The Sfat Emet on Shema Yisrael

וזה ענין אמרם ז"ל לקבל עליו עמ"ש תחילה ואח"כ עול מצות כי והי' א"ש היא השמיעה אחר שמע שהיא שמיעה ראשונה. וקבלת עמ"ש הוא ביטול לגמרי להקב"ה. והי' א"ש הוא המשכות ההשפעה לפרטות. ולכן הוא קבלת מצות שהם נגד אברי האדם כנ"ל:

ושמעו הוא ק"ש שצריך איש ישראל לעסוק בכל יום בב' בחי' אחדות הנ"ל בגוף ונפש. והנה הסדר ק"ש אח"כ תפלה.

במדרש כי מי גוי גדול כו' סמיכת ק"ש לתפלה. פי' בכל קראנו אליו שיהי' כל הקריאה רק אליו ית' להתבטל אליו. ואז נעשה קרוב כמ"ש קרוב ה' לכל כו' יקראוהו באמת. וזה באמת ע"י ביטול לכללות ישראל כמ"ש במד' ציבור לעולם נענין. ולכן סידרו חכמים בכל יום סדר הזכרת יצ"מ וקבלת התורה וק"ש שהיא עיקר התורה כמ"ש מצוך היום. אח"כ זוכין לתפלה. וז"ש בכל קראנו אליו אז הוא קרוב פי' שיכול האדם לעורר תמיד הקורבות שהי' במתן תורה כמ"ש וקרבתנו מלכנו לשמך הגדול. וכל כחן של בנ"י הי' בקבלת התורה. והשי"ת נותן התורה תמיד כמ"ש קול גדול ולא יסף ולא פסק. אך אם היינו מתקדשים כמו אז שכ' וקדשתם היום ומחר היינו שומעין התורה בכל עת. [וז"ש חז"ל בכל יום ב"ק יוצאת מהר חורב כו' שכביכול הקב"ה רוצה להשפיע ואין אנו מוכנים לקבל וזה עלבון כו']. וזה העצות של כל המצות דכ' אשר קדשנו במצותיו ועי"ז הקדושה מתעורר קבלת התורה. וכתי' רק השמר לך כו' נפשך מאד פן תשכח. פי' שכל השמירות משס"ה ל"ת ומדות רעות הכל כדי שלא לשכוח הארת מתן תורה כי כל האיסורים גורמין שכרה זו. וממילא כל המצות עשה מביאין זכירת מתן תורה. וכפי התעוררות זה הכח מתקרבין אליו ית'. וזה צריך איש ישראל למצוא בכל יום ע"י הביטול לכלל ישראל כמ"ש הקהל לי את העם כו'. ומרע"ה חזר והראה לאותו הדור מעמד הר סיני בשלימות ואמר הדברים אשר ראו עיניך. אם כי הי' דור חדש. יתכן לפרש כמו שהוכיח אותם על עבירות של דור הקודם כדאיתא במד' דברים שהיו יכולין בנ"י לומר אנחנו לא חטאנו לכן בירך אותם מקבלי תוכחות כמוכם כו' ע"ש. הי' זה השכר שלהם שזכו להתעוררות של קבלת התורה. כי כפי מה שתיקנו חטא דור המדבר. כן זכו לזכיות של דור המדבר. וכן הוא בכל הדורות שצריכין לתקן חטאים הקודמים ועי"ז זוכין לזכיות הקודמין כנ"ל ודו"ק: ובמדרש בפ' שמע כו' ואהבת. מי לי בשמים כו' והענין הוא כי שורשן של נשמת ישראל בשמים הוא באחדות ה' כמ"ש ה' אלהינו ה' אחד. אך להתדבק בזה האחדות בעוה"ז הוא ע"י ואהבת בכל לבבך נפשך מאודך. אז והיו הדברים האלה כו' הנאמרים בפ' שמע על לבבך. והוא ע"י הביטול אליו ית'. ולכן חכמים הגידו למסור נפש באחד שא"א לבוא להאחדות בלתי מס"נ. וז"ש ועמך לא חפצתי בארץ לבטל כל הרצונות אליו ית' אז יכולין להתדבק בשורשו שבשמים. והוא העדות של בנ"י שנאמר אתה הראת לדעת כו' כמ"ש לעיל: בפרשת שמע ישראל כו' ואהבת כו'. והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום כו'. אמרו חז"ל שלא יהיו כדיוטגמא ישנה. בכל יום כחדשים. הענין הוא דכתי' וחיי עולם נטע בתוכנו. ובשעת קבלת התורה נחקקו העשרת הדברות בלבות בנ"י. וכל דיבורי ה' חיים וקיימים. אך כפי טהרת הלב במס"נ. ואהבת ה' בלב ונפש. כך נמצא התגלות הדיבורים בלב איש ישראל. ז"ש כשתאהב ה' כו' והיו הדברים הוי' חדשה תמצא דבר ה' בלבך כאשר חכמים הגידו מיד רוה"ק שורה בתוך מעיו כו'. וע"ז אמרו חכמים יגעתי ומצאתי תאמין. וכתי' אם תבקשנה ככסף כו' תמצא כו'. שיש מטמוניות בלב איש ישראל כנ"ל. ובאמת בתורה יש תמיד התחדשות אך ע"י שאדם מטהר לבו יוכל לקבל ההתחדשות תמיד. וז"ש יהיו בעיניך כחדשים זה עבודת האדם. אבל באמת מצוך היום כתיב. וזה המצוה לזכור מתן תורה בכל יום והיינו ע"י תיקון הנפש והגוף להיות מוכן לקבל אז מתגלה אליו הארת התורה המתחדשת בכל יום. כמ"ש שמע ישראל מכלל שיש תמיד דבר ה' שצריך האדם לשמוע הדברים כענין שכ' בכל יום בת קול יוצאת מהר חורב. וכל אלה הכחות נמצאים בלבות בנ"י ממש וכתי' וקשרתם כו' והיו לטוטפות. שיעשו הדיבורים רושם ושינוי ממש בנפשות בנ"י. מדמצינו שנק' התפילין אות משמע שניכר באיש ישראלי רשימות של קדושה. וזה עיקר מצות תפילין שהם עדות כמ"ש וראו כל ע"ה כו' שם ה' נקרא עליך דרשו חז"ל אלו תפילין שבראש. ובוודאי הכל תלוי כפי המס"נ שנמצא באדם. ויש בכל איש ישראל חלק מזה כפי הרצון והאהבה להש"י כך נמצא בו רשימה. ואם זוכין למס"נ בפועל אז מתגלה הרשימה ג"כ בפועל ממש. ואם יש קצת אהבה טמונה בלב נמצא הרשימה ג"כ בפנימיות עכ"פ:

