. With regard to verses of Kingship, for example: “As I live, says the Lord God, surely with a mighty hand, and with an outstretched arm, and with fury poured out, will I be King over you” (Ezekiel 20:33). And although Rav Naḥman said about this verse: With regard to any anger like this, let the Holy One, blessed be He, express that anger upon us and let Him redeem us, if that is the process necessary for redemption, since the verse was said with anger it is not included, as one does not mention anger on Rosh HaShana. Similarly, verses of remembrance that speak of a punishment may not be used in Rosh HaShana prayers, for example: “So He remembered that they were but flesh, a wind that passes away, and does not come again” (Psalms 78:39). Nor verses of shofar, which refer to calamity, for example: “Sound the shofar in Giva, and the trumpet in Rama; sound an alarm at Beit Aven, behind you, O Benjamin” (Hosea 5:8). The Gemara qualifies the mishna’s ruling. However, if one comes to recite verses of Kingship, remembrance, and shofar with a theme of the punishment of gentiles, one may recite them. The Gemara offers examples of these verses: With regard to the verses of Kingship, for example: “The Lord reigns, let the peoples tremble” (Psalms 99:1), and, for example: “The Lord is King for ever and ever; the nations are perished out of His land” (Psalms 10:16). With regard to remembrance, for example: “Remember, O Lord, against the children of Edom the day of Jerusalem, who said: Raze it, raze it, to its very foundation” (Psalms 137:7). With regard to the verses of shofar, for example: “And the Lord God will sound the shofar, and will go with whirlwinds of the south” (Zechariah 9:14), and it is written: “The Lord of hosts will defend them” (Zechariah 9:15), i.e., God will defend the Jewish people against their enemies.

מַאי טַעְמָא? אָמַר רַבָּה: אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אִמְרוּ לְפָנַי בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה מַלְכִיּוֹת זִכְרוֹנוֹת וְשׁוֹפָרוֹת, מַלְכִיּוֹת — כְּדֵי שֶׁתַּמְלִיכוּנִי עֲלֵיכֶם, זִכְרוֹנוֹת — כְּדֵי שֶׁיָּבֹא לְפָנַי זִכְרוֹנֵיכֶם לְטוֹבָה, וּבַמֶּה — בְּשׁוֹפָר.

The Gemara asks: What is the reason that all the blasts and blessings are indispensable on Rosh HaShana? Rabba said that the Holy One, Blessed be He, said: Recite before Me on Rosh HaShana Kingship, Remembrances, and Shofarot. Kingship, so that you will crown Me as King over you; Remembrances, so that your remembrance will rise before Me for good. And with what? With the shofar. Since these blessings constitute a single unit, one who did not recite them all has not fulfilled his obligation.

וּמִפְּנֵי מָה אָמְרָה תּוֹרָה נַסְּכוּ מַיִם בֶּחָג — אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: נַסְּכוּ לְפָנַי מַיִם בֶּחָג, כְּדֵי שֶׁיִּתְבָּרְכוּ לָכֶם גִּשְׁמֵי שָׁנָה. וְאִמְרוּ לְפָנַי בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה מַלְכִיּוֹת זִכְרוֹנוֹת וְשׁוֹפָרוֹת. מַלְכִיּוֹת — כְּדֵי שֶׁתַּמְלִיכוּנִי עֲלֵיכֶם, זִכְרוֹנוֹת — כְּדֵי שֶׁיַּעֲלֶה זִכְרוֹנְיכֶם לְפָנַי לְטוֹבָה, וּבַמֶּה — בְּשׁוֹפָר. אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: לָמָה תּוֹקְעִין בְּשׁוֹפָר שֶׁל אַיִל? אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: תִּקְעוּ לְפָנַי בְּשׁוֹפָר שֶׁל אַיִל, כְּדֵי שֶׁאֶזְכּוֹר לָכֶם עֲקֵידַת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם, וּמַעֲלֶה אֲנִי עֲלֵיכֶם כְּאִילּוּ עֲקַדְתֶּם עַצְמְכֶם לְפָנַי. וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק: לָמָּה תּוֹקְעִין בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה? לָמָּה תּוֹקְעִין?! רַחֲמָנָא אָמַר תִּקְעוּ! אֶלָּא: לָמָּה מְרִיעִין? מְרִיעִין?! רַחֲמָנָא אָמַר ״זִכְרוֹן תְּרוּעָה״! אֶלָּא: לָמָּה תּוֹקְעִין וּמְרִיעִין כְּשֶׁהֵן יוֹשְׁבִין,

And for what reason did the Torah say: Pour water onto the altar in the Temple on the festival of Sukkot? The Holy One, Blessed be He, said: Pour water before Me on the festival of Sukkot so that the rains of the year, which begin to fall after Sukkot, will be blessed for you. And recite before Me on Rosh HaShana verses that mention Kingships, Remembrances, and Shofarot: Kingships so that you will crown Me as King over you; Remembrances so that your remembrance will rise before Me for good; and with what will the remembrance rise? It will rise with the shofar. Similarly, Rabbi Abbahu said: Why does one sound a blast with a shofar made from a ram’s horn on Rosh HaShana? The Holy One, Blessed be He, said: Sound a blast before Me with a shofar made from a ram’s horn, so that I will remember for you the binding of Isaac, son of Abraham, in whose stead a ram was sacrificed, and I will ascribe it to you as if you had bound yourselves before Me. Rabbi Yitzḥak said: Why does one sound [tokin] a blast on Rosh HaShana? The Gemara is astonished by the question: Why do we sound a blast? The Merciful One states in the verse: “Sound [tiku] a shofar” (Psalms 81:4). Rather, the question is: Why does one sound a staccato series of shofar blasts [terua] in addition to a long continuous shofar blast [tekia]? The Gemara is still surprised by the question: Sound a terua? The Merciful One states: “In the seventh month, in the first day of the month, shall be a solemn rest unto you, a memorial proclaimed with the blast of horns [terua]” (Leviticus 23:24). Rather, Rabbi Yitzḥak asked about the common practice in Jewish communities, which is not explicitly stated in the Torah: Why does one sound a long, continuous shofar blast [tekia] and then a staccato series of shofar blasts [terua] while the congregation is still sitting before the silent prayer,

כַּד הַהוּא קָלָא אִתְעַר מֵעֵילָא וּמִתַּתָּא כְּדֵין כָּל טְעָנוֹת דְּקָא טָעִין הַהוּא מְקַטְרְגָא מִתְעָרְבֵי בְּיוֹמָא דר"ה נָפִיק יִצְחָק בִּלְחוֹדוֹי וְקָרֵי לְעֵשָׂו לְאַטְעָמָא לֵיהּ תַּבְשִׁילִין דְּכָל עַלְמָא כְּפוּם אָרְחוֹי. דְּהָא בְּהַהִיא שַׁעְתָּא וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מַרְאוֹת דְּנָפִיק מִנֵּיהּ מַאן דְּאַחְשַׁךְ אַפֵּי בִּרְיָין וְאִתְפְּרַשׁ וְשָׁכִיב עַל עַרְסֵיהּ דְּדִינָא וְקָרֵי לְעֵשָׂו וְאָמַר וְצוּדָה לִי צֵידָה וְעָשָׂה לִי מַטְעַמִּים וְהָבִיאָה לִי. וְהַקּוֹל קוֹל יַעֲקֹב בְּהַהוּא שׁוֹפָר דְּקָא סָלִיק וְאִתְעַר יַעֲקֹב לְגַבֵּיהּ וְאִתְקְרִיב בַּהֲדֵיהּ וְיֵשׁ לוֹ וַיֹּאכַל וְאִתְכְּלִיל דָּא בְּדָא.

רִבִּי אַבָּא הֲוָה יָתִיב קַמֵּיהּ דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן, אָמַר לֵיהּ, הָא זִמְנִין סַגִּיאִין שָׁאִילְנָא עַל הַאי שׁוֹפָר, מַאי קָא מַיְירֵי, וְעַד כָּאן לָא אִתְיְישַּׁבְנָא בֵּיהּ. אָמַר לֵיהּ, וַדַּאי הַאי הוּא בְּרִירָא דְּמִלָּה, דְּיִשְׂרָאֵל בַּעְיָין בְּיוֹמָא דְּדִינָא (נ"א דא), שׁוֹפָר, וְלָא קֶרֶן. בְּגִין דְּקֶרֶן הָא אִתְיְידַע בְּאָן אֲתַר אִיהוּ, וּלְאִתְדַּבְּקָא דִּינָא לָא בָּעֵינָא. אֲבָל הָא תָּנֵינָן, בְּמִלִּין וּבְעוֹבָדָא, בָּעֵינָן לְאַחֲזָאָה וּלְאַתְעֲרָא מִלִּין סְתִימִין.