שמע היא כינוס ואסיפה להיות בנ"י עובדין לאל אחד. וזה מתקיים בכל יום בשמע ישראל נעשין קהילה אחת וזוכין להארה מקבלת התורה.

והי' א"ש תשמעו. בגמ' דרשו חז"ל נתן תתן שלח תשלח אפי' מאה פעמים. כמו כן הכא שמוע תשמעו אפי' מאה פעמים כל הקבלות שמקבלין בנ"י עול תורה ומצות בכל יום ויום מביאין את האדם לדביקות ה' לאהבה את ה"א כי זה תכלית כל המצות כמ"ש רצה הקב"ה לזכות את ישראל הרבה להם תורה ומצות. כי כפי זיכוך האדם כך יוכל להתדבק בה' ולאהבה אותו. הרי אמרו וסרתם ועבדתם משאדם פורש מן התורה הולך ומדבק לע"ז. מכ"ש העוסק בתורה ומצות זוכה להתדבק בה"א חיים. שמוע תשמעו הוא להתורה ולהמצות כי האדם צריך לעבוד ה' בנפש וגוף מלבר ומלגאו. והתורה מתקנת הנפש בפנים. והמצות מתקנים אברי הגוף:

גם רומז עקב תשמעון כי השמיעה יש לה כמה מדרגות כי טעמי ויסודי המצות אין להם סוף והשמיעה הגדולה אשר שמעו בנ"י בהר סיני שורש המצות בסודן. אבל גם בכל דור ודור אפי' השמיעה הקטנה שנק' עקב שאין מבינים כלל רק לקיים מצות ה' בגשמיות אפי' בזו השמיעה.