כְּגַוְונָא דָא יִשְׂרָאֵל בְּיוֹמָא דְכִפּוּרֵי, דְּיַהֲבֵי לֵיהּ שָׂעִיר וְאִתְעַסִּיקוּ בַּהֲדֵיהּ. עַד דְּאִתְהֲדַר עֶבֶד לְהוּ וְסָלִיק וְסָהִיד סַהֲדוּתָא קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאִתְעֲבִיד לְהוּ סַנֵּיגוֹרָא. וְעַל דָּא אָמַר שְׁלמֹה, (משלי כ״ה:כ״א) אִם רָעֵב שׂנַאֲךָ הַאֲכִילֵהוּ לֶחֶם וְאִם צָמֵא הַשְׁקֵהוּ מַיִם.

שֵׂעִיר עִזִים דְלָא יִתְחָזֵי סָאִיבוּ בְּמַקְדְּשָׁא בְּיוֹמָא דְּדִינָא וּבְהָאי יוֹמָא אִתְחַבָּר גְּבוּרָה עִלָּאָה בְּדִינָא תַּתָּאָה דְּרֹאשׁ חוֹדֶשׁ לְמֵידָן עַלְמָא. תָּא חֲזֵי גְּבוּרָה דִּינָא קַשְׁיָא, כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל דִּינָא רַפְיָא. אַךְ חוֹבַת הַיּוֹם פָּר אֶחָד, בְּגִין דְּיָכִיל עַלְמָא לְמִסְבַּל.

אַף עַל פִּי שֶׁתְּקִיעַת שׁוֹפָר בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה גְּזֵרַת הַכָּתוּב רֶמֶז יֵשׁ בּוֹ כְּלוֹמַר עוּרוּ יְשֵׁנִים מִשְּׁנַתְכֶם וְנִרְדָּמִים הָקִיצוּ מִתַּרְדֵּמַתְכֶם וְחַפְּשׂוּ בְּמַעֲשֵׂיכֶם וְחִזְרוּ בִּתְשׁוּבָה וְזִכְרוּ בּוֹרַאֲכֶם. אֵלּוּ הַשּׁוֹכְחִים אֶת הָאֱמֶת בְּהַבְלֵי הַזְּמַן וְשׁוֹגִים כָּל שְׁנָתָם בְּהֶבֶל וָרִיק אֲשֶׁר לֹא יוֹעִיל וְלֹא יַצִּיל, הַבִּיטוּ לְנַפְשׁוֹתֵיכֶם וְהֵיטִיבוּ דַּרְכֵיכֶם וּמַעַלְלֵיכֶם וְיַעֲזֹב כָּל אֶחָד מִכֶּם דַּרְכּוֹ הָרָעָה וּמַחֲשַׁבְתּוֹ אֲשֶׁר לֹא טוֹבָה. לְפִיכָךְ צָרִיךְ כָּל אָדָם שֶׁיִּרְאֶה עַצְמוֹ כָּל הַשָּׁנָה כֻּלָּהּ כְּאִלּוּ חֶצְיוֹ זַכַּאי וְחֶצְיוֹ חַיָּב. וְכֵן כָּל הָעוֹלָם חֶצְיוֹ זַכַּאי וְחֶצְיוֹ חַיָּב.

מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁל תּוֹרָה לִשְׁמֹעַ תְּרוּעַת הַשּׁוֹפָר בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כט א) "יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם". וְשׁוֹפָר שֶׁתּוֹקְעִין בּוֹ בֵּין בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה בֵּין בְּיוֹבֵל הוּא קֶרֶן הַכְּבָשִׂים הַכָּפוּף. וְכָל הַשּׁוֹפָרוֹת פְּסוּלִין חוּץ מִקֶּרֶן הַכֶּבֶשׂ. וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִתְפָּרֵשׁ בַּתּוֹרָה תְּרוּעָה בְּשׁוֹפָר בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה הֲרֵי הוּא אוֹמֵר בְּיוֹבֵל (ויקרא כה ט) "וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר" וְכוּ' (ויקרא כה ט) "תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר". וּמִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ מַה תְּרוּעַת יוֹבֵל בְּשׁוֹפָר אַף תְּרוּעַת רֹאשׁ הַשָּׁנָה בְּשׁוֹפָר:

בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה עוֹבְרִין לְפָנָיו כִּבְנֵי מָרוֹן. תָּנָא רֹאשׁ הַשָּׁנָה, דָּא הוּא רֵישָׁא דְשַׁתָּא דְמַלְכָּא, וּמַאן הוּא רֹאשׁ הַשָּׁנָה, דָּא יִצְחָק, דְּאִקְרֵי רֹאשׁ, דְּאִיהוּ חַד רֵישָׁא דְמַלְכָּא (נ"א לעילא), אֲתַר דְּאִקְרֵי שָׁנָה. בְּגִינֵי כָּךְ כָּל בָּאֵי עוֹלָם עוֹבְרִין לְפָנָיו כִּבְנֵי מָרוֹן. וְעַל דָּא תָּנִינָן, בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, דְּהָא בְּרֵישָׁא דְשַׁתָּא שָׁארֵי יִצְחָק.

אָמַר רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי בְּהַהִיא שַׁעֲתָא אָזִיל קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּבְגִין דְּשָׁמְעִין אַבָהָתָא אַבְרָהָם וְיִצְּחָק דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָזִיל לְגַבֵּיהּ. תָּבְעִין מִן יַעֲקֹב לְמֵיזַל עִמְּהוֹן וּלְאַקְדָּמָא לֵיהּ שְׁלָם ואִנּוּן קָיְימִין עֲלוֹהִי. מִמַּאי דִּכְתִיב וַיִּשָּׂא עֵינָיו ויַּרְא וְהִנֵּה שְׁלשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו. שְׁלשָׁה אֲנָשִׁים (דקיימין) אִלֵּין אֲבָהָתָא אַבְרָהָם יִצְּחָק וְיַעֲקֹב דְּקָיְימִין עֲלוֹהִי וְחָמוּ עוֹבָדִין טָבִין (נ"א דעבד) דְּעָבְדִין. וַיַּרְא ויָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָּה. מִשּׁוּם דְּחָמֵי שְׁכִינַת יְקָרָא עִמְהוֹן הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (שיר השירים א׳:ג׳) עַל כֵּן עֲלָמוֹת אֲהֵבוּךָ (אלו הן האבות):

Rabbi Yochanan ben Zakai said, At that time, the Holy One, blessed be He (shares His abundance with the soul). And when the Patriarchs, Abraham, Isaac and Jacob, heard the Holy One, blessed be He move towards (the soul) they ask Jacob to go with them and welcome the soul in peace. And (Abraham and Yitzchak) stand over the soul. As it is written, "And he lifted up his eyes and looked" (the soul) "and lo, three men stood over him." The "three men" are the patriarchs, Abraham, Isaac, and Jacob, who stood by him, observing the soul and the good deeds it has performed. "...and when he saw them, he ran to meet them from the tent door, and bowed himself toward the ground," because he saw the Shechinah of His Blessed Glory with them. Hence, it is written, "...therefore do the young maidens love you" (Shir Hashirim 1:3). (These are the Patriarchs).

וַדַאי, וַיְהִי הַיּוֹם, יוֹמָא דְּאִית בֵּיהּ צַעַר, וְדָא הוּא רֹאשׁ הַשָּׁנָה, יוֹמָא דְּאִית בֵּיהּ דִּינָא קַשְׁיָא עַל עָלְמָא. וַיְהִי הַיּוֹם וַיַּעֲבֹר אֱלִישָׁע אֶל שׁוּנֵם, יוֹמָא דְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה הֲוָה. וּבְכָל אֲתָר וַיְהִי הַיּוֹם, דָּא רֹאשׁ הַשָּׁנָה. (איוב א׳:ו׳) וַיְהִי הַיּוֹם וַיָבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים, יוֹם רֹאשׁ הַשָּׁנָה הֲוָה.

(נ"א בראשית בחכמתא דמלכא גליף וכו) הוּרְמְנוּתָא דְמַלְכָּא, גָּלִיף גְּלוּפֵי (נ"א גליפו) בִּטְהִירוּ עִלָּאָה בּוּצִינָא דְּקַרְדִינוּתָא, וְנָפִיק גּוֹ סָתִים דִּסְתִימוּ מֵרִישָׁא (נ"א מרזא) דְּאֵי"ן סוֹ"ף קוּטְרָא (פירוש עשן) בְּגוּלְמָא, נָעִיץ בְּעִזְקָא לָא חִוָּור וְלָא אוּכָם וְלָא סוּמָק וְלָא יָרוֹק ולָא גּוָֹון כְּלָל, כַּד (נ"א הדר) מָדִיד מְשִׁיחָא עָבִיד גּוָֹונִין לְאַנְהָרָא לְגוֹ בְּגוֹ בּוֹצִינָא נָפִיק (נ"א ונפיק) חַד נְבִיעוּ דְּמִנֵּיהּ אִצְטַבְּעוּ גּוָֹונִין לְתַתָּא.

, רַבִּי חִיָּיא פָּתַח (שיר השירים ב׳:י״ב) הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ וקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ.

וְאֵלֶּה (בראשית כח) תּוֹלְדוֹת יִצְחָק וגו'. פָּתַח רַבִּי חִיָּיא וְאָמַר (תהילים ק״ו:ב׳) מִי יְמַלֵּל גְּבוּרוֹת יְיָ יַשְׁמִיעַ כָּל תְּהִלָּתוֹ.

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בְּשָׁעָה שֶׁנִּשְׁמַת הַצַּדִּיק רוֹצָּה לָצֵּאת שְׂמֵחָה וְהַצַּדִּיק בָּטוּחַ בְּמִיתָתוֹ כְּדֵי לְקַבֵּל שְׂכָרוֹ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם. בְּשִׂמְחָה, לְקַבֵּל פְּנֵיהֶם. מֵאֵי זֶה מָקוֹם, מִפֶּתַח הָאֹהֶל כְּדְקָא אֲמָרָן. וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָּה לְגַבֵּי שְׁכִינָה. רַבִּי יוֹחָנָן פָּתַח וְאָמַר, (שיר השירים ב׳:י״ז) עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם וְנָסוּ הַצְּלָלִים סוֹב דְּמֵה לְךָ דּוֹדִי לִצְּבִי אוֹ לְעוֹפֶר הָאַיָּלִים. עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם וְגו'. זוֹ אַזְהָרָה לָאָדָם בְּעוֹדוֹ בָּעוֹלָם הַזְּה שֶׁהוּא כְּהֶרֶף עַיִן. תָּא חֲזֵי, מַה כְּתִיב, (קהלת ו׳:ו׳) וְאִלּוּ חָיָה אֶלֶף שָׁנִים פַּעֲמַיִם וגו'. בְּיוֹם הַמִּיתָה כָּל מַה שֶּׁהָיָה נְחְשַׁב כְּיוֹם אֶחָד אֶצְּלוֹ. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן נִשְׁמָתוֹ שֶׁל אָדָם מַתְרָה בּוֹ וְאוֹמֶרֶת עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם (ונסו הצללים) וְיִדְמֶה בְּעֵינֶיךָ כְּהֶרֶף עַיִן בְּעוֹדְךָ בָּעוֹלָם הַזְּה. וְנָסוּ הַצְּלָלִים הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (איוב ח׳:ט׳) כִּי צֵּל יָמֵינוּ עֲלֵי אָרֶץ. בְּבַקָּשָׁה מִמְּךָ סוֹב דְּמֵה לְךָ דּוֹדִי לִצְּבִי וְגו'.

Rabbi Yehuda said, when the soul of a righteous person wishes to leave, it feels happy, because the righteous is confident that he shall receive his reward as he dies. Therefore, it is written, "when he saw them, he ran to meet them,"- with happiness, as he welcomed (the Angels). Where? As we have learned, at "the tent door," where he "bowed himself toward the ground," toward the Shechinah. Rabbi Yochanan then opened the discussion by quoting, "...until the day breaks, and the shadows flee away, Turn, my beloved, and be you like a roe or a young hart" (Shir Hashirim 2:17). "Until the day break" is a warning for a person who is still in this world; it is like the "blink of the eye." Come and behold, what does it say? "Even if he lived a thousand years twice" (Kohelet 6:6), on the day of his death, it all seems as one day to him. Rabbi Shimon said, The soul of a person warns him and says, "Until the day break". And it shall seem to you as the blink of the eye while you are still in this world. The words, "and the shadows flee away" are equivalent to the verse that reads, "Because our days upon earth are a shadow" (Iyov 8:9); so I beg of you, "Turn, my beloved, and be you like a roe or a young hart."