כי השמיעה מיוחד לעולם רק לבנ"י כמ"ש שמע ישראל. כי בחינת השמיעה מיוחד רק לבני ישראל. ולזה זכו בשמיעת עשרת הדיברות כדכתיב ועתה אם שמוע תשמעו בקולי כו' והייתם לי סגולה כו' להיות נבדל מכל העמים.

בפסוק ונגש הכהן כו' ואמר שמע ישראל. ודרשו חז"ל אפי' אין בכם אלא זכות שמע ישראל כו'. וזה עצמו פי' שמע ישראל להיות מאספין כל הכחות אל התורה ובזה נוצחין המלחמה וע"ז נאמר בתחבולות תעשה כו' מלחמה.

לכן אמרו חכמים בחידותם הקורא ק"ש בלא תפילין כמעיד עדות שקר כי בנ"י מעידין בכל יום על הבורא ית' כמ"ש אתם עדי. וק"ש היא עיקר תורת ה' כמ"ש חז"ל הקורא ק"ש מקיים והגית בו כו'.

במדרש מנורה של חוליות כו'. וברש"י ממד' תנחומא עון עקבי יסובני כו' בשמרם עקב רב. מה רב טובך כו' במצוה קלה שאדם דש כו'. כי השי"ת ברא כן העולם להיות מתחברין הנבראים ע"י האדם עד שיהי' הכל מקורב להשי"ת כמ"ש ולכבודי בראתיו כו'. פי' תשמעון שיהי' מורגש ונשמע ההארה שיש בכל דבר כי בכל דבר יש הארה מהשי"ת והיא נקודה הפנימיות. וצריכין בנ"י לראות שיהיו כל מעשיהם בדביקות החיות מנקודה הנ"ל. ועי"ז ממשיכין הארה ושמיעת דבר ה' מתוך כל דבר. וזה מצות קלות לדבק גם דברים הרגילין ע"י שעושין הכל רק לרצונו. כי בכל דבר יש מצוה לה' הן או לאו. ועקב היא מדרגה תחתונה וזה עקב רב שמה שנתרחק יותר נסתר הנקודה מרב טובך כו'. וזה תכלית רצונו ית' להיות כל הנבראים מחוברין זה בזה עד שגם הסוף ומדרגה התחתונה תהי' נמשכת אחר הראשית וההתחלה כנ"ל. ולזאת הוי זהיר במצוה קלה כו' כי זה כמנורה של חוליות כו' שנקרא בונה מה שמקרב דבר לדבר שיהי' נגמר הכלי. וכן תכלית הבריאה להיות הכל א' לכבודו ית' ומצוה לשון צותא וחיבור כמ"ש במ"א. ומצוה קלה ממשיך הארה לדבר שפל יותר. וזהו בחי' יראת שמים להיות נמשך יראתו ית' בכל מעשה קטן וגדול ונק' מצוה קלה. ובגמ' מה ה' שואל כו' כ"א ליראה כו' אטו מילתא זוטרתא כו' לגבי משה כו'. פי' כי אף שהעיקר יראת שמים שזה היסוד והראשית. אבל מ"מ הוא הכנה לשאר הדברים הנזכרים בפרשה לדבקה ולאהבה כו'. רק שיראה קודמת לכל ועי"ז יבא לאהבה ג"כ. ומזה עצמו הראי' הכל בידי שמים חוץ מי"ש שהיא מדרגה הקרובה יותר להאדם. ולכך היא קלה. וצריך אדם לידע כי כפי הרצון מהאדם. היראה מילתא זוטרתי. רק שילך מדרגה אחר מדרגה. וז"ש לגבי משה שהוא השלם במדותיו כמ"ש מבקשין כלי גדול ויש לו כו'. וזה עצמו מ"ש מה מאה ברכות. שזה עיקר היראה לידע כי כל חיות האדם בכחו ית' כגרזן ביד החוצב ואנחנו מה. וממילא מברך להקב"ה קודם כל דבר קטן וגדול וכנ"ל: במדרש תנחומא כל המצוה כו' חיים הם למוצאיהם כו' אם התחלת במצוה גמור כו'. כי חיות הכל מן התורה ומצות וכפי היגיעה בתורה כן מוציא ממש חיים בנפשו ומעשיו שנתקשר בחי החיים עי"ז. וז"ש ומצותי תצפון אתך שמכל מצוה ישאר אצלו מעט דביקות. ושלא לעשות ברגילות רק להיות בטל ודבוק לפנימיות המצוה. וז"ש כל המצוה מלשון מיצוי כמ"ש שם ע"ש במד' וכתי' תשמעו אל מצותי מכלל שהמצוה עצמו משמעת קול כמ"ש חז"ל שכל מצוה אומרת לאבר מיוחד לה ומזכרת האדם ע"ז המצוה לעשותה. ומ"מ נשמעת לאדם כפי הרצון לשמוע ולדבק בפנימיות המצוה כנ"ל:

בשם מו"ז ז"ל על פסוק אחרי הכותו שקודם זה לא הי' יכול להכניס הדברים בלבם של ישראל. שהמה היו קליפות גדולות. סיחון מלך חשבון שורש המחשבות רעות ונגד זה תפילין של ראש. עוג בעשתרות באדרעי המעשה ונגד זה תש"י כו' עכ"ד. וכן כתיב בתפילין למען תהי' תורת ה' בפיך. לכן אחר הנחת תפילין והתקשרות מחשבה ומעשה יכולין לקרות ק"ש כמ"ש במ"א. וכן הי' בכללות ישראל כמו שנוהג בפרטות. ואמת כי זה רמז לתפילין דמרי עלמא כמו שבנ"י משעבדין לבם ומבטלין כל מחשבות ומעשים רעים בעבור רצון הבורא ית'. כן הקב"ה כביכול מבטל כל כוחות סט"א ונותן כל השפעות רק לבנ"י וזה מלחמות סיחון ועוג כנ"ל:

ומ"ש במדרש בענין שמות יקרא ובשם יקרא. הוא ג"כ ב' בחי' הנ"ל. נשמע הוא הארה שמקבלין מלמעלה והוא אחדות אחד כי שמע לשון אסיפה וקיבוץ.

דאיתא אהבה שאינה תלוי' בדבר אינה בטלה עולמות ולכן אהבת בנ"י אל הבורא בכל לבבך נפשך למסור הכל עבור ה' ממילא אינה תלוי' בשום דבר. ע"כ סמך לזה ואהבת בכל נפשך כי כשמוסרין נפשותינו וכל מאודנו עבורו ית' א"כ מסולקים כל הנגיעות ואז הוא עדות אמת.

והענין הוא דבני ישראל אמרו אשר דיבר ה' נעשה ונשמע. פי' שאינם רוצין להפטר מן המצוה רק מוכנים לעולם לשמוע ולעשות רצונו ית"ש שעל זה נבראו וכל מגמתם לשמוע ולעשות.

בראש השנה מבקשין על כלל העולם תן פחדך כו' כל הברואים כו' ובגמ' איתא כדי שתמליכונו עליכם. הפי' כי העבד הנאמן צריך לבקש מלכות האדון על כל. רק ע"י שמבקש זה בכל לבו ממילא מתפשט המלכות עליו מקודם. ומלכיות שאומרים לפניו הוא להמליכו על כל ברואיו ועי"ז זוכין להמליכו עלינו מקודם. ומקוב"ה אית לן למילף שברא כל הבריאה עבור ישראל כמ"ש בשביל כו' ראשית. א"כ אם בנ"י לא ישתתפו בר"ה לכל הברואים לא יהי' להם קיום בעולם. ולכן צריכין לבקש בר"ה על כל הבריאה להסכים לרצון השי"ת: בשעה שבנ"י תוקעין בשופר הקב"ה עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים. וצריך להיות עיקר המכוון כדי שישב המלך על כסא רחמים. כי אין טוב שיגרמו בני אדם שיהי' המלך במדת הדין ע"י. לכן מבקשין בתקיעותינו שיהי' המלך במדת הרחמים וכשעושין זה באמת. הקב"ה מתמלא רחמים עלינו:

ברש"י ומד' קבלתם מלכותי קבלו גזירותי כו'. וכן בגמ' לקבל עול מ"ש תחילה כו'. כן הוא בכל מצוה בפרט שצריך להיות כוונת עשייתה כדי לקבל ע"מ שמים. שזה תכלית המצוה. ונאמר אשר לא צוה כו' מכלל שעשיות הציווי יותר מקובל מטעם המצוה. כי טעמי המצוה הם רק שבעבורם צונו הש"י בהם. אבל עשיותינו צריך להיות רק עבור לעשות רצון הש"י. וכשאדם מקבל עול מלכותו קודם המצוה יוכל לעשות המצוה כתיקנה. וכן אשר יעשה כו' וחי בהם ג"כ הפי'. להמשיך חיות משורש הכל והוא מלכותו ית'. כי להאדם ניתן לקרב כל דבר לשורש החיות ע"י המצות שאין לך דבר שאין בו מצוה וע"י המצות נמשך חיות לכל הדברים. כי בל"ז נק' מתים כמ"ש ז"ל רשעים בחייהם נק' מתים כו'. וכתי' אשר יעשה. להבא משמע. והיינו שצריך להיות כל מחשבות האדם תמיד להיות מוכן לעשות רצון המקום ב"ה. וזה יתן לו חיות ושמחה וזה נק' שמירת המצות להיות יושב ומצפה וממתין תמיד מתי יגיע לידו לעשות רצון המקום. ועי"ז כשתבא לידו יקיימנה כראוי. וז"ש ושמרתם כו' וחי בהם כו'. להיות החיות תמיד ע"י שמירת המצות וקיומם: בפסוק כמעשה א"מ כו'. לא כתיב מעשה אלא כמעשה. א"כ נכלל זה בכל מעשים אף דברי רשות לא יהיו נעשים כמעשה ארץ כנען שצריך להיות ניכר הפרש בין מעשי איש הישראלי לשאר אומות. הן בעובדא הן ברעותא. לכן אמרו במד' ע"ז כשושנה בין החוחים היינו מה שמתקדש אדם במעשה גשמיי לעשותה בקדושה כנ"ל. וכן יש לפרש אשר יעשה אותם האדם פי' אותם באמצעיות המשפטים והחוקים יתקן כל בחי' העשי' ואז מעורר החיות שיש בכל המעשים מכח מאמרות הבורא ית'. ואין לעשות שום מעשה רק בהשתתפות איזה מצוה כמאמר בכל דרכיך דעהו כו'. וברש"י קבלתם מלכותי קבלו גזירותי כו'. כי בשעת מ"ת היו בנ"י קדושי עליונים והיו מרוחקין מהגשמיות והוא ביטול גמור למלכות שמים. אח"כ נתקלקל העשי' כמ"ש הזהרו בנשמע כו'. לכן ניחם הש"י אותם כי הגם שנפלו ממדרגתם הראשונה. עכ"ז ע"י תיקון המעשה יוכל להיות יותר מעלה כשושנה בין החוחים. כענין שחורה אני ונאוה כו'. במקום שבע"ת עומדין כו'. והכל ענין אחד כי מקודם היו בנ"י חיים ממש חרות חירות ממה"מ כו'. אח"כ ניתן עצה ע"י המצות לעורר החיות כנ"ל והבן כי קצרתי:

הנני נותן לו כו' בריתי שלום. כי א"י לבוא לברית זה בלי מחלוקת כמ"ש בזוה"ק מצה ע"ש קטטה ומריבה עם היצה"ר ואח"כ נעשה מצוה כו'. והיא מחלוקת לש"ש וסופה להתקיים שע"י המחלוקת בא אח"כ למנוחה. וזה עצמו ענין ימי המעשה ואח"כ השבת קודש יום מנוחה כמ"ש לעיל בפ' קרח מזה. והוא ענין אומרם ז"ל לעולם ירגיז אדם יצ"ט על יצה"ר נצחו מוטב וא"ל יקרא ק"ש. פי' אף שאינו גובר לגמרי. מ"מ ע"י המחלוקת זוכה אח"כ בעת שבא זמן מנוחה ודביקות שאין לך אדם שאין לו שעה ואז נזכר לו זכות המחלוקת כנ"ל. ופנחס זכה לברית שלום בלי מחלוקת ע"י הכעס והנקמה שעשה לש"ש במס"נ:

במדרש וישלחו מן המחנה הגו סיגים מכסף כו' בשעת מתן תורה לא הי' בהם מומין כו' ויפתוהו בפיהם כו'. להבין ענין ויפתוהו בודאי הי' דיבור של אמת כי דובר שקרים לא יכון נגד עיניו ית'. אבל כמו שבפרט האדם יש איברים מיוחדים כן בכלל. ודור מרע"ה שקבלו התורה הם הפה. וכן הר סיני הפה בכלל הבריאה כמ"ש יש לארץ פה כו'. ודורות אחרונים נק' רגלים כו'. וכמו שיש בפרט כל עובד ה' כי הרצון והדבור בנקל להתנהג אחר התורה מקיום המעשה הקשור בגוף. כמו כן בכלל ישראל כסף הוא הרצון והתשוקה שהי' במתן תורה עד שהי' ביטול יצה"ר שהם הרצונות אחרים אשר לא לה' המה והם סיגי הכסף. ובמתן תורה נזדכך הרצון כמו כסף הנזקק באש כה דברי כאש נאום ה' ועיין בזוה"ק ואתחנן בפסוק בכל לבבך כו' והיו הדברים כו' שהיצה"ר מתהפך ע"י אש התורה כברזל שנתהפך כולו אש ע"ש. ועמ"ש במ"א בפסוק מצרף לכסף כו' ואיש לפי מהללו. וזה הי' בעת מתן תורה. ואח"כ ע"י החטא ירדו ממדריגה זו וחזרו הסיגים. אבל פנימיות הרצון של בנ"י לעולם יש בתוכן. רק שצריכין להסיר את הפסולת. כמ"ש וישלחו מן המחנה הם האיברים כמ"ש ז"ל ע"פ והי' מחניך קדוש. והוא ע"י עסק התורה כנ"ל. ועי"ז הגו סיגים מכסף:

ויכלו במדרש הגו סיגים מכסף משל לאמבטי כו'. דהכל לכבודו ברא א"כ יש בכלל הבריאה הכרת כבוד מלכותו אך החשך יכסה ארץ ובשב"ק מעידין בנ"י כי הש"י ברא עולמו. וכיון שציוונו להעיד זאת בשבת מכלל שבשבת מתגלה זאת ומתברר האמת. וז"ש שהשבת הוא החותם של הטבעת כי החותם הוא להיות ניכר לאחרים ובמקומות אחרים. שנחתם שם רשימה מטבעת המלך. והטעם שבשבת נתברר זאת ע"י כי בשבת מתאחד כל הבריאה וזה פי' ויכלו וגם ויצא לצורף כלי שע"י שמצטרף כל הבריאה להיות אחד ממילא נתבטל הפסולת ומתברר האמת:

רמז לש"ת ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך כו' נפשך כו' מאדך והיו הדברים האלה כו'. לבבך הוא בר"ה ועשי"ת שבנ"י שבים וחפצים לשעבד גם מחשבות הרעות להשי"ת. וזהו בשני יצריך. נפשך הוא ביוכ"פ ועניתם את נפשותיכם. מאדך הוא בסוכות זמן האסיף באספך כו' ואעפ"כ מניחין כל מאודיהם לישב בדירת ארעי ולחסות בצלו ית'. ואח"כ והיו הדברים האלה כו' על לבבך שאח"ז יכול אדם לקבל דברי תורה בלבו. והוא שמיני עצרת לעצור ולקבל הארת התורה בעומק הלב:

וכן הענין בעבודת האדם להשי"ת שמקודם צריך האדם להשיג יראת ה'. וע"י השתוקקת האהבה זוכין ליראת שמים. וצריכין לתקן המדות אהבה ויראה. ואח"כ זוכין לנקודה של אמת שהיא מדת יעקב אע"ה.