תָּנֵינָן צַדִּיק גָּמוּר, אֵינוֹ נִדְחֶה. וְצַדִּיק שֶׁאֵינוֹ גָּמוּר, נִדְחֶה. מַאן הוּא צַדִּיק גָּמוּר, וּמַאן הוּא צַדִּיק שֶׁאֵינוֹ גָּמוּר, וְכִי מַאן דְּלָא שְׁלִים בְּמִלּוֹי, צַדִּיק אִקְרֵי. אֶלָּא, צַדִּיק גָּמוּר, יְדִיעַ, דְּהָא לָא נָטִיל גִּלְגוּלִין עַקִימִּין, וּבְאַחֲסַנְתֵּיה בָּנֵי בִּנְיָין, וְאַתְקִין שׁוּרִין, וְחָצַב בֵּירִין, וְנָטַע אִילָנִין. צַדִיק שֶׁאֵינוֹ גָּמוּר, דְּבָנֵי בִּנְיָין בְּאַחֲסַנְתָּא אָחֳרָא, חָפַר בָּהּ בֵּירִין, וְאַעְדָּר, הָא אַתְקִין אַבְנֵי יְסוֹדָא כְּמִלְּקַדְּמִין, וְאַעְמַל בָּהּ, וְלָא יָדַע אִי אִשְׁתְּאַר דִּילֵיהּ. מִסִּטְרָא דִּילֵיהּ, טַב וְצַדִיק אִקְרֵי. וּמִסִּטְרָא דְּהַהוּא אַחֲסַנְתָּא, לָאו הָכִי. לְבַּר נָשׁ דְּבָנֵי בִּנְיָין שְׁפִּירָן, יָאָן לְמֵחֱזֵי, אִסְתָּכַּל בִּיסוֹדָא, וְחָמֵי לֵיהּ שְׁקִיעַ עֲקִימָא מִכָל סִטְרִין. הָא בִּנְיָינָא לָא שְׁלִים, עַד דְּסָתַר לֵיהּ, וְאַתְקִין לֵיהּ כְּמִלְּקַדְּמִין. מִסִּטְרָא דְּהַהוּא בִּנְיָינָא דִּילֵיהּ, אִשְׁתְּכַח טַב וְשַׁפִּיר. מִסִּטְרָא דִּיְסוֹדָא, בִּישׁ וְעָקִים. וּבְגִין כַּךְ, לָא אִקְרֵי עוֹבָדָא שְׁלִים, לָא אִקְרֵי בִּנְיָינָא שְׁלִים. בְּגִין כָּךְ צַדִיק שֶׁאֵינוֹ גָּמוּר אִקְרֵי, וְנִדְחֶה. וְעַל דָּא (חבקוק א׳:י״ג) כְּבַלַּע רָשָׁע צַדִּיק מִמֶּנּוּ.

We have learnt that a completely righteous man is not thrust aside, but one who is not completely righteous may be thrust aside. A completely righteous man is one who does not receive migratory souls out of their course, who builds on his own inheritance, and digs his wells and plants his trees there. The righteous one who is not completely so builds on another’s inheritance: he labours but does not know if what he produces will remain his. In respect of himself he is called good and righteous, but not in respect of that inheritance. He is like a man who builds a fair building, but when he examines the foundation he finds that it is sloping and crooked. His building in itself is good, but in respect of its foundation it is bad, and therefore is not called a perfect building.

אחר הדברים האלה. יֵשׁ מֵרַבּוֹתֵינוּ אוֹמְרִים (סנהדרין פ"ט) אַחַר דְּבָרָיו שֶׁל שָׂטָן, שֶׁהָיָה מְקַטְרֵג וְאוֹמֵר מִכָּל סְעוּדָה שֶׁעָשָׂה אַבְרָהָם לֹא הִקְרִיב לְפָנֶיךָ פַּר אֶחָד אוֹ אַיִל אֶחָד; אָמַר לוֹ כְּלוּם עָשָׂה אֶלָּא בִּשְׁבִיל בְּנוֹ, אִלּוּ הָיִיתִי אוֹמֵר לוֹ זְבַח אוֹתוֹ לְפָנַי לֹא הָיָה מְעַכֵּב; וְיֵ"אֹ אַחַר דְּבָרָיו שֶׁל יִשְׁמָעֵאל, שֶׁהָיָה מִתְפָּאֵר עַל יִצְחָק שֶׁמָּל בֶּן י"ג שָׁנָה וְלֹא מִחָה, אָמַר לוֹ יִצְחָק בְּאֵבֶר א' אַתָּה מְיָרְאֵנִי? אִלּוּ אָמַר לִי הַקָּבָּ"ה זְבַח עַצְמְךָ לְפָנַי, לֹא הָיִיתִי מְעַכֵּב.

הַצִּבּוּר חַיָּבִין לִשְׁמֹעַ הַתְּקִיעוֹת עַל סֵדֶר הַבְּרָכוֹת. כֵּיצַד. אוֹמֵר שְׁלִיחַ צִבּוּר אָבוֹת וּגְבוּרוֹת וּקְדֻשַּׁת הַשֵּׁם וּמַלְכֻיּוֹת וְתוֹקֵעַ שָׁלֹשׁ. וְאוֹמֵר זִכְרוֹנוֹת וְתוֹקֵעַ שָׁלֹשׁ. וְאוֹמֵר שׁוֹפָרוֹת וְתוֹקֵעַ שָׁלֹשׁ. וְאוֹמֵר עֲבוֹדָה וְהוֹדָיָה וּבִרְכַּת כֹּהֲנִים:

The congregation is obligated to hear the shofar blasts together with the order of blessings. How is this expressed? The chazan recites Avot, Gevurot, the sanctification of God's name, Malchuyot [ - at this point,] the shofar is sounded three times; Zichronot - the shofar is sounded three times; Shofarot - the shofar is sounded three times - [and concludes the Amidah with] the Avodah, an acknowledgement [of God's wonders], and the priestly blessing.

יא) שם. עד שתחטפנו שינה. וכל המרבה לספר ה"ז משובח. ח"י או' ב' ויש נוהגין להיות נעורין עד לאחר חצות כדי לשבח להשי"ת בנקודת חצות בזאת הלילה זכר ליציאת מצרים וכמ"ש בזוהר פ' בהעלותך דקמ"ט ע"א בשעתא דאתפלג לילה אתער רוח צפון וקב"ה כדין עבד נוקמין וישראל עבדין שירתא בקול רם יעו"ש. ואחר חצות י"ל ברה"ש חוץ מברכת התורה ואח"כ פתיחת אליהו הנביא ואיזה קצת ד"ת או שירות ותשבחות ואח"כ לישן.

ענין הקטיגור: והנה שם האדון ב״ה את הקטיגור והוא השטן שנא׳‎ בו (איוב א ו) ויבוא גם השטן בתוכם ופקודתו לתבוע דין בבתי הדין וכשהוא תובע יתעוררו הדיינים וישפוטו. וממדת טובו ית׳‎ שלא יתפוס בדין עד שיקטרג המקטרג ואעפ״י שחטאי החוטא גלוים לפניו. ואולם גם לזה חקק חוקים וסידר סדרים פי׳‎ לקטרוגו של המקטרג איך יהיה ומתי יהיה וכענין מה שכתבו ז״ל (ב״ר צא, ט) השטן מקטרג בשעת הסכנה וכן מ״ש ז״ל (ברכות נה.) שלשה מזכירים עונותיו של אדם ופרטים רבים כיוצא בזה:

ולכן תוקעין ומריעין כשיושבין ותוקעין כו' (ר"ה טז ריש ע"ב) לערבב השטן ובתוספות בשם הירושלמי דקמייתא בהיל ולא בהיל ובתרייתא אמר השתא ודאי אתי משיחא. אבל הכוונה בהיל ולא בהיל דאינו יודע אם נקבע בלב דוגמת שופר גדול דלעתיד להיות קיים כך דדבר זה תלוי בעדות בוחן לבות והוא מסופק בקטרוגו. כי תקיעות מיושב כנגד מלך יושב בכסא משפט דדיינים בישיבה ולכן הוא שלא בתפלה דרחמי. ומצד מדת המשפט הדבר שקול אם הרהור תשובה זה הוא בחרטה גמורה שלא ישוב לכסלה.

מַאֲמָר יא. וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב (נְחֶמְיָה ט. ד) וַיִּזְעֲקוּ בְּקוֹל גָּדוֹל אֶל ה' אֱלֹקֵיהֶם, דְּלִכְאוֹרָה אֵינוֹ מוּבָן מַהוּ עִנְיַן קוֹל גָּדוֹל וַהֲלֹא אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (בְּרָכוֹת כד. ב) הַמַּשְׁמִיעַ קוֹלוֹ בִּתְפִלָּתוֹ הֲרֵי זֶה מִקְּטַנֵּי אֲמָנָה, הַמַּגְבִּיהַּ קוֹלוֹ בִּתְפִלָּתוֹ הֲרֵי זֶה מִנְּבִיאֵי הַשֶּׁקֶר וּפֵרֵשׁ רַשִׁ"י דִּכְתִיב (מְלָכִים א יח. כח) וַיִּקְרְאוּ בְּקוֹל גָּדוֹל, וּמִכָּל מָקוֹם בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים נָהֲגוּ לְהַשׁ

ביומא דר"ה נפיק וכו': ביום ראש השנה יוצא יצחק בלבדו, דהיינו שהקו שמאל שולט, בלי ימין, ובלי יחוד דקו האמצעי, שהם אברהם ויעקב, והוא קורא לעשו, שהוא הס"א, להטעים לו תבשילים של כל העולם כפי דרכיהם. דהיינו לתבוע דין על מעשי כל בני העולם. כי באותו שעה, ותכהנה עיניו מראות, כי יוצא ממנו מי שמחשיך פני הבריות, דהיינו המקטרג נמשך משמאל כשהוא בלי ימין, והוא נפרד, מקוי ימין ואמצעי, ושוכב על מטת הדין, וקורא לעשו, שהוא הס"א והמקטרג, ואמר, וצודה לי ציד ועשה לי מטעמים, ממעשי בני אדם הרעים כנ"ל, והביאה לי.

תא חזי כגוונא וכו': בוא וראה כעין זה ביום ראש השנה ויום הכפורים שהדין נמצא אז בעולם, והשטן עומד אז לקטרג, שישראל צריכים אז להתעורר בשופר ולעורר קול, הכלול ממים אש ורוח, שהם חג"ת, שנעשו בו אחד, ולהשמיע אותו הקול מתוך השופר.

ביומא דראש השנה וכו': ביום ראש השנה, כשהדין נתעורר בעולם, צריכים ישראל למטה לעורר רחמים מתוך השופר, כעין סוד העליון. וכבר העמדנו (וירא אות שפ"א) וצריכים לחבר הדין כנגד זכות, שהוא חסד, כי כשנמצא הדין בזכות הכל הוא ביחוד אחד, ולמעלה ומטה הוא בשלמות. ואז ועולתה קפצה פיה. שאין לה רשות להשטין ולקטרג בעולם, ואז הכל ביחוד אחד כראוי. ודין בלא זכות אינו דין.

תא חזי כתיב וכו': בוא וראה, כתוב, תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו, בכסה, פירושו שנתכסה הלבנה. דהיינו המלכות כי אז מחמת הארת השמאל, שולט אותו נחש הרע, ויכול להזיק העולם. וכאשר מתעוררים הרחמים על ידי תקיעת שופר, עולה הלבנה ונעברה משם, דהיינו מהארת השמאל מטעם שנתמעטו הג"ר ע"י קול שופר כנ"ל. והשטן נבוך ואינו יכול לשלוט, והוא נעבר מן הלבנה, ואינו קרב עוד שם. כי אחר התמעטות הג"ר דשמאל אין לו עוד מה לינק ממנה או לקטרג כנ"ל. ועל כן ביום ראש השנה, צריכים להומם את השטן, בדומה למצב הנעור משנתו ואינו יודע מאומה.

ראש השנה דרועא וכו': ראש השנה הוא זרוע שמאל, שהוא יצחק, ששם דנין דיני נפשות, מי יחיה ומי ימות. ועקדת יצחק היתה שם, שעקד אותו אברהם. הקשר של תפלין של יד הוא דומה לעקדת יצחק, שזה וזה הם לקשר הגבורות בחסדים. אשרי הוא הבן הנעקד באביו, ונקשר בו לעשות מעשהו בתורה ובמצות. ואשרי העבד הנקשר תחת רבו לעשות רצונו, שהוא במקום בן מלך